רע"א 10321/09 עמית סייג נ. כאמל דוהארי

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' לבהר-שרון), לפיו נדחה ערעורו של המבקש על פסק-דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט מ' תמיר), במסגרתו נדחתה עתירת המבקש כי יוצהר שרכב מסוג וולוו, מספר רישוי 47-804-17 וכן רכב מסוג ניסאן, מספר רישוי 14-873-35, הרשומים על שמו במרשם משרד הרישוי הינם בבעלותו.

2.

מההחלטות המפורטות לעיל עולה כי המבקש הגיש המרצת פתיחה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, במסגרתה עתר כי יוצהר ששני הרכבים המצוינים לעיל, הינם בבעלותו הבלעדית הפורמאלית והמהותית. בקשה זו באה על רקע דרישת נושיה של אימו, המשיבה 3, לעקל את הרכבים שבנידון במסגרת הליכי הוצאה לפועל. המבקש טען כי רכב הוולוו ניתן לו על-ידי הוריו בשנת 1999, עת ניהלו עסק מצליח, וזאת באמצעות העמדת הלוואה לזכותו ושיעבוד הרכב לטובת הבנק. באשר לרכב מסוג ניסאן נטען כי הוא נרכש על-ידי המבקש באמצעות הלוואה ותשלום במזומן. עוד טען כי במהלך שירותו בצבא קבע השתכר סכומים גבוהים שאפשרו לו להחזיק את שני הרכבים בהם השתמש לסירוגין. לאחר קריסת עסקי המשפחה אפשר לבני משפחתו להשתמש ברכב הוולוו מעת לעת.

3.

בית משפט השלום דחה את הבקשה. נקבע כי גרסת המערער לפיה הוא השתמש ברכב יקר בעוד הוריו נהגו ברכבים ישנים וזולים בהרבה מעוררת תמיהות. עוד נדחתה טענת המבקש כי רכב הוולוו נרכש טרם נקלעו עסקיהם של הוריו למשבר כלכלי. בנוסף בית המשפט הדגיש כי המבקש לא הציג פירוט מלא לגבי מקורות המימון של הרכבים, וכי נסיבות המקרה מעוררות חשד כי הרכבים נרשמו על שם המבקש לצורך הברחתם מנושי הוריו. לפיכך קבע בית המשפט כי המבקש לא הרים את הנטל המוטל על כתפיו לשם הוכחת היותו הבעלים הבלעדי של שני הרכבים נשואי התובענה. בעקבות זאת המבקש הגיש ערעור על פסק-הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, מהטעם שהוא אינו מוצא לנכון להתערב בקביעותיו וממצאיו של בית משפט השלום אשר פורטו ונומקו כראוי.

4.

בבקשה דנן מתמקד המבקש בטענה לפיה הערכאות דלמטה התעלמו מההלכה שנקבעה, לדידו, בע"א 1680/03 לוי נ' ברקול , פ''ד נח(6) 841

(2004) (להלן: פרשת ברקול ) ביחס לשאלת נטל הוכחת הבעלות ברכבים בהתאם לסעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז- 1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל ). לשיטתו, בפרשה זו נקבע כי יש לנהוג במיטלטלין שעוקלו כנכסי חייב ואשר מתנהל לגביהם מרשם, באופן דומה לדין הנהוג כלפי מקרקעין. משמעות הדבר הוא כי נטל הוכחת הטענה שהמרשם אינו משקף את הבעלות בהם יוטל על הטוען לכך. כמו כן, דרך הוכחת טענה זו תושתת על יסוד אותות של מרמה אשר בהצטברותן נטל הוכחת הבעלות עשוי לעבור לחייב. עוד בעניין זה מדגיש המבקש כי הערכאות דלמטה לא בחנו את קביעתם נוכח הוראות סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל, ולא נתחו סוגיה זו לאור משמעות הוצאת הקניין מרשותו של המבקש.

5.

עוד משיג המבקש על קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום לאורך פסק-דינו. לשיטת המבקש, בית משפט השלום שגה בקביעות הנוגעות למהימנות המבקש ואף בתיאור עובדות שונות, זאת על רקע חלוף שנתיים מיום שמיעת העדים ועד למתן פסק-הדין. בעניין זה מוסיף המבקש כי בית המשפט המחוזי נמנע מלבחון את מהימנות העדים חרף פסיקה ענפה בעניין התערבות ערכאת הערעור בסוגיה זו לאור חלוף הזמן.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. לא עלה בידו של המבקש להצביע על שאלה משפטית שתצדיק בחינה על ידי ערכאת ערעור נוספת (ראו: רע"א 7873/09 עראקי נ. סיני (לא פורסמה, 18.10.09)). המבקש טוען לאי יישום ההלכה הרלוונטית, לשיטתו, לעניין נטל הוכחת הבעלות ברכב. ככל שיש ממש בטענתו, הרי היא מצביעה על טעות שנפלה בידי הערכאות דלמטה, ואינה מעוררת שאלה משפטית הראויה לדיון בגלגול שלישי (ראו: רע"א 4356/06 נביל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסמה, 18.06.06)) . כמו כן, לאור קביעת בית המשפט כי מתעורר חשד שרישום הרכבים על שמו של המבקש נועד על מנת להבריחם מנושי הוריו, ספק אם יישום הלכה זו במקרה הנדון היה מסייע למבקש. עוד יצויין כי למעשה בפרשת ברקול לא נקבעה הלכה בעניין ושאלת נטל ההוכחה הושארה בצריך עיון, אם כי הובעה דעתו של השופט רובינשטיין כי יש להחיל דין דומה ביחס למיטלטלין המנוהלים במרשם כדינם של מקרקעין.

בנוסף, יש לציין ביחס לטענות המבקש בנוגע לסעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל, שמעיון בהמרצת הפתיחה שהוגשה לבית משפט השלום וצורפה לבקשה זו, עולה שהמבקש עצמו לא סמך דבריו על סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל. כמו כן, המבקש כלל לא הצביע על שנפסק בפרשת ברקול לעניין נטל ההוכחה. לגבי שאר טענותיו של המבקש, הרי רובן ככולן נוגעות לממצאיהן של הערכאות דלמטה, ואינן מעלות כל שאלה משפטית הראויה לדיון בגלגול שלישי.

7.

משאלה פני הדברים, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.