רע"א 10535/04 עזיז ואזנה נ. בנק לאומי למשכנתאות

1.בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 20.10.04 (כב' השופטת ש' דותן), בו נדחה ערעורם של המבקשים על החלטותיו של רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב בבש"א 4623/04 מיום 16.2.04 ובש"א 8665/04 מיום 21.4.04 (כב' השופט ע' אזר ז"ל).

2.במסגרת בקשה למימוש משכנתא מטעם המשיב, נתקבלה ביום 27.1.04 החלטת ראש לשכת ההוצאה לפועל (כב' הרשמת י' גרינוולד-רנד), בהסכמת בעלי הדין, להעביר את הדיון בסכסוך שנפל בינם להליך גישור בפני השופט בדימוס י' שמעוני. לטענת המבקשים, הומצאה על ידם ביום 10.2.04 לבית המשפט בקשה להאריך את מועד הגשתה של בקשת רשות ערעור על החלטת הרשמת, כך שמועד זה יהיה 15 ימים לאחר שיודיע המגשר על תוצאות הליך הגישור. עם זאת, על פי הנטען, הוקלדה הבקשה במזכירות בית המשפט אך ביום 13.2.04, כיומיים לאחר חלוף המועד הקבוע בדין להגשת הבקשה. רשם בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הארכת המועד בנמקו, כי הבקשה הומצאה בחלוף מועד הערעור "לפי תקנה 119(ה) לתקנות ההוצל"פ תשכ"ט-1979" ומשלא פורט טעם מיוחד לכך דינה להידחות (בש"א 4623/04). ביום 21.4.04 דחה הרשם בקשה נוספת, בה נתבקש בית המשפט לבטל את החלטתו הראשונה. בהחלטתו השנייה קבע הרשם, כי "השולח בק' וערעורים בדואר לבית המשפט נוטל סיכון שהבק' תיפתח באיחור עקב העומס, והרוצה להבטיח מועד חייב בהתיצבות בבימ"ש (כך במקור - ע.א.)" (בש"א 8665/04).

3.המבקשים הגישו ערעור על שתי החלטות לבית המשפט המחוזי. לאחר שהציע בית המשפט לצדדים לקבל את הערעור, בכפוף להפקדת 10,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיב והצעתו לא נתקבלה על ידי בא כוח המבקשים, דחה בית המשפט את הערעור. השופטת קבעה, כי "מאחר שלא הוגשו עיקרי טיעון ותיקי מוצגים במועד אני רואה מחדל זה כאי התייצבות לדיון ודוחה את הערעור". כמו כן, חייב בית המשפט את המבקשים לשאת בהוצאות המשיב ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח.

4.לטענת המבקשים, אי צירופם של עיקרי טיעון ותיקי המוצגים במועד נבע מכך שכיומיים עובר למועד הדיון הגישו, בהסכמת המשיב, בקשה לדחיית מועד הדיון, וזאת במטרה לאפשר את מיצוי הליך הגישור שהתנהל בין הצדדים. לטענת המבקשים, אף באי כוח המשיבים נמנעו מהגשת עיקרי טיעון במסגרת הערעור. בנסיבות אלו, בפני בית המשפט עמדו רק שתי חלופות הקבועות בתקנה 450 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשס"ד-1984 – דחיית מועד הדיון למועד מאוחר יותר או מחיקת הערעור, להבחין מדחייתו. בנוסף על כך, המבקשים משיגים על גובה ההוצאות ושכר הטרחה שהשית עליהם בית המשפט המחוזי.

5.אשר להוצאות המשפט, כלל ידוע הוא שבית המשפט שלערעור ימשוך ידו, ככלל, מלהתערב בגובה ההוצאות ושכר הטרחה שנקבעו על ידי הערכאות הקודמות בהן התבררה המחלוקת המשפטית (ע"א 3769/97 דהן נ' דני , פ"ד נג(5) 581, 595) . ברי, כי הגיונו של כלל זה חל אף ביתר שאת מקום בו מתבקש בית משפט זה להתערב בגובה ההוצאות שנפסקו לחובת בעל דין וליתן רשות ערעור כערכאת ערעור שנייה.

אשר לסמכותו של בית המשפט להורות על דחיית הערעור, סבורים המבקשים, כי היה על בית המשפט לדחות את מועד הדיון או להורות על מחיקת הערעור ולא לדחותו. עוד טוענים הם, כי שגה בית המשפט משדחה את הערעור שכן שני הצדדים לערעור חדלו מלצרף את עיקרי טיעוניהם. המבקשים תולים יהבם בתקנות 466(ד) ו - 450 לתקנות. תקנה 466(ד) הנ"ל קובעת כדלקמן:

"בעל דין שלא הגיש עיקרי טיעונו במועד הקבוע, דינו כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת".

ואילו לשונה של תקנה 450(1) לתקנות, אשר עניינה באי התייצבות בעלי הדין, קובעת כך:

450."לענין ההתייצבות בתאריך שנקבע לדיון בערעור או לדיון נדחה ינהגו כך:

(1) נמסרה על הדיון הודעה כראוי ואיש מבעלי הדין לא התייצב, רשאי בית המשפט לדחות את הדיון למועד אחר או למחוק את הערעור;

...

...

(3) התייצב המשיב, ואילו המערער לא התייצב לאחר שנמסרה לו הודעה כראוי, יתברר הערעור או יימחק או יידחה למועד אחר הכל כפי שיחליט בית המשפט".

אומנם, על פי לשון התקנות, משלא הגיש בעל דין את עיקרי טיעוניו במועד הקבוע בתקנות, או שלא התייצב במועד שנקבע לדיון בבית המשפט (כאמור בתקנה 466(ד) לתקנות), מוסמך לכאורה בית המשפט להורות על מחיקת הערעור או קביעת מועד דיון מאוחר יותר. עם זאת, בית משפט זה קבע בעבר כי בסמכות בית המשפט להורות אף על דחיית הערעור בנסיבות דומות לאלו, במידה ולא נגרם עיוות דין לצדדים כתוצאה מדחיית הערעור (רע"א 3136/00 סלימאן נ' ג'ורג' שוקייר (לא פורסם, ניתן ביום 28.7.00)). כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין ציין בפסק דינו ברע"א 3136/00

הנ"ל שאילו היה בוחר בית המשפט המחוזי למחוק את הערעור ולא לדחותו, ממילא "לא היה למבקשים כל סיכוי שבקשת הביטול [למחיקת הערעור – ע.א.] תתקבל משום שהם לא הצביעו על כל סיבה קבילה למחדל". לפיכך, נקבע כי בנסיבות העניין דחיית הערעור לא גרמה למבקשים לעיוות דין.

במקרה דנן, בית המשפט המחוזי לא ראה כל טעם סביר למחדלם של באי כוח המבקשים ולכן בדין דחה את ערעורם. השגתם של המבקשים נוגעת ליישום הדין על ידי בית המשפט המחוזי ואין הן נוגעות לסוגיה משפטית עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שני".

לנוכח האמור, דין הבקשה להידחות.