רע"א 1999/15 יעקב מזרחי נ. הפול - המאגר הישראלי לביטוח בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט צ' ויצמן ) מיום 16.2.2015, בגדרה התקבלה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש (תובע בתביעת פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975) על החלטת בית משפט השלום (כב' השופטת מ' בן ארי ), אך ערעורו נדחה, והותר למשיבה להביא ראיות לסתור.

הרקע

העובדתי לבקשה הובא בקצרה בהחלטת בית משפט קמא:

1.

התובע [המבקש], יליד 1959, נפגע בתאונת דרכים ביום 3.8.2005, התאונה הייתה גם תאונת עבודה (להלן - התאונה ), מתוך שכך נבדק המבקש ע"י ועדות רפואיות של המל"ל [המוסד לביטוח לאומי] מספר פעמים, זאת לאחר שהגיש כמה וכמה עררים וערעורים על החלטות הועדות השונות וכן בקשות להחמרת מצב.

2.

לצורך קיצורם של דברים נאמר כי אם בתחילה קבעו הועדות הרפואיות מטעם המל"ל כי למבקש לא נותרה כל נכות רפואית כתוצאה מהתאונה, הרי שבסופו של יום, אחר ערעורים שהגיש המבקש לבית הדין לעבודה ואחר בקשות החמרה שהוגשו על ידו נקבעה נכותו הצמיתה כתוצאה מהתאונה בשיעור של 91% (כולל הפעלת תקנה 15)

... ".

הנכות הצמיתה שנקבעה למבקש מבוססת על קביעות הוועדה הרפואית במל"ל לפיהן למבקש נותרו נכויות בצוואר, בכתף ימין, בכתף שמאל ונכות נפשית. המשיבה בקשה להביא ראיות לסתור את קביעות הוועדה הרפואית של המל"ל בעניין הנכות הצווארית והנכות שבכתף שמאל. בהחלטתו מיום 20.11.2014 קיבל בית משפט השלום את הבקשה והורה על מינוי מומחים מטעמו בתחומי האורתופדיה והנוירולוגיה. בהחלטתו עמד בית משפט השלום על כך שהקביעות בדבר נכותו של המבקש בצוואר ובכתף שמאל מותירות "ספקות וסימני שאלה" עליהם עמד בפירוט בהחלטתו.

בקצרה ייאמר, כי בכל הנוגע לכתף שמאל, בית משפט השלום עמד על כך ששתי ועדות רפואיות דנו בעניינו של המבקש ולא מצאו קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות בכתף, ואילו לאחר שהדיון הוחזר לוועדה הרפואית (בעקבות החלטת בית הדין לעבודה) נקבעה נכותו של המבקש בכתף שמאל, וזאת בלי הסבר מדוע חל שינוי בעמדת הוועדה ביחס לסוגיית הקשר הסיבתי. כן התברר שהוועדה שקבעה את נכותו של המבקש עיינה בחוות דעת פרטית מטעמו, ולא התייחסה לעברו הרפואי (הדל) שהציגה המשיבה בעניינו של המבקש. בכל הנוגע לצוואר נאמר, כי במשך ארבע שנים לאחר התאונה, שבמהלכן נבדק המבקש על-ידי מספר ועדות רפואיות, הוא לא התלונן על כאבים בצוואר וכי הוועדה שקבעה את נכותו של המבקש לא התייחסה בהחלטתה לכך שוועדה קודמת שללה קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות בצוואר.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום. בהחלטתו מיום 16.2.2015 קיבל בית משפט קמא את בקשת רשות הערעור ודן בה כבערעור, אך פסק כי דינו להידחות. תחילה סקר בית משפט קמא את ההלכה הנוהגת באשר למקרים החריגים בהן תינתן רשות להביא ראיות לסתור את קביעות הוועדות הרפואיות של המל"ל וקבע כי המקרה דנא אכן נכלל באותם מקרים חריגים וזאת מנימוקיו של בית משפט השלום.

כלפי החלטת בית משפט קמא הוגשה הבקשה דנא בה נטען, כי היא מעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית שעניינה בתחימת המקרים המובחנים שבהם תינתן אפשרות להביא ראיות לסתור. נטען, כי הותרת החלטת בית משפט השלום על כנה, תרוקן מתוכן את סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים , התשל"ה-1975 .

דיון והכרעה

לאחר העיון, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות בלי שתתבקש תשובה. חרף טענותיו של המבקש, בקשתו אינה מעוררת שאלה בעלת חשיבות החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, וככזו היא אינה נמנית על המקרים החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". בסופו של יום, טענות המבקש מתמצות בכך, שבמקרה דנא, ונוכח ההלכה הנוהגת, לא היה מקום להתיר למשיבה להביא ראיות לסתור. כלומר, טענות המבקש נוגעות ליישומן של ההלכות במקרה קונקרטי, אשר גם אם לא נעשה כראוי - ואיני רומז שכך הדבר - אינו מצדיק כשלעצמו מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (רע"א 1157/15 מארון נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ , פסקה 5 (10.5.2015)).

מעבר לכך, ראוי להזכיר כי בית משפט זה עמד לא פעם על כך שהתערבות ערכאת הערעור בהחלטת הערכאה המבררת להתיר להביא ראיות לסתור תעשה רק במקרים חריגים:

"משקמו בלב הערכאה המבררת ספקות באשר לקביעתה של הועדה הרפואית, ומשמצאה כי בפני הועדה הוצגה לכאורה תמונה בלתי-שלמה ואולי, בנסיבות המקרה, גם לא מאוזנת, יש משקל רב להתרשמותה ולשיקול דעתה. במיוחד כך, מקום שבו עמדה מסקנתה של הערכאה המבררת בפני ביקורת ערעורית, והתערבותנו מתבקשת ב'גלגול שלישי'" (רע"א 6812/06 תייר נ' אטיה (20.2.2007)).

כך גם בענייננו, יש ליתן משקל להתרשמותה המנומקת והמפורטת של הערכאה המבררת מן התיעוד שהוצג לה בעניין קביעות הוועדות הרפואיות בפניהן נדון עניינו של המבקש, וכן יש ליתן משקל לכך שהחלטת הערכאה המבררת עברה גם תחת שבט ביקורתו של בית משפט קמא.

נוכח כל האמור, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות.