רע"א 16620-10-24 רע"א 16620-10-24

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגן הנשיא א' ואגו, רע"א 14072-08-24), שאישרה את החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (כב' סגן הנשיא י' בוקר, ת"א 11678-03-24) – שבמסגרתה נדחתה בקשת המבקשת להביא ראיות לסתור את הנכות שנקבעה למשיבה מכוח סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק).

1.למשיבה נקבעו, בין היתר, 20% נכות צמיתה בגין פיברומיאלגיה על ידי הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) שבהן ישב רופא שתחום התמחותו הכללית רפואה פנימית. מכאן טענת המבקשת לפיה העובדה שהרופא אינו מומחה בתת-ההתמחות הספציפית הרלוונטית (ראומטולוגיה) מקימה כשלעצמה עילה להבאת ראיות לסתור. עוד נטען כי פסיקת הערכאות דלמטה יוצרת חוסר איזון מובהק בין הצדדים באשר ליכולתם להשיג על קביעות הוועדה הרפואית של המל"ל.

2.לטענת המבקשת התיק מעורר שאלה רוחבית והיא האם מקום שבו נקבעה נכות על פי דין על ידי מי שאינו מומחה בתת-ההתמחות הספציפית (הגם שמומחיותו הכללית איננה מוטלת במחלוקת) מצדיקה כשלעצמה להתיר הבאת ראיות לסתור.

3.דין הבקשה להידחות מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, מאחר שאינה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים; ומשלא מצאתי כי מתן רשות ערעור דרוש כדי למנוע עיוות דין.

4.סעיף 6ב לחוק קובע כי נכות שנקבעה על פי דין, לרבות על ידי הוועדות הרפואיות של המל"ל, תחייב גם בתביעה לפי החוק. כחריג לכך, קובע הסעיף כי "בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו". סעיף זה פורש בפסיקה באופן צר, כך שהבאת ראיות לסתור תינתן רק במקרים מיוחדים ובהינתן נסיבות יוצאות דופן (רע"א 8908/17 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלונית, פסקה 11 והאסמכתאות שם (10.1.2018)); ובפרט, במקרים שבהם התגלה פגם מהותי כגון תרמית, או כאשר התגלו טעמים עובדתיים חדשים וכבדי משקל (ר"ע 634/85 אבו עליון עודה נ' "רותם" - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4) 505, 509 (1985)).

קרי, נדרש קיומו של פגם היורד לשורש ההליך בהתנהלות הוועדה הרפואית. אלא שכפי שקבע בית המשפט המחוזי, בהתאם לדין הקיים לא נפל פגם מהותי שכזה בהתנהלות הוועדה עת קבעה את נכות המשיבה בהתבסס על מומחה בהתמחות כללית בלבד. הכלל הוא כי רק אם הניזוק הגיש לוועדה חוות דעת רפואית בתת-התמחות ספציפית אז מתעוררת החובה לכלול בוועדה רופא מתחום זה, או לכל הפחות להיוועץ עם כזה. לעומת זאת, אם לא הוגשה חוות דעת כאמור, ההחלטה האם להיוועץ במומחה מתת-ההתמחות הספציפית נתונה לשיקול דעת הוועדה, ושיקול דעתה כפוף לביקורת שיפוטית (ראו מיני רבים: בר"ע (עבודה ארצי) 19012-09-24 נבון – רשות המיסים, פסקה 15 (14.10.2024)). כלל זה נקבע בשל ההכרח "לאזן בין הצורך לכלול בהרכב הוועדה הרפואית מומחה בתחום צר וספציפי של הפגימה הנדונה לבין היכולת המעשית והתקציבית לכלול בוועדה רפואית מומחים של תת-התמחות בכל תחום שהוא" (עב"ל (עבודה ארצי) 425/99 המוסד לביטוח לאומי – יהודה, פ"ד לו(2001) 186, 191 (2000)). אשר על כן, משעה שבענייננו הוגש מסמך רפואי בלבד שאינו עולה כדי חוות דעת רפואית בתת-ההתמחות ראומטולוגיה, הוועדה הרפואית יכולה הייתה להסתפק במומחה כללי ברפואה פנימית והדבר היה נתון לשיקול דעתה.

5.כאמור, במקרים שבהם לא מתעוררת החובה למנות מומחה מתת-התמחות ספציפית, שיקול דעת הוועדה הרפואית נתון תחת שבט ביקורתו של בית הדין או בית המשפט – הן במסגרת הליכים ערעוריים על החלטת הוועדה הרפואית של המל"ל, הן במסגרת בקשה להבאת ראיות לסתור. בעניין אחר, עלתה שאלה דומה באשר לנכות שנקבעה על ידי מומחה רפואי מתחום התמחות שונה, וכך נקבע:

"אין לשכוח, שלכל רופא השכלה וידיעה כללית בענפי הרפואה השונים, ולעתים יכול רופא כללי, או רופא אשר התמחותו בשטח רפואי אחד, לחוות דעתו גם בשטח, אשר יש לו בו ידע, אפילו אין בידו תעודת מומחה לעסוק באותו שטח רפואי. השאלה אם יש לו הידע המספיק באותו שטח רפואי, ובאיזה מידה ניתן לסמוך על חוות דעתו, ענין הוא לבית המשפט לענות בו. וכמו בכל ענין בו נדרשת הוכחה במשפט אזרחי, על בית המשפט לשקול ולהחליט אם די בראיות הרפואיות שבאו בפניו על מנת לשכנע במידת השכנוע הנדרשת במשפט אזרחי בדבר קיומו של ממצא רפואי לו טוען מי מהצדדים שבפניו" (הדגשה הוספה – י"ע; ע"א 676/88 חונדיאשווילי נ' בידרמן חברה לביטוח בע"מ, פסקה 8 (27.3.1991)).

אני סבור כי ניתן להקיש מכך גם לענייננו. ככלל, ובהינתן שברפואה המודרנית דהיום, ניתן למצוא התמקצעות שהיא בגדר תת-תת-התמחות, אין בהימצאות של מומחה רפואי מתחום התמחות כללית בלבד בוועדה כדי להקים היתר "אוטומטי" להביא ראיות לסתור. ברם, אין מדובר בכלל חסר חריגים, ולבית המשפט שיקול דעת לקבוע בנסיבות חריגות אם די ברופא בעל התמחות כללית לקביעת הנכות או שמא נדרשת תת-התמחות ספציפית. יש לבחון כל מקרה לגופו, במסגרת נסיבותיו שלו, בכדי להכריע בשאלה אם נפל פגם מהותי בהתנהלות הוועדה הרפואית המצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור. בענייננו, בית משפט השלום התרשם כי התשובה לכך היא שלילית, והחלטתו אושרה על ידי בית המשפט המחוזי.

נוכח האמור, לא מצאתי כי הבקשה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים והיא לא עומדת באמות המידה של בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

6.אכן, אין לכחד כי המצב הקיים מוביל לחוסר איזון בין הניזוק והמבטחת הבאה בנעלי המזיק. בעוד שלניזוק עומדת האפשרות לחייב את הוועדה לכלול מומחה מתת-התמחות ספציפית או לכל הפחות להיוועץ בכזה, ואף באפשרותו לערער על החלטות הוועדה הרפואית של המל"ל כצד להליך, כל שנותר למבטחת הוא להגיש בקשה להבאת ראיות לסתור, וכאמור הנטל המוטל על הטוען לכך כבד עד מאוד. כפי שבית המשפט המחוזי היטיב לכתוב בהחלטתו:

"למעשה, הטענה הרוחבית של המבקשת כללית יותר. היא משקפת את חוסר הנחת מה'נחיתות היחסית' של המבטחות, תוצאת יישום סעיף 6(ב). הנתבע בתיק הפלת"ד לא היה בעל דין וצד בהליך בפני מל"ל. קביעת הנכות שם- מחייבת אותו, כפוף לחריג של התרת ראיות לסתור, ואין לו פתחון פה באשר למה שנקבע. הנפגע, אם אינו שבע רצון מהקביעה בעניינו- יכול להשיג על כך, ואף להגיע לערכאות שיכריעו בזה. המבטח, בהליך הפלת"ד, חייב להשלים עם מה שנקבע".

7.ברע"א 7613/22 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (2.2.2023) (להלן: עניין מגדל) השופטת י' וילנר עמדה על הקשיים הטמונים בהסדר הקבוע בסעיף 6ב לחוק, ובהם גם חוסר האיזון שנוצר בין הצדדים ביחס לאפשרותם להמציא לוועדה חוות דעת רפואית מטעמם. יחד עם זאת, נקבע זה מכבר כי חוסר האיזון האמור אין בו כשלעצמו כדי להצדיק היתר להבאת ראיות לסתור (שם, פסקה 10; רע"א 2851/20 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 19 (15.7.2020)). לפיכך, "כל עוד ההסדר הקבוע בסעיף 6ב עומד על כנו, הרי שלמרות הקשיים שהוא מעורר, 'זה רצון המחוקק ואין מקום שבתי המשפט יקבעו הלכות שתסכלנה את יישום הוראות החוק בנדון'" (עניין מגדל, פסקה 12).

8.סוף דבר, שהבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.