רע"א 2060/19 בית אריזה לפרחים "אביב" בע"מ נ. דניאל פנדלר

השופט ע' גרוסקופף :

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כבוד השופט, סגן הנשיאה יעקב שפסר ) מיום 10.3.2019 בת"א 21674-02-19 (להלן: " ההחלטה " ו-" התובענה ", בהתאמה), במסגרתה נתקבלה בקשת המשיבים (הנתבעים בבית משפט קמא) להעברת הדיון בתובענה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, אשר נקבע כי לו סמכות הדיון הייחודית בה.

רקע עובדתי וההחלטה מושא בקשת רשות הערעור

1.

המבקשת, בית אריזה לפרחים אביב בע"מ (להלן: " המבקשת "), והמשיבה 2, מועצת הפרחים חברה כלכלית בע"מ (להלן: " המשיבה" ), הן חברות פרטיות, מתחרות, העוסקות בין היתר ביצוא פרחים, סחר בפרחים, ומתן שירותי לוגיסטיקה ואחסון עבור מגדלי פרחים. על פי האמור בבקשה, המשיב 1, מר דניאל פנדלר (להלן: " המשיב ") שימש עד ליום 31.1.2019 כמנהל תחום פרחים במבקשת, תפקיד הכפוף למנכ"ל ומקביל לתפקיד סמנכ"ל. בטרם החל את עבודתו אצל המבקשת, ניהל המשיב, יחד עם שותף, חברה לייצוא תוצרת חקלאית ופרחים שפעילותה נרכשה על ידי המבקשת בנובמבר 2013 (להלן: " הרכישה "). לאחר הרכישה החל המשיב לעבוד אצל המבקשת, תחילה כ"איש מכירות בכיר", ובהמשך, כאמור, כ"מנהל תחום פרחים". ביום 30.12.2018 התפטר המשיב מעבודתו אצל המבקשת.

לטענת המבקשת המשיב ניצל את תקופת ההודעה המוקדמת " על מנת להעתיק את נתוניה המסחריים..., רשימת לקוחותיה, מגדלי הפרחים העובדים עמה, שיטות תמחור שלה ועוד (להלן: " המידע המסחרי "); ועל מנת לשדל את לקוחות המבקשת להפסיק לעבוד עמה ולעבור לעבוד עם המשיבה. זאת, " תוך ניצול המידע והקשרים אליהם נחשף במסגרת תפקידו תוך ניצול הזדמנויות עסקיות של המבקשת ותוך הפרת חובת תום הלב המוגברת החלה עליו כלפי המבקשת " (סעיף 31 לבקשה).

לטענת המבקשת,

בעשותו כן בזמן שהוא (לטענתה) נושא משרה בחברה, הפר המשיב את חובות האמונים המוטלות עליו כנושא משרה בחברה, מכוח סעיף 254 לחוק החברות, התשנ"ט-1999.

2.

על רקע זה הגישה המבקשת לבית משפט קמא תביעה למתן צו מניעה קבוע, אשר ימנע מהמשיבים לעשות שימוש במידע המסחרי שנגנב ממנה לטענתה; ולמתן צו עשה אשר יורה להם לבטל את ההתקשרויות שיצרו עם לקוחותיה לשעבר על בסיס מידע זה, תוך ניצול הזדמנויותיה העסקיות. בד בבד הגישה בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צו אחד, אשר ניתן על ידי בית משפט קמא ביום 10.2.2019. בתשובתם לבקשה לסעד זמני, טענו המשיבים כי בית משפט קמא נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה משום שהמשיב אינו נושא משרה בחברה, ואף לו היה, מצויה התביעה בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה מכוח סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (לפיו לבית הדין האזורי לעבודה סמכות לדון בתובענות בין עובד למעסיקו). בית משפט קמא קיבל עמדתם, וקבע כי הסמכות לדון בתובענה נתונה לבית הדין לעבודה, ועל כן הורה על העברת הדיון בתובענה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, תוך שימוש בסמכותו לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: " חוק בתי המשפט ").

על החלטה זו נסובה בקשת רשות הערעור שלפנינו.

הטענות בבקשת רשות הערעור

3.

לטענת המבקשת חובת האמונים של נושא משרה, הקבועה בסעיף 254 לחוק החברות, אינה נובעת מיחסי עובד-מעסיק, אלא מן היחסים שבין נושא המשרה לחברה. בהתאם, תביעה מכוח סעיף 254 לחוק החברות אינה מצויה בסמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה, אלא בסמכותו הייחודית של בית המשפט האזרחי. החובה להימנע מכל פעולה שיש בה תחרות עם עסקי החברה או ניצול הזדמנות עסקית שלה היא חובתו של עובד מכוח יחסי העבודה עם המעסיק, אך גם חובה עצמאית סטטוטורית כשמדובר בנושא משרה. לכן, ג ם אם התנהגותו של המשיב מקימה למבקשת עילות תביעה נוספות הנובעות מקיומם של יחסי עובד-מעסיק או מהפרת חוק עוולות מסחריות, אין בכך כדי לשלול את זכותה להגיש תביעה מכוח סעיף 254 לחוק החברות. לדידה, שאלת הסמכות העניינית צריכה להיבחן על פי עילת התביעה שהוגשה בפועל, ולא על פי העילה שסבורים המשיבים (או בית משפט קמא), כי בגינה צריך היה להגיש את התביעה. כמו כן, הגשת תביעה על ידה בעילות הנוספות ממילא לא הייתה מוציאה את התביעה בעילה לפי סעיף 254 לחוק החברות מגדר סמכותו של בית משפט קמא, אלא אך מביאה לפיצול הדיון בה בין בית המשפט האזרחי לבין בית הדין לעבודה.

4.

עוד נטען, כי קביעת בית משפט קמא לפיה יש להבחין את ענייננו מרע"א 1573/16 הרט נ' חברת אורג'ניקס (24.5.2016) (להלן: " עניין הרט "), אשר עסק בדירקטור (נטען), היא שגויה: חוק החברות וההלכה הפסוקה אינם עורכים לשיטתה הבחנה בין נושא משרה אחד למשנהו בכל הנוגע לסמכות לדון בעילות שמקורן בחוק החברות. המבקשת גם מלינה על כך שבית משפט קמא הביע בהחלטתו ספק בדבר היות המשיב נושא משרה, אף שמדובר בקביעה עובדתית שטרם נשמעו ראיות בעניינה. כך או כך, היא טוענת, מסקנה כי המשיב לא שימש כנושא משרה בחברה צריכה להוביל לדחיית התביעה, ולא לשלילת סמכות בית משפט קמא לדון בה מלכתחילה.

5.

בכל הנוגע למשיבה, נטען שאין התביעה נגדה יכולה כלל להתברר בבית הדין לעבודה, שכן אין מחלוקת כי מעולם לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק בינה לבין המבקשת. התביעה נגד המשיבה הוגשה מכוחו של סעיף 256(ג) לחוק החברות ואין עילתה בסכסוך עבודה.

עמדת המשיב

6.

המשיב מכחיש את היותו נושא משרה במבקשת, וטוען כי לאורך כל שנות עבודתו בה היה עובד מן השורה, ושימש בפועל כאיש מכירות. מעבר לכך, גם לו היה נושא משרה, הרי שעל פי סעיף 256(א) לחוק החברות, על הפרת חובת אמונים של נושא משרה כלפי החברה חלים הסעדים החלים על הפרת חוזה, בשינויים המחויבים. כלומר, הפרת חובת אמון בין עובד למעסיק כמוה כהפרת חוזה עבודה. מדובר בעילה מתחום דיני החוזים, המצויה בסמכות בית הדין לעבודה. כמו כן, חוק בית הדין לעבודה מחריג מגדר סמכותו את העילות שמקורן בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], למעט ארבעה חריגים, ביניהם סעיף 63 לפקודת הנזיקין שעניינו הפרת חובה חקוקה. המבקשת טוענת כי המשיב הפר את החובות הקבועות בסעיף 254 לחוק החברות, ועל כן מדובר בטענה להפרת חובה חקוקה, שדינה להתברר בבית הדין לעבודה. כמו כן, התביעה עוסקת בעיקרה בטענות לגזל סוד מסחרי ושימוש בו ללא אישור בעליו. מדובר בעילת תביעה המבוססת על חוק עוולות מסחריות התשכ"ט-1999, אשר הסמכות לדון בה מוקנית באופן בלעדי לבית הדין לעבודה לפי חוק בית הדין לעבודה.

עמדת המשיבה

7.

לטענת המשיבה, עניינה של התובענה במעשיו ובהתנהגותו של המשיב כעובד של המבקשת, וכן בטענות בדבר גזל סודות מסחריים וניצול הזדמנות עסקית על ידיו. בעילות אלה נתונה סמכות עניינית ייחודית לבית הדין לענייני עבודה: הן משום שנקבע כי מכלול הסכסוכים בין עובד למעסיק מסורים לסמכותו; הן משום שטענת המבקשת לגזל סוד מסחרי היא עוולה על פי חוק עוולות מסחריות, אשר קובע במפורש בסעיף 22 כי לבית הדין לעבודה הסמכות הייחודית לדון בה. טענות המבוססות על חובות נושאי משרה מכוח חוק החברות אינן מוחרגות מסמכות בית הדין לעבודה, שכן במהותן גם הן מבוססות על קיומם של יחסי עובד מעסיק; וכל חובה החלה על המשיב כלפי המבקשת (אם וככל שקיימת) נובעת מקיומם של יחסי עובד-מעסיק בינו לבינה.

8.

בנוסף, טענה להפרת חובה לפי חוק החברות היא טענה להפרת חובה חקוקה אשר נכללת במפורש בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה לפי סעיף 24(א)(1)(ב) לחוק בית הדין לעבודה, בהינתן העובדה שיחסי הצדדים הם יחסי עובד-מעסיק. כלומר, בין אם חובות האמון שהמבקשת דורשת להחיל נובעות מחובת תום הלב הכללית, מחוק עוולות מסחריות או מדיני החברות – העילה ובסיס התביעה הם יחסי העבודה שבין הצדדים. החוק מחריג מסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה רק עילות נזיקיות; הוא אינו מחריג תביעות בין עובד למעסיק שמבוססות על חוק החברות או חוק אחר. עניין הרט , עליו נשענת המבקשת, אינו רלוונטי לענייננו, ובצדק נערכה הבחנה על ידי משפט קמא, שכן שם דובר בתביעה נגד דירקטור (להבדיל מעובד), אשר עמדו נגדו גם עילות נזיקיות. בענייננו המשיב אינו דירקטור, אלא עובד שכיר, ואין כל טענה לעילות נזיקיות. יתרה מכך, אף אם היה "נושא משרה", הוא עדין "עובד" ביחסיו עם המבקשת, ועל כן בחינה של מהות הצדדים והעילה מובילה למסקנה כי הסמכות הייחודית נתונה לבית הדין לעבודה.

9.

באשר למעמד המשיבה: במסגרת התובענה עותרת המבקשת לסעד של צו מניעה כלפי המשיבה, שעניינו הגבלת עיסוק, הגבלת תחרות ושימוש בסודות מסחריים. הטענות נגד המשיבה קשורות קשר רלוונטי הכרחי לתביעה מול המשיב, ומשכך היא צד ישיר בהליך בבית הדין לעבודה במסגרת הסמכות לפי סעיף 24(א)(1א) לחוק. עוד טוענת המשיבה כי סעיפים 246-245 לחוק החברות אינם מקנים זכות לקבלת צו מניעה (הסעד המבוקש על ידי המבקשת), אלא מאפשרים לכל היותר לעתור לקבלת פיצוי כספי בגין עסקה ספציפית שנכרתה תוך הפרת אמון.

דיון והכרעה

10.

לאחר עיון בבקשה למתן רשות ערעור, ובטיעוני הצדדים לגביה, החלטנו כי יש לדחותה. להלן יפורטו נימוקי הדחיה.

11.

מהבחינה הדיונית, נראה כי השגה על החלטה להעביר הליך ממערכת בתי המשפט שחוק בתי המשפט מסדיר (להלן: " מערכת בתי המשפט ") למערכת בתי הדין לעבודה נעשית בדרך של ערעור בזכות, ולא על דרך של הגשת בקשת רשות ערעור (וזאת בשונה מהשגה על העברת הדיון בתוך מערכת בתי המשפט, כגון העברת דיון מבית משפט השלום לבית המשפט המחוזי ולהיפך, אשר אכן נעשית באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור). הטעם לכך הוא שהעברת הדיