רע"א 1961/10 שרה בן חנן נ. דוד חסון

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 11400/07 (כב' סגן הנשיא, השופט צ' סגל והשופטים מ' דרורי וי' נועם ), אשר קיבל באופן חלקי את ערעורה של המבקשת על פסק-הדין של בית משפט השלום בירושלים (כב' סגן הנשיא, השופט כ' מוסק ).

1.

לב המחלוקת בבקשה שלפניי נסב על חוזה להשכרת נכס בירושלים (להלן: המושכר ) לשם הפעלת עסק לייצור מזון טבעי ושיווקו, אשר נחתם בין המשיבים 1-3 (להלן: המשכירים ), בעלי הנכס, לבין המבקשת. המשיבים 5-4 היו רשומים בחוזה כערבים של המבקשת (להלן: הערבים ), והמשיבה 6 מסרה לבא-כוחם של המשכירים שלושה שיקים לביטחון עבור המבקשת. לפי חוזה השכירות, הורשתה המבקשת לבצע עבודות שיפוץ במושכר על חשבון חלק מדמי השכירות, על מנת להתאים את המושכר למטרת השכירות. כמו-כן, התחייבו המשכירים בחוזה לדאוג לתקינותן של מערכות המים והאינסטלציה במושכר, כולל מערכת הביוב. במהלך תקופת השכירות, לאחר שהמבקשת קיבלה את החזקה במושכר והחלה בביצוע השיפוצים, התעוררה בין הצדדים מחלוקת בעניין הביוב. מחלוקת זו הובילה לידי כך שהמושכר לא חובר כלל למערכת הביוב. מצב זה נבע מכך שבמהלך השיפוצים, סתמה המבקשת בור ספיגה שהיה במקום ושימש כביוב, ואיש מן הצדדים לא ניאות "לקחת על עצמו" את חיבורו של המושכר לרשת הביוב העירונית. נוכח העובדה שהמושכר לא היה מחובר לרשת העירונית, סירבה העירייה ליתן למבקשת רישיון להפעלת העסק. עקב כך חדלה המבקשת מלשלם את דמי השכירות, אך הוסיפה להחזיק במושכר, ופינתה אותו רק מספר חודשים לאחר תום תקופת השכירות הקבועה בחוזה, מבלי שהודיעה על רצונה להאריכו. על רקע אירועים אלה, הגישו המשכירים תביעה כספית נגד המבקשת, הערבים והמשיבה 6, אשר שיק הביטחון שחתמה עליו לא כובד – לתשלום דמי השכירות עבור תקופת ההחזקה במושכר, במהלך תקופת השכירות ולאחריה; לתשלום של פיצוי מוסכם עקב אי פינוי המושכר במועד; ולתשלומים נוספים, בין היתר, בגין ארנונה שלא שולמה על-ידי המבקשת ונזקים שנגרמו למושכר. בתגובה, הגישה המבקשת תביעה נגד המשכירים שבגדרה טענה כי האחרונים הפרו את החוזה, בין היתר, בכך שלא טיפלו במערכת הביוב ולא חיברוה לרשת העירונית.

2.

בית משפט השלום קיבל את טענות המשכירים וקבע כי המבקשת ידעה על בור הספיגה עוד בטרם חתמה על החוזה, ובכך שסתמה את הבור – הביאה להרס במערכת הניקוז ולכך שלא עלה בידה להשתמש בה לצורכי העסק שביקשה להפעיל במושכר. בצד זה, דחה בית המשפט את טענות המבקשת בדבר הפרת החוזה על-ידי המשכירים. לשיטתו, לא הובאו ראיות לכך שהרשויות הורו למשכירים לחבר את המושכר לרשת הביוב העירונית, ולא היה בסיס בחוזה לחייב את המשכירים בשינוי מערכת הניקוז במושכר ובחיבורה לרשת העירונית. לדידו, משהרסה המבקשת את מערכת הניקוז, לא הייתה מוטלת כל חובה על המשכירים לתקנה, ואילו על המבקשת הוטלה חובת הקטנת הנזק. כמו כן, קבע בית המשפט כי המבקשת הפרה את החוזה ופעלה בחוסר סבירות וחוסר תום-לב, בהחלטתה להישאר במושכר חודשים רבים, אף לאחר תום תקופת החוזה, בלא ששילמה דמי שכירות, תוך שהיא ממשיכה להפעיל את העסק. נפסק, כי על המבקשת לשלם למשכירים את הסכומים המחויבים על-פי החוזה. בצד האמור, נקבע פיצוי כולל בשיעור מופחת מזה שנתבע על-ידי המשכירים, זאת משום שלגישת בית המשפט, שיעור הריבית שנקבע בחוזה היה מופרז. עוד נקבע, כי על הערבים והמשיבה 6 לשלם למשכירים את מלוא הסכום הפסוק, וכי תהיה להם זכות חזרה אל המבקשת בגין תשלום זה.

3.

על פסק-דינו של בית משפט השלום הוגשו שני ערעורים לבית המשפט המחוזי בירושלים – על-ידי המבקשת ועל-ידי הערבים והמשיבה 6. ערעורה של המבקשת

התקבל בחלקו. נקבע, כי המשכירים הפרו את החוזה הפרה יסודית, מאחר שלא פעלו על-פי הנדרש בחוק בעניין הביוב, ובהתנהגותם הביאו לכך שלא ניתן רישיון עסק למבקשת. בהקשר זה, צוין כי המשכירים הפרו את חובת הגילוי כלפי המבקשת, פעלו בחוסר תום-לב במשא ומתן ובהטעיה והפרו את חובותיהם לפי החוזה. עוד נקבע, כי נגרם למבקשת נזק כלכלי רב עקב אי קבלת רישיון העסק, וכי אין בהחלטתה שלא לבטל את החוזה, למרות שעמדה לה הזכות לעשות כן, כדי לגרוע מפגיעה זו. בצד האמור, חייב בית המשפט את המבקשת לשלם למשכירים דמי שכירות כנגד השימוש שעשתה במושכר במהלך תקופת השכירות ולאחריה, אך קבע כי משנמנעה המבקשת מביטול החוזה עקב ההפרה מצד המשכירים, או מהגשת תביעה לאכיפתו, זכאית הייתה להפחית את דמי השכירות כל עוד לא תוקן הפגם במושכר, בהתאם לסעיף 9 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971. בית המשפט חישב את שיעור דמי השכירות שהייתה רשאית המבקשת להפחית על בסיס ההפרש בין רווחיה של המבקשת מהעסק בטרם נכנסה למושכר לבין הרווחים שהתקבלו לאחר שנכנסה אליו. נקבע, כי נוכח הפרת ההסכם על ידי המשכירים, הם אינם זכאים לריבית או לפיצוי המוסכם. בעניין הערבים, נקבע כי אלו ישלמו למשכירים את דמי השכירות החל מהיום שבו נשלח אליהם מכתב מאת המשכירים ועד ליום הפינוי בפועל, ויהיו זכאים לחזור אל המבקשת בגין תשלום זה. בעניינה של המשיבה 6, נקבע כי היא תשלם למשכירים את סכום השיק שהוחזר ותהיה זכאית לחזור אל המבקשת בגין תשלום זה.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא ביטל את פסק-דינו של בית משפט השלום, שחייבה בתשלום דמי שכירות למשכירים. המבקשת גורסת כי בהתנהגותם, יצרו המשכירים מצג שווא שלפיו הם מתכוונים לטפל בחיבור הביוב לרשת העירונית, וגרמו לכך שהיא תמשיך בעבודות השיפוץ במושכר לשווא. עקב כך, לטענתה, היא השקיעה כספים רבים אשר ירדו לטמיון והיא נקלעה לחובות כבדים, נוכח אי יכולתה להפעיל את העסק כראוי ללא ביוב. במצב דברים זה, לא היה באפשרותה של המבקשת – כך לפי טענתה –

לעזוב את המושכר גם לאחר שגילתה כי בעיית הביוב לא תטופל על-ידי המשכירים. לשיטת המבקשת, עבודות השיפוץ שביצעה העשירו את המשכירים בעוד לה נגרמו נזקים והפסדים רבים והיא נדרשה ללוות כסף על מנת שתוכל להתפנות מהמושכר. עוד גורסת המבקשת, כי לא היה מקום לחייב את המשיבה 6 בתשלום סכום השיק שחזר, מאחר שהשיקים שנתנה לבא-כוחם של המשכירים ניתנו בשמה של המבקשת, ועל-כן החוב הוא של המבקשת ולא של המשיבה 6. המבקשת עותרת כי בית המשפט יורה לבא-כוחם של המשכירים לסגור את תיק ההוצאה לפועל שנפתח נגד המשיבה 6, ולהשיב לאחרונה את השיקים שנלקחו ממנה באופן לא חוקי. בנוסף, מציינת המבקשת כי בית המשפט חייב אותה לקבל סיוע משפטי ולטענתה, עורך הדין שמונה לה לא היה בקיא בפרטי התיק, ואופן ייצוגו הסב לה נזקים. כן, היא מלינה על כך שלא התאפשר לה לטעון בעצמה בבית המשפט.

5.

בראשית דבריי אציין, כי בקשת רשות ערעור שהוגשה על-ידי המשיבים 3-1 על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי נושא בקשת רשות ערעור זו, נידונה ונדחתה על-ידי בית משפט זה (כב' השופט א' רובינשטיין , רע"א 1900/10). לאחר שבחנתי את הנתונים שהונחו בפניי ואת פסיקותיהן של הערכאות דלמטה, נחה דעתי כי גם דינה של בקשת רשות ערעור זו להידחות. טענותיה של המבקשת, רובן ככולן, נוגעות לסכסוך הפרטני שבין בעלי הדין והן אינן מגלות כל שאלה משפטית כללית החורגת מגדרי מחלוקת ספציפית הנוגעת לתנאי ההתקשרות בין שוכר לבעלי הנכס המושכר. משכך, הן אינן מצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (השוו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). מהכרעתו של בית המשפט המחוזי ניכר כי ניתן למבקשת יומה בבית המשפט, וכי נעשו מאמצים כנים על מנת להטות אוזן קשבת לדבריה. טענותיה נבחנו ונידונו בפירוט בפסק הדין, ואף התקבלו בחלקן, ולא מצאתי כי הונחה עילה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה בגלגול שלישי (ראו: רע " א 1099/00 בודקר נ' בודקר (לא פורסם, 20.3.00); רע"א 877/09 מרכז ע"ש ורה סלומונס נ' מחלקת עבודות ציבוריות מחוז ת"א (לא פורסם,

17.3.09)).

במאמר מוסגר יצוין, כי בבקשתה כמו גם בהודעה שהגישה ביום 25.10.10, מעלה המבקשת טענות שונות הנוגעות להליכים המשפטיים שבינה לבין בנק לאומי למשכנתאות,

והקשר הקיים לטענתה, בין פרשה אחרונה זו לפרשה נושא בקשת רשות הערעור דנן. טענות אלה, לא נידונו על-ידי בתי המשפט שלדיון, וממילא – על פי אמות המידה האמורות – אין עילה להידרש להן.

נוכח האמור, דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תגובה - איני עושה צו להוצאות.