רע"א 1045/98 חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) נ. מועין חורי עו"ד

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ת.א. 643/97, המרצות 4843/97, 4981/97, 5255/97) בה דחה בית המשפט (השופט ג. גינת) את בקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני נגד המשיב.

1.בין המבקשת 1 לבין הפטריארכיה היוונית האורתודוקסית (להלן: הפטריארכיה) נחתם הסכם קומבינציה ביחס לחלקת מקרקעין בעיר נצרת. כנגד הסכם זה הוגשה לבית המשפט המחוזי בנצרת תביעה של כמה מבני העדה היוונית אורתודוקסית (ת.א. 509/93). בהחלטת ביניים בתביעה זו נקבע, כי הפטריארכיה מחזיקה בקרקע בנאמנות עבור כל בני העדה בישראל. לאחר החלטה זו פנה המשיב, עורך דינם של התובעים, בשורה של מכתבים אל בנקים וגורמים עסקיים שונים. במכתבים אלה הפנה המשיב אל החלטת הביניים והדגיש, כי הפטריארך הינו נאמן של החלקה האמורה וכי פעולותיו אינן נעשות על דעתם של הנהנים ואינן לטובתם. המשיב הוסיף וציין כי בעקבות מכתבו לא תשמע טענת תום לב מצד מי שיבצע פעולה כלשהי ביחס לחלקה.

2.בעקבות מכתבים אלה הגישו המבקשים תביעה נגד המשיב ונגד התובעים בתיק המקורי. בתביעה נטען כי המכתבים מהווים עוולות רשלנות, תרמית ושקר מפגיע. עוד נטען, כי יש במכתבים משום לשון הרע. התביעה הסתיימה בהסכם פשרה בו נקבע כי המשיב ישלח מכתבים לכל הגורמים אליהם פנה בעבר ויודיע על ביטול מכתביו הקודמים. בנוסף, נקבע שכל פניה עתידית של הצדדים לגורמים שלישיים בקשר להליכים התלויים ועומדים ביניהם תעשה "בהתאם להוראות דין". ההסכם קיבל תוקף של פסק דין ובעקבותיו נשלחו על ידי המשיב מכתבי הביטול האמורים.

3.כשנתיים לאחר הסכם הפשרה חזר ושלח המשיב מכתב לבנק הפועלים בע"מ (עם העתק לחברת אפריקה ישראל בע"מ) בו חזר וציין כי הפטריארכיה מחזיקה בקרקע בנאמנות וכי קיים סכסוך משפטי בנוגע לחלקה, לבעלות עליה וליכולת הפטריארכיה להתחייב ביחס אליה. המשיב הוסיף וציין כי בעיר נצרת מוצעים לציבור שטחים מסחריים רבים ללא ביקוש וכי בני העדה היוונית האורתודוקסית מסתייגים מהעסקה האמורה. בעקבות מכתב זה הגישו המבקשים תביעה נוספת לבית המשפט המחוזי בנצרת בטענה שהמשיב הפר את ההסכם בין הצדדים וביצע עוולות תרמית, שקר מפגיע, רשלנות והוצאת לשון הרע. במסגרת התביעה ביקשו המבקשים גם צו מניעה, זמני וקבוע, שיאסור על המשיב לשלוח מכתבים כדוגמת המכתב נשוא התביעה.

