פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
19/09
בפני:
כבוד השופט א' גרוניס
המבקשת:
Siberia Airlines
נ ג ד
המשיבים:
עזבון המנוח אלכסנדר גריגורייביך
ז"ל
ו 20 אח'
בקשת רשות ערעור על
החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבש"א 23334/07 מיום 30.11.08 שניתנה
ע"י כב' הרשם א' אורנשטיין
בשם המבקשת:
עו"ד י' וינדר
בשם המשיבים:
עו"ד מ' בן-סירה
עו"ד ו' מלמד
החלטה
1.
לבית המשפט המחוזי בתל-אביב הוגשה תביעתם של המשיבים נגד המבקשת. מדובר בתביעה לפיצויים של בני משפחה של נוסעים שנהרגו בהתרסקות מטוס של המבקשת. המטוס התרסק בעקבות פגיעה של טיל שנורה על ידי צבא אוקראינה. המבקשת עתרה לדחייתה של התובענה על הסף מחמת התיישנות. הבקשה נדחתה על ידי כבוד השופט-הרשם א' אורנשטיין. המבקשת השיגה על ההחלטה בבקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה. דינה של הבקשה להימחק משום שהדרך הדיונית בה נקטה המבקשת אינה הדרך הנכונה.
2.
כבוד השופט א' אורנשטיין מכהן כרשם בית המשפט המחוזי. נראה, כי בעת מתן החלטה הוא כיהן אף כשופט בפועל של בית המשפט המחוזי. כלומר, המינוי הקבוע שלו כשופט הוא לבית משפט השלום, אלא שהוא נתמנה לכהונה בפועל בבית המשפט המחוזי. במצב דברים זה חובש השופט בפועל המכהן כרשם שני כובעים. רשאי הוא לבחור לדון בעניין כשופט בפועל של בית המשפט המחוזי או כרשם של בית המשפט המחוזי. כמובן, שרשאי הוא לבחור לפעול כרשם במקרה קונקרטי אך ורק אם העניין הספציפי המונח בפניו נתון לסמכותו של רשם. המעיין בהחלטתו של השופט-הרשם אורנשטיין יגלה כי הן בכותרת של כל אחד מעמודי ההחלטה והן בסיומה מצוין במפורש כי מדובר בהחלטה הניתנת על ידי כרשם. אכן, בסיומת של ההחלטה, במקום המיועד לחתימה, מופיעה בצד השם המילה "שופט" ותחתיה המילה "רשם". מכך עולה בבירור, כי כבוד השופט אורנשטיין פעל לעניין הבקשה שבפניו בכובעו כרשם ולא בכובעו כשופט בפועל של בית המשפט המחוזי (ראו והשוו, רע"א 2113/07 אופן סקיי בע"מ נ' POLSKIE LINIE LOTNICZE LOT POLISH AIRLINES
( לא פורסם, 11.6.07). כבוד הרשם פעל בדיוק על פי הכללים הנדרשים. הנתונים במקרה זה שונים לחלוטין ממקרה אחר שבא בפניי בו פעל השופט בפועל-הרשם בצורה בלתי אחידה, שיכולה הייתה להביא את בעלי הדין לכלל טעות (רע"א 1067/04 רולן בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(6) 427 (2004)).
3.
השאלה הבאה הנשאלת היא האם מוסמך היה כבוד הרשם לדון בבקשה לדחייתה על הסף של התובענה. התשובה לכך הינה חיובית. נמצא את התשובה בתקנה 101(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות ). תקנה זו קובעת כי "רשם שהוא שופט" רשאי לדחות תובענה על הסף. אכן, תקנה זו אינה מציינת במפורש את ההתיישנות כאחד מנימוקיה של הדחייה על הסף. נזכרים שם במפורש מעשה בית דין וחוסר סמכות (תקנה 101(א)(1) ו-(2)). עם זאת, מדברת התקנה (בס"ק (א)(3)) גם על האפשרות של דחייה על הסף מ"כל נימוק אחר שעל פיו הוא [בית המשפט או רשם שהוא שופט] סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה ...". אין ספק, כי הוראה זו כוללת בקירבה את האפשרות של דחייה על הסף בשל התיישנות (ראו, ע"א 460/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ , פ"ד מח(5) 455, 458 מול האות ב'). נעיר לעניין תקנה 101(א), כי מתייחסת היא ל"רשם שהוא שופט" והכוונה היא לרשם בבית המשפט המחוזי. על פי הפרקטיקה הנוהגת, רשמי בית המשפט המחוזי הינם שופטים של בית משפט השלום (רע"א 1067/04 הנ"ל בעמ' 430). כאשר רשם הינו בעל מינוי בפועל כשופט של בית משפט מחוזי יכול הוא, כאמור, לבחור באיזה כובע לפעול. כאשר פועל הוא כרשם, ממילא אין פועל הוא כשופט בפועל.
4.
לשאלה באיזה כובע פעל הרשם-השופט במתן ההחלטה ישנה חשיבות רבה לעניין תקיפתה הערעורית של ההחלטה. כאשר ניתנת החלטה שאינה פסק דין על ידי רשם, ניתן להשיג עליה על דרך ערעור בזכות לבית המשפט בו מכהן הרשם (סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - החוק )). לעומת זאת, ההשגה על החלטתו של שופט (בין שופט במינוי קבע ובין שופט בפועל) תעשה באמצעות בקשת רשות ערעור בפני ערכאת הערעור. ההחלטה בה עסקינן במקרה זה הייתה לדחות
בקשה לסילוק על הסף. אין מדובר בפסק דין אלא ב"החלטה אחרת". במקרה דנא נעשתה התקיפה הערעורית בפני ערכאת הערעור, במסגרת בקשת רשות ערעור, בעוד שהדרך הנכונה הייתה הגשתו של ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי.
5.
המבקשת עתרה בתגובתה באופן חלופי להפוך את בקשת רשות הערעור לערעור ולהעבירו לבית המשפט המחוזי (מכוח סעיף 79(א) לחוק). אין מקום לעשות כן.
ערעור על החלטת רשם יש להגיש תוך 20 ימים מעת ההחלטה (תקנה 400 לתקנות). המועד להגשת בקשת רשות ערעור הוא 30 ימים (תקנה 399 לתקנות). בקשת רשות הערעור דנא הוגשה אומנם תוך 30 ימים, אך לאחר חלוף 20 ימים. משמע, המבקשת אחרה את המועד להגשתו של ערעור בזכות (אילו נקטה מהלך כזה בפני בית המשפט המחוזי). כבר מטעם זה דינה של הבקשה החלופית להידחות. מכל מקום, ספק אם ראוי לנקוט מהלך משולב כמוצע על ידי המבקשת - לדון בבקשת רשות ערעור כבערעור (לפי תקנה 410א לתקנות) ולהעבירו בה בעת (בהתאם לסעיף 79(א) לחוק) לערכאה המוסמכת.
6.
המבקשת אף עתרה באופן חלופי דחלופי להאריך לה את המועד להגשת ערעור לבית המשפט המחוזי. בנסיבות המקרה דנא (השונות כאמור מאלה שברע"א 1067/04 הנ"ל), אין מקום שבית משפט זה יפעל בדרך זו. למבקשת שמורה, כמובן, הזכות לפנות בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור לבית המשפט המחוזי.
7.
הבקשה לרשות ערעור נמחקת איפוא. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח.
ניתנה היום, ו' באדר התשס"ט
(2.3.2009).
ש ו פ ט