רע"א 1752/97 קריב אהוד נ. הבר עידית

המבקש הגיש נגד המשיבים תביעה לפיצויים בגין הוצאת לשון הרע בבית משפט השלום בפתח-תקווה ( ת.א. 4415/92). השופט שישב תחילה בדין (השופט א. כהן) קבע, כי ניתן יהיה למסור עדויות מעל דוכן העדים ואין חובה לעשות כן בתצהירים. לאחר מכן, ובטרם החל שלב ההוכחות בתיק, הועבר הדיון לשופטת אלמגור שהחליטה ביום 22.6.95 , כי התובע יגיש תחילה את כל העדויות מטעמו בתצהירים

ויצרף לתצהירים אלה כל מסמך שיהיה ברצונו להגיש כראיה. המבקש הגיש בקשה לביטול החלטה זו (המ' 9521/95). בקשה זו נדחתה על ידי כב' השופטת אלמגור בהחלטתה מיום 29.10.95. באותה החלטה הורתה כב' השופטת אלמגור למבקש להגיש תצהיר עדות ראשית עד יום 15.11.95. המבקש לא ביקש לערער על החלטה זו.

בדיון שנערך ביום 28.11.95 הודיע המבקש: "זכותי לא להגיש תצהירים ולא הגשתי תצהירי עדות ראשית". נוכח הצהרה זו, קבעה השופטת אלמגור, כי המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו, בהתאם לתקנה 168 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- והורתה על דחיית תביעתו. בקשתו של המבקש ליתן פסק דין נגד המשיבים שלא היו נוכחים בדיון (אך יוצגו על-ידי בא-כחם) נדחתה.

ערעורו של המבקש נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים י' גרוס, י' בן-שלמה ומ' רובינשטיין). בית המשפט המחוזי לא מצא ממש בטענת המבקש בדבר חוסר-סמכותה של השופטת אלמגור לשנות את החלטת השופט א. כהן בדבר אופן הבאת הראיות. עוד דחה בית המשפט את הערעור על ההחלטה שלא ליתן פסק דין נגד המשיבים, שנוכחותם האישית לא נדרשה כלל באותו דיון. בית המשפט הוסיף וקבע, כי התנהגות המבקש עלתה כדי זלזול מובהק בהחלטות בית המשפט הפוגע לא רק בבעלי דינו אלא בבעלי דין אחרים הממתינים לתורם ולמימוש זכויותיהם. לפיכך נדחה ערעורו של המבקש.

מונחת בפני בקשתו של המבקש למתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש שב וטוען, כי השופטת אלמגור לא היתה מוסמכת לשנות מהחלטת השופט א' כהן. המבקש, שאינו משפטן ואינו מיוצג על ידי עו"ד, מנמק באריכות את טענתו זו בטיעונים שונים שאינם מתיישבים עם הדין ועם הנוהג.

הוא מוסיף ומעלה טענות מטענות שונות שתקצר היריעה מלהעלותן כאן, ואשר עניינן תרעומת על החלטות ביניים שונות שהתקבלו בערכאה הראשונה ובערכאת הערעור. כמו כן מבקש המבקש כי יוצא צו איסור פרסום בדבר בקשה זו וההליכים הנוגעים אליה. יצויין כי הבקשה לאיסור פרסום נדחתה בשתי הערכאות הנמוכות יותר.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה נחה דעתי, כי יש לדחותה. המבקש מעלה טענות רבות נגד החלטות הערכאות התחתונות. טענותיו, רובן ככולן, אינן תואמות את הדין ואת הנוהג. אם אתייחס רק לטענתו העיקרית אומר, כי אין ספק ששופט שנתמנה לנהל משפט במקום שופט אחר רשאי לקבוע את סדרי הדיון ואת סדרי הבאת הראיות בדיון שיתנהל בפניו (והשווה: ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" פ"ד כט (1) 353), ומקל וחומר שכך הם פני הדברים אם חלו חילופי השופטים בטרם החל שלב ההוכחות. לא זו בלבד, טענותיו של המבקש הן טענות שניתן להעלות בערעור ראשון - אך לא בערעור שני - שכן כל כולן מתייחסות להחלטות דיוניות נקודתיות שניתנו על בסיס המצב העובדתי שהיה בפני הערכאות הנמוכות. אין הן מעוררות שאלות משפטיות בעלות חשיבות חוקתית או ציבורית (וראה רע"א 103/82 חניון חיפה

נ' מצת אור (הדר חיפה) פ"ד לו (3) 123).

באשר לבקשתו של המבקש למתן צו איסור פרסום - ספק אם יש לבקשה זו טעם מעשי, שכן בקשותיו הקודמות בנדון נדחו על-ידי הערכאות הנמוכות יותר.

מכל מקום איני רואה מקום להיעתר לבקשה זו גם בהסתמך על האיזון הראוי בין זכויות המשיבים לזכויות המבקש.

הבקשה נדחית.