4.בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ג. גינת) דחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני נגד המשיב וזאת, בהתבסס על ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא , פ"ד מג (3) 840 (להלן: הלכת אבנרי ). בהחלטתו הדגיש בית המשפט כי, ככלל, אין לתת סעד זמני כל עוד לא הוכרעה שאלת אחריותו של המפרסם, וקבע כי המבקשים לא הראו שחל בעניינים אחד החריגים להלכת אבנרי . בית המשפט הוסיף וקבע, כי ההלכה, לפיה לא יינתן בדרך כלל צו מניעה זמני כאשר הנתבע טוען שיש באפשרותו להצדיק את הפרסום שבמחלוקת, חלה גם ביחס לעוולות נוספות, הקשורות לאותה מסכת עובדתית. לגופה של הבקשה קבע השופט כי מכתביו של המשיב נכללים בזכותו לחופש ביטוי. נקבע, כי לפי תפיסתו של המשיב נעשו המכתבים כחלק מחובתו כעורך דין וכי מאחר והגנתו אינה משוללת יסוד, אין זה ראוי להתערב במעשיו בדרך של סעד זמני. בית המשפט סרב להעניק את הסעד הזמני מכח הפרתו של פסק הדין המוסכם שניתן בתביעתם הראשונה של המבקשים. בסוף דבריו הוסיף בית המשפט וקבע כי יש לתת משקל גם לטענתו של המשיב לפיה הוצאת הסעד הזמני פוגעת בחופש העיסוק שלו, טענה המקבלת משנה תוקף לאור העובדה שמדובר בעורך דין הפועל, לטענתו, במסגרת חובתו ללקוחותיו. במקרה כזה, קבע בית המשפט, יש להגביל את ההתערבות אך ורק למקרים קיצוניים, שהמקרה הנוכחי אינו נמנה עליהם. לאור מכלול השקולים לעיל, דחה בית המשפט את הבקשה לסעד זמני.

5.על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור. המבקשים טוענים כי שגה בית המשפט המחוזי בהתעלמו מפסק הדין המוסכם בין הצדדים. הם טוענים עוד, כי שגה בית המשפט בהפעילו את הלכת אבנרי על המקרה, תוך התעלמות מהשוני בין המקרים ותוך איזון שגוי בין הזכויות החוקתיות המתנגשות. לבסוף טוענים המבקשים כי אין להחיל את הלכת אבנרי על עוולות שאינן לשון הרע וכי גם בכך שגה בית המשפט קמא.

6.המשיב מאמץ בתשובתו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הוא מדגיש כי הלכת אבנרי שרירה וקיימת ולאורה לא היה מקום להעניק למבקשים צו מניעה. המשיב מוסיף וטוען שגם לפי המבחנים המקובלים למתן צו מניעה לא היה מקום להעתר לבקשת הצו. בנוסף, דוחה המשיב את טענת המבקשים לפיה מהווה המכתב הפרה של פסק הדין המוסכם. לטענתו, נשלח המכתב כחלק מחובתו כעורך דין הנגזרת מהוראות חוק לשכת עורכי הדין. בסיכום דבריו טוען המשיב שהבקשה היא בקשה ערטילאית, חסרת בסיס ראייתי, שאינה מצדיקה מתן רשות ערעור אפילו כשמדובר בערעור ראשון.

7.לאחר שבחנתי את הבקשה לעומקה הגעתי למסקנה כי דינה להדחות. הלכה פסוקה היא, שאין בית משפט זה מתערב בהחלטות על מתן סעד זמני אלא במקרים בהם קיים צידוק מיוחד להתערבותו (ראו: ע"א 238/73 שרעבי נ' חמצני , פ"ד כח (1) 85, 87). צידוק כזה אינו מתקיים במקרה דנן. בית המשפט המחוזי, בפסק דין מנומק ומפורט, בחן לעומק את משקלן של הזכויות המתנגשות והכריע בבקשה לאור האיזון הראוי ביניהן. לא מצאתי מקום להתערב בשיקול דעתו זה. זאת ועוד, בענייננו מדובר בבקשה לצו מניעה, המבוססת ברובה על עוולת לשון הרע, במצב בו טרם הוכרעה אחריותו של המשיב. ביחס למצב זה קובעת הלכת אבנרי כי "בנסיבות אלה, יש ליתן את מלוא המשקל לערך בדבר חופש הביטוי ולהעדיפו על פני הערך של השם הטוב. מתן ציווי לשעה בשלב זה יהווה מניעה מוקדמת (prior restraint) של חופש הביטוי, ומכך יש להמנע ככל האפשר" (שם, בע' 867). גם מטעם זה אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

הבקשה נדחית.

המבקשים יישאו בהוצאותיו של המשיב בסך 5,000 ש"ח.