רע"א 1204/14 יוסף מור נ. צבי גנות

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת י' שבח ) בהפ"ב 5336-10-13 מיום 12.1.2014, בו דחה בית המשפט את בקשת המבקש לביטול פסק בוררות שניתן ביום 20.3.2013 על ידי הבורר עו"ד שלמה ארדינסט (להלן: הבורר ). לצד בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכן בקשה לצרוף מסמכים אשר נשמטו בשגגה מן הבקשה.

רקע והליכים קודמים

1.

המבקש, יוסף מור (להלן: מור ), והמשיב, צבי גנות (להלן: גנות ), היו בעלי מניות בחברת גניס בע"מ (להלן: החברה ). בשנת 2002 נקלעה החברה לקשיים, והצדדים החליטו להסדיר מחדש את יחסיהם, בין היתר בדרך של רכישת מניותיהם של חלק מבעלי המניות האחרים בחברה. כחלק ממהלך זה חתמו הצדדים ביום 29.4.2002 על מסמך, שכותרתו "זיכרון דברים על עקרונות ניהול חברת גניס" (להלן: זיכרון הדברים ) . זיכרון הדברים קבע, בין היתר, כי מור מתחייב לתמוך בהמשך תפקודו של גנות כמנכ"ל החברה למשך שלוש שנים. כן נקבע כי גנות מתחייב לתמוך במינויו של מור ליו"ר הנהלת החברה למשך שלוש שנים, אם מור יבקש זאת. בנוסף, זכרון הדברים קבע כי הצדדים יפעלו לגיבוש תקנון חדש לחברה; כי הם ינהלו במשותף את "נושא הכספים" בחברה; וכי שניהם יחד יהיו בעלי זכות החתימה על המחאות או על חוזים בשם החברה. בסעיף 15 לזיכרון הדברים נקבע כי הפרתם של סעיפים מסוימים בו תזכה את הנפגע בפיצוי מוסכם בסך 100,000 $. בהתאם להוראות אלה מונה מור ליו"ר מועצת המנהלים של החברה, לדירקטור ולחותם שני, וכהונת גנות כמנכ"ל החברה אושררה.

2.

בשנת 2003 עלו יחסי הצדדים על שרטון והם החליטו להיפרד. בהתאם, ביום 29.9.2003 חתמו מור ובעלי מניות אחרים על הסכם במסגרתו הם מכרו את מניותיהם בחברה לאחד, לוברהויזן, שהיה בעל מניות בחברה (להלן: הסכם המכר ). הסכם המכר כלל ויתור מצד הצדדים לו על תביעותיהם כלפי רוכשי המניות וכן כלפי מי שכיהן כדירקטור בחברה.

3.

ביום 8.2.2005 חתמו הצדדים על הסכם בוררות. הסכם זה הכפיף את הבורר לדין המהותי אך שחרר אותו מדיני הראיות ומסדרי הדין. הבוררות נפתחה בתביעה אותה הגיש גנות, בה הוא טען כי מור הפר את זיכרון הדברים ועתר לקבלת הפיצוי המוסכם. מור הגיש תביעה שכנגד, וטען כי דווקא גנות הוא שהפר את זיכרון הדברים. במקביל להליך הבוררות הגיש מור תביעה בבית המשפט השלום בתל-אביב-יפו (ת"א 22360-10-09), בה ביקש כי יוצהר שגנות היה צד להסכם המכר, ועל כן תניות ההסכם, לרבות תניית הויתור שנכללה בו, מחייבות אותו. תובענה זו עודנה תלויה ועומדת. כמו כן הגיש מור בקשה לבורר להורות על מחיקת התובענה המבוססת אף היא על תניית הויתור.

4.

פסק הבוררות ניתן ביום 20.3.2013, לאחר כשמונה שנות התדיינות. הבורר קבע כי גנות לא היה צד ישיר או עקיף להסכם המכר, וגם לא היה צד להסכם זה מכוח יחסי שליחות בינו לבין לוברהויזן. על כן, הבורר דחה את טענת מור לפיה גנות ויתר, במסגרת הסכם המכר, על התביעות כנגדו. לגופו של עניין קבע הבורר כי מור הפר את התחייבותו לתמוך בהמשך תפקודו של גנות כמנכ"ל, את התחייבותו שלא להרע את תנאי העבודה של גנות ואת התחייבותו לפעול לגיבוש תקנון חדש לחברה. כמו כן, הבורר קבע כי גם גנות הפר את התחייבותו כלפי מור, בכך שלא ניהל את כספי החברה במשותף עם מור, כמתחייב מזיכרון הדברים. לאור הפרות הדדיות אלה, קבע הבורר כי כל צד חייב לפצות את רעהו בגובה הפיצוי המוסכם, ועל כן חיובי הצדדים מתקזזים.

5.

ביום 24.10.2013 הגיש מור לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול אותם חלקים בפסק הבורר המתייחסים להפרותיו שלו, תוך הותרה על כנם של אותם חלקים המתייחסים להפרותיו של גנות. ביום 12.1.2014 דחה בית המשפט את הבקשה והורה על אישור פסק הבורר. בית המשפט קבע כי עיקר טענותיו של מור הן טענות בעלות אופי ערעורי, המתמקדות בטעויות שנפלו לשיטתו בפרשנות הבורר את ההסכמים עליהם חתמו הצדדים. על כן, דחה בית המשפט את בקשת מור, תוך שסמך על ההלכה לפיה טעות הבורר ביישום הדין, להבדיל מהתעלמות הבורר מן הדין, אינה מהווה עילה לביטול פסק בורר. בית המשפט העיר עם זאת כי קיים טעם לפגם בהתארכות הליכי הבוררות ובאופן הבלתי יעיל בו היא נוהלה. בית המשפט שקל האם התארכות זו מצדיקה כשלעצמה ביטול של פסק הבורר, אך קבע כי לא תצמח לצדדים כל תועלת מביטול שכזה. בית המשפט הסביר כי האירועים מושא פסק הבורר התרחשו בין השנים 2002 – 2004, כך שביטול פסק זה יביא להתיישנות התביעה. בית המשפט אף דחה את טענת מור לפיה ניתן לבטל אך חלקים מן הפסק, וקבע כי לו היה מורה על ביטול הפסק עקב הפגם שבהתמשכות ההליכים, היה עליו לבטל את הפסק כולו כמקשה אחת, וזאת משום שהתמשכות זו השפיעה על הצדדים שניהם באותו האופן.

כנגד פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני.

תמצית נימוקי הבקשה

6.

מור טוען – באמצעות בא כוחו עו"ד איתי שרון – כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי הבורר לא התעלם מהוראת סעיף 106 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, האוסר על דירקטור לכבול את שיקול דעתו. הוא הסביר כי התעלמות הבורר היא בכך שדחה את טענת מור לפיה מותר היה לו להתנגד להמשך כהונתו של גנות כמנכ"ל, בניגוד להתחייבותו בזיכרון הדברים, משום שתמיכה בהמשך הכהונה הייתה עומדת בניגוד לחובותיו כלפי החברה. מור מוסיף וטוען, מאותם טעמים, כי זיכרון הדברים נגוע באי חוקיות והוא נוגד את תקנת הציבור. מור טוען כי הבורר התעלם מכך, ואף התעלם מסעיף 3 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ), הקובע כי הבורר נעדר סמכות לדון בעניינים אשר לא יכולים לשמש נושא להסכם בין הצדדים.

7.

מור טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי הבורר לא התעלם מהוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, בכך שדחה טענותיו בדבר העדר התראה, העדר נזק, סיכול, ובדבר היותה של תניית ההפרות היסודיות תנייה גורפת שדינה להתבטל. מור מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט בכך שדחה את טענתו לפיה הבורר התעלם מן הדין כאשר לא קיבל את טענתו לפיה גנות הודה במסגרת תצהירו בהודאת בעל דין בהיותו צד להסכם המכר. עוד טוען מור כי הכרעת הבורר נגועה ב"התעלמות מכוונת, חוזרת ונשנית, מגמתית ומתוכננת, אשר נעשתה ביודעין ובמכוון". לאור האמור לעיל טוען מור כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי הבורר לא התעלם מן הדין ועל כן אין מקום להתערב בפסק הבורר.

8

מור טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי הפגמים שנפלו בניהול הבוררות השפיעו על הצדדים במידה שווה. כן טוען מור כי האירועים מושא הבוררות לא התיישנו, וזאת משום שהגשת התביעה לפני הבורר עצרה את מירוץ ההתיישנות, וכן משום שתביעתו בבית משפט השלום עודנה תלויה ועומדת. יש להעיר כי לפני בית המשפט המחוזי טען מור טענות שונות שעניינן פגמים שנפלו בהתנהלות הבורר, טענות עליהן הוא בחר שלא לחזור בבקשתו לפני.

9.

מור טוען כי הגיע העת לעיין מחדש בהלכה לפיה רק התעלמות הבורר מן הדין המהותי, להבדיל משגיאה ביישום הדין, מהווה עילה לביטול פסק הבורר. לטענת מור, הלכה זו פוגעת בחופש ההתקשרות של הצדדים ובזכות הגישה לערכאות, ויש בה אף כדי להחליש את מוסד הבוררות. במיוחד מתעכב מור על אחת ההצדקות שניתנו להלכה זו, לפיה כאשר הצדדים הסמיכו את הבורר לפסוק בהתאם לדין המהותי, הם קיבלו על עצמם גם את האפשרות שישגה ביישומו. מור סבור כי ראוי לבחון את טעויות הבורר באמצעות סטנדרט של מידתיות, כך שגם טעות בלתי מידתית תהווה עילה לביטול פסק הבורר. מור מוסיף וטוען כי הצדקה זו אינה רלוונטית במקרה דנן משום שהבורר מונה על ידי לשכת עורכי הדין ולא על ידי הצדדים, והם אף ביקשו, בהזדמנויות שונות, להעבירו מתפקידו.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, לרבות במסמכים שהתבקש צירופם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת המשיב. כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות ניתנת רק במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או כאשר נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או כדי למנוע עיוות דין [ ראו למשל : רע"א 6727/10 עיריית אופקים נ' האוסף חברה לשירותים בע"מ , פסקה 18 (6.10.2010) ; רע"א 5067/09 שרבט נ' שרבט, פסקה 26 (3.1.2011)] . עיון בבקשה דנן אינו מגלה שאלה עקרונית או עיוות דין המצדיקים מתן רשות כמבוקש.

11.

השאלה העקרונית עליה מצביע מור הינה האם בנסיבות המקרה דנן שגה הבורר ביישום הדין או שמא הוא התעלם מן הדין באופן המצדיק את ביטול הפסק. שאלה זו אינה חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, והיא מתמצית בהשגות באשר לאופן בו יישם בית המשפט המחוזי הלכה זו על נסיבות המקרה הקונקרטיות. גם ניסיונו של מור לעטוף את טענותיו הפרטניות באצטלה עקרונית של עיון חוזר בהלכות בית משפט זה אינו יכול להואיל לו. ההלכה לפיה רק פסיקת הבורר תוך התעלמות מן הדין המהותי מהווה עילה לביטול פסק הבורר מעוגנת היטב בפסיקת בית משפט זה [ראו: רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד האוצר , פסקה 48 (4.3.2010) (להלן: עניין כרמל התפלה ); כן ראו: רע"א 6317/11 שאול נ' סופר , פסקה ט (21.10.2011); רע"א 7401/11 Boyes Drive Investments CC נ' ים החיים בע"מ, פסקה ז' (27.11.2011); רע"א 9077/12 אספניולי נ' בן עזריה בע"מ , פסקה 7 (13.5.2013)]. הטעם העיקרי להלכה הוא הרצון להגן על "תכליותיה של הבוררות, כמנגנון יעיל של יישוב סכסוכים, שההכרעה הניתנת בסופו איננה עומדת לערעור, כי אם לביקורת שיפוטית צרה על פי עילות צרות ומדודות"

[ השופטת א' פרוקצ'יה ב רע"א 7765/07 קופת חולים מאוחדת נ' ג'נח , פסקה 11 ((6.11.2007); כן ראו עניין כרמל התפלה , פסקה 45]. ה לכה זו מושרשת היטב ולא מצאתי בבקשת מור, כמו גם בטענות שהעלה כנגד ההצדקות שניתנו לה, טעם המצדיק פתיחתה לדיון מחודש.

12.

לגופו של עניין, ובבחינת למעלה מן הצורך, אעיר כי לא מצאתי ממש בטענות מור כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. כאמור, טענתו העיקרית של מור היא כי הבורר התעלם מן הדין המהותי. אולם, עיון בבקשת רשות הערעור ובפסק הבורר מעלה כי הבורר התייחס להוראות החוק עליהן מצביע מור, לעיתים באריכות יתרה, ודחה את טענותיו בעניינן אחת לאחת. על כן, למעשה, טענותיו של מור מכוונות לאופן בו יישם הבורר את הדין המהותי. טענות מסוג זה, אף אם אינן משוללות יסוד, אינן מצדיקות התערבות בפסק הבורר. ניתן להעיר עם זאת כי במסגרת תיקון מס' 2 לחוק הבוררות הוכנסו שני מסלולים דיוניים המאפשרים לצדדים "לחמוק" מהלכה זו, ולקיים דיון בעל אופי ערעורי בפסק הבורר: ראשית, רשאים הצדדים להסכים כי פסק הבורר ניתן יהיה לערעור לפני בורר, בהתאם להסדרים שנקבעו בחוק (סעיף 21א לחוק הבוררות); שנית, רשאים הצדדים להסכים כי ניתן יהיה להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט בטענה של טעות יסודית ביישום הדין שגרמה לעיוות דין (סעיף 29ב לחוק הבוררות).

13.

לא מצאתי ממש גם בטענות מור כנגד החלטת בית המשפט המחוזי שלא לבטל את פסק הבוררות חרף התמשכות ההליכים. הגם שהתמשכות הליכי הבוררות מושא הבקשה מעוררת אי נחת, לא מצאתי כי בנסיבות המקרה דנן יש בהתמשכות זו כדי לגרום למור לעיוות דין המצדיק קבלת בקשתו. זאת במיוחד בשים לב לכך שמור לא הצביע בבקשתו על עיוות דין קונקרטי שנגרם לו, וכל שטען בעניין זה הוא לפגמים שנפלו, לשיטתו, בפסק הבורר. למעשה, ניתן לסבור כי "דווקא ביטול פסק בוררות לאחר הליך ממושך הוא שיביא לעיוות הדין ולתוצאה בלתי הוגנת" [רע"א 4757/12 Interton Inc נ' AVR Communications Ltd , פסקה 15 ((9.9.2012); כן ראו: רע"א 4886/08 מ. אסרף חברה קבלנית לעבודות בנין בע"מ נ' פריטלי בע"מ, פסקה 25

(24.9.2008)]. מקובלת עלי גם מסקנת בית המשפט לפיה ככל שנפל פגם מהותי בהתמשכות ההליכים, הרי שפגם זה השפיע על שני הצדדים במידה שווה, וקבלת טענות מור בעניין זה הייתה מצדיקה ביטול של פסק הבורר כולו. לנוכח מסקנה זו איני מוצא לנכון לדון בשאלה התיאורטית של התיישנות העילה לוּ היה מבוטל פסק הבורר, או במעמדו של ההליך התלוי ועומד בבית משפט השלום.

14.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משדחיתי את הבקשה נדחית מאליה גם בקשת מור לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. משלא נתבקשה תשובה, אינני עושה צו להוצאות.