רע"א 1527/09 מדינת ישראל נ. אחמד אבו עודה

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת א' אפעל-גבאי), בגדרה התקבלה בקשת המשיב לתיקון כתב תביעה ולצירוף חוות דעת רפואית.

2.

ביום 1.10.93 נעצר המשיב, תושב אזור בית לחם, בחשד למעורבות בפעילות עוינת. פעילות זו כללה ביצוע ירי לעבר שכונת גילה בירושלים, אשר ממנו נפצע אדם. המשיב הוחזק במעצר עד ליום 11.4.95, אז הורה בית המשפט הצבאי בחברון על אשפוזו בבית חולים לחולי נפש. החלטת בית המשפט הצבאי התקבלה לאור חוות דעת פסיכיאטרית אשר קבעה כי המשיב לוקה במחלת נפש והוא אינו כשיר לעמוד לדין. ביום 12.7.01 הגיש המשיב תביעה נגד המבקשים. על פי הנטען בכתב התביעה, מחלת הנפש ממנה סובל המשיב נגרמה לו בעקבות עינויים שעבר בבית הכלא הישראלי והתנהלותם של הגורמים האחראים שם. לכתב התביעה צורפה חוות דעת רפואית מיום 25.7.94, אשר הוכנה על ידי ד"ר אבי ראפס לצורך ההליך הפלילי שהתנהל בעניינו של המשיב. כמו כן, צורפה לתביעה בקשה לפטור את המשיב מהגשת חוות דעת רפואית עדכנית, וזאת לאור מצבו הכלכלי ומחלת הנפש ממנה הוא סובל. ביום 15.9.01 מונה למשיב אפוטרופוס. ביום 28.11.01 הגישה המבקשת כתב הגנה, בו העלתה היא טענת התיישנות. המבקשת חזרה על טענת ההתיישנות בפתח הדיון הראשון בתביעה, שהתקיים ביום 8.4.02. במהלך הדיון נעתר בית המשפט לבקשת המשיב להגיש חוות דעת רפואית, וזאת על אף התנגדות המבקשת. המשיב הגיש חוות דעת שהוכנה על ידי ד"ר זאב וינר. בחוות הדעת נקבע, כי למשיב נכות נפשית לצמיתות בשיעור 100% וכי סביר להניח שהנכות נגרמה עקב תנאי המעצר הקשים. המשיבים הגישו חוות דעת רפואית נוגדת, שהוכנה על ידי פרופ' שמואל טיאנו. על פי חוות דעת זו, שיעור הנכות הנפשית הצמיתה שנגרמה למשיב עקב המעצר הוא 20%. נוכח הפער בין שתי חוות הדעת מינה בית המשפט המחוזי את ד"ר יואב כהן כמומחה רפואי מטעמו. בסיכום חוות דעתו קבע ד"ר כהן כי המשיב סובל מנכות נפשית לצמיתות בשיעור 100% וכי הנכות "נזקפת כולה לחובת המעצר והחוויות ש[המשיב] עבר במהלכו". ביום 10.12.07 נחקר ד"ר כהן על חוות דעתו. במהלך החקירה אמר ד"ר כהן, בתשובה לשאלת בא כוחו של המשיב, כי ייתכן שמחלת הנפש של המשיב החמירה עקב היעדר טיפול רפואי מתאים. עוד אמר ד"ר כהן, בתשובה לשאלת בית המשפט, כי הוא "מרגיש" שהייתה רשלנות מצד הגורמים הרפואיים בכלא (עמ' 55 לפרוטוקול). יצוין, כי בחוות הדעת שהוכנה על ידי ד"ר כהן לא נקבע כי רשלנות או אי הגשת טיפול רפואי מתאים גרמו להחמרה במצבו של המשיב.

3.

ביום 28.9.08, כתשעה חודשים לאחר חקירתו של ד"ר כהן, הגיש המשיב בקשה לתיקון כתב התביעה ולצירוף חוות דעת רפואית מטעם ד"ר ראפס. צירוף חוות הדעת התבקש על מנת להוכיח כי עקב רשלנות נמנע מהמשיב טיפול רפואי בכלא, שהיה עשוי להיטיב את מצבו או לעצור את התדרדרותו. המבקשת התנגדה לתיקון כתב התביעה ולצירוף חוות דעת רפואית חדשה. בין היתר, טענה המבקשת כי תיקון כתב התביעה וצירוף חוות הדעת ישללו ממנה טענת התיישנות שהייתה עומדת לזכותה אילמלא התיקון והצירוף. בהחלטתו, שניתנה ביום 19.1.09, אישר בית המשפט המחוזי את הבקשה לצירוף חוות דעת וכן את הבקשה לתיקון כתב התביעה ברובה. בית המשפט קבע, כי כבר בכתב התביעה המקורי טען המשיב כי שלטונות הכלא התרשלו בכך שלא פעלו להגשת הטיפול הרפואי הראוי שהתחייב מהנסיבות. על כן, הטענה לפיה מחלת הנפש של המשיב נגרמה, בין היתר, מרשלנות שבאה לידי ביטוי באי מתן טיפול רפואי אינה מקימה עילת תביעה חדשה. מכאן, שמועד הגשת התביעה בנוגע לעילה זו, לצורך התיישנות, הוא המועד בו הוגש כתב התביעה (ואשר ביחס אליו טרם הוכרעה טענת ההתיישנות). על כן, אין בהיתר להגיש חוות דעת רפואית חדשה כדי למנוע מהמבקשת טענת התיישנות שאחרת הייתה עומדת לה. באשר לבקשה לתיקון כתב התביעה, קבע בית המשפט כי מדובר בעיקר בהתייחסות לחוות הדעת הרפואיות שהוגשו ובהרחבה של נקודות שפורטו בכתב התביעה המקורי. בית המשפט אישר תיקונים אלו, אולם לא אישר תיקונים אחרים שלגישתו יש בהם משום הוספת טענות חדשות.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי.

4.

טוענת המבקשת, כי מתן אישור לתקן את כתב התביעה ולצרף חוות דעת רפואית נוספת יביא לכך שתימנע ממנה האפשרות להעלות טענת התיישנות. לשיטתה של המבקשת, "להבדיל ממקרים אחרים, בהם חוות הדעת מוגשת כראיה והוכחה לדבר הכתוב בכתב התביעה, הרי בעניין שברפואה חוות הדעת היא היוצרת את הפלוגתא ובהעדר חוות דעת לא נוצרת פלוגתא" (פיסקה 24 לבקשת רשות הערעור). על כן, כך לטענת המבקשת, עם הגשת כתב התביעה המקורי לא קמה פלוגתה בנוגע לעילת התביעה שעניינה התרשלות במתן טיפול רפואי. פלוגתה בעניין זה תיווצר רק עם תועלה הטענה בגדר חוות דעת רפואית שתוגש לבית המשפט. הבקשה להגשת חוות הדעת הרפואית המתייחסת לטענה זו הוגשה ביום 28.9.08. בתאריך זה חלפה כבר תקופת ההתיישנות, גם אם זו תתחיל להימנות מיום 15.9.01, בו מונה למשיב אפוטרופוס.

5.

טענה זו של המבקשת אינה מקובלת עליי. בהחלטה שניתנה על ידי אך לאחרונה, עמדתי על כך שחוות דעת מומחה, וחוות דעת רפואית בכלל זה, היא חלק מן הראיות במשפט (רע"א 4046/09 התעשייה הצבאית לישראל בע"מ נ' מונסונגו (לא פורסם, 5.10.09) (להלן - עניין התעשייה הצבאית )). חוות דעת רפואית צריכה להיות מצורפת לכתב הטענות, אלא אם פטר בית המשפט או הרשם את בעל הדין מחובה זו, מטעמים מיוחדים שיירשמו (תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי)). בכך סטה מתקין התקנות מן הסדר הטבעי של ההליך השיפוטי, לפיו הבאת הראיות נעשית לאחר שהוגשו כתבי הטענות (ראו, שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד חלק תשיעי (מהדורה שנייה, 2008)). אולם, אין בכך כדי לשנות את האופי המהותי של חוות דעת מומחה, שהינה ראיה ככל הראיות. את המחלוקת בין בעלי הדין גודרים כתבי הטענות ולא הראיות. כאשר מוגשת בקשה לתיקון כתב תביעה יש לבחון, בין היתר, את השאלה האם יש בתיקון כדי לגרוע מן הנתבע טענת התיישנות שהייתה עומדת לו אלמלא התיקון (ראו, ע"א 728/79 קירור אגודה שיתופית חקלאית מרכזית למשקי עמק חפר והשומרון בע"מ נ' זייד , פ"ד לד(4) 126 (1980)). פירושו של דבר, כי אין להתיר לתובע לתקן את תביעתו כך שתתווסף עילת תביעה חדשה, כאשר הדבר יגרור עקיפה של טענת ההתיישנות. במלים אחרות, כאשר חלפה תקופת ההתיישנות לאחר הגשת התביעה, אין להתיר תיקון של כתב התביעה, אלא אם אין התיקון חורג מעילת התביעה המקורית (ובכפוף לכללים הרגילים הנוהגים לגבי תיקון כתבי טענות: ראו פיסקה 7 להלן). שאלה המתעוררת לעתים תכופות במקרים כאלו היא מתי הוספת עובדות לכתב התביעה נחשבת לפעולה הנעשית בגדר עילת התביעה המקורית ומתי נחצה הקו שמעבר לו יש לראות בהוספת העובדות יצירה של עילה חדשה. בעניין זה נאמר על ידי השופט ש' לוין כך: "... הייתי מרחיק לכת ואומר כי די בייחוס היולי, בלתי מלא ובלתי מפורט של העובדות בכתב התביעה המקורי, לנתבע, כדי להניח נדבך שניתן לבנות עליו בקשת תיקון, אם בתקופת הביניים עברה תקופת ההתישנות" (ע"א 728/79 הנ"ל, עמ' 132, מול האותיות ו-ז). יחד עם זאת, השאלה האם התיקון יוצר עילת תביעה חדשה אם לאו אינה תמיד פשוטה (ראו, רע"א 11137/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מגן דוד אדום לישראל , פיסקה 4 (טרם פורסם, 21.3.06)).

6.

כאמור, חוות דעת רפואית אינה מגדירה את עילת התביעה, אלא מיועדת לתמוך בה מבחינה ראייתית. על כן, הוספה של חוות דעת רפואית בעניין שנכללה לגביו התייחסות בכתב התביעה אינה יוצרת עילה חדשה (עניין התעשייה הצבאית , פיסקה 5) . בעניין התעשייה הצבאית

ציינתי, כי אפשר ש"במקרים מסוימים ניתן לראות בחוות הדעת הרפואית מסמך המקים את עילת התביעה עצמה" (פיסקה 5). זאת, כאשר נכלל בה מידע חדש, המאפשר לתובע להעלות טענות שקודם לכן לא היה באפשרותו להעלותן. מן הראוי להבהיר ולחדד את האמירה הנזכרת. חוות דעת רפואית נחשבת לראיה, ועל כן היא בפני עצמה אינה מגדירה את עילת התביעה. על חוות הדעת להתייחס למערכת העובדתית הנלמדת מכתבי הטענות. כאשר מבוקש להוסיף חוות דעת רפואית המכילה מידע אשר ניתן ללמוד ממנו על עובדות שאינן נכללות בכתב הטענות, אין להתיר את הגשתה של חוות הדעת אלא אם יתוקן כתב הטענות במקביל. היה ותיקון כתב התביעה, הנדרש עקב הרחבת החזית בחוות הדעת הרפואית, יפגע בנתבע על ידי כך שתישלל ממנו טענת התיישנות, אין לאשרו. במקרה כזה לא תאושר גם הגשת חוות הדעת, שכן האמור בה יחרוג מגדר המחלוקת המותווית על ידי כתבי הטענות. כלומר, הגשת חוות דעת רפואית המתייחסת לעילת תביעה חדשה כאשר חלפה תקופת ההתיישנות לא תוּתר. אולם, זאת לא בשל כך שחוות הדעת מקימה עילת תביעה חדשה, אלא משום שלא ניתן להגיש את חוות הדעת ללא שיתוקנו כתבי הטענות באופן המקים עילת תביעה חדשה.

7.

במקרה שבפנינו, אין חולק שבכתב התביעה המקורי נכללה במפורש גם הטענה שנזקו של הנתבע אירע, בין היתר, בשל רשלנותם של הגורמים הרפואיים בבית הכלא, אשר נמנעו מלהגיש לו את הטיפול הרפואי לו נזקק. עילת התביעה המקורית כוללת, אפוא, את הטענה לרשלנות המתבטאת באי מתן טיפול רפואי. העובדה שהטענה לא נתמכה בחוות דעת רפואית אינה שוללת מסקנה זו. מכאן, שאין בהחלטת בית המשפט המחוזי להתיר למשיב להגיש חוות דעת רפואית נוספת כדי לפגוע בזכות שעמדה לנתבעת להעלות טענת התיישנות. עם זאת, בכך לא מתמצה הדיון בשאלה האם יש להתיר את צירוף חוות הדעת. אף אם חוות הדעת הרפואית שמבוקש להגישה באיחור מתייחסת לעילת התביעה המקורית, ולא מתעוררת בעיה של פגיעה בטענת התיישנות, יש לבדוק האם יש הצדקה להגשת חוות הדעת באיחור. בעניין זה, נראה שיש ממש בטענת המבקשת כי היה שיהוי משמעותי בהתנהלות המשיב. בית המשפט המחוזי קבע, כי העובדה שהמומחה מטעם בית המשפט, ד"ר כהן, התייחס בחקירתו על חוות דעתו לנושא הרשלנות שבאי מתן טיפול רפואי מהווה עילה לאפשר לצדדים להגיש חוות דעת חדשה בעניין זה. בעניין זה ערך בית המשפט היקש מתקנה 136 לתקנות סדר הדין האזרחי, המתירה לבעל דין לתקן את כתב טענותיו לאור האמור בחוות דעת מומחה. לטעמי, השוואה זו אינה ממין העניין. מכל מקום, אף אם אקבל כי העלאת הסוגיה על ידי ד"ר כהן היוותה שיקול מסוים התומך במתן היתר להגיש חוות דעת רפואית נוספת, קשה להתעלם מכך שחלפו כתשעה חודשים מאז החקירה ועד שהוגשה הבקשה לצירוף חוות הדעת. הנימוקים לשיהוי שנזכרו בתשובת המשיב אינם מספקים הסבר מניח את הדעת, בהתחשב באורך התקופה. על אף האמור, בנסיבות העניין איני רואה מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי להתיר למשיב להגיש חוות דעת רפואית נוספת ולתקן את כתב התביעה למען הבהירות. מדובר בעניין שבשיקול דעת הנוגע לסדרי הדין. בהחלטות מסוג זה נוטה ערכאת הערעור שלא להתערב בהכרעתה של הערכאה הדיונית. אף אם מדובר במקרה גבולי, בסופו של יום איני סבור שמדובר במקרה חריג בו יש להתערב בהחלטתה של הערכאה הדיונית. אוסיף את המובן מאליו, כי בהחלטה לאשר את הגשת חוות הדעת אין כדי לרמוז כי לגופו של עניין יש לה ערך ראייתי.

8.

התוצאה היא שהבקשה לרשות ערעור נדחית. לאור הפגמים בהתנהלותו הדיונית של המשיב, לא ייעשה צו להוצאות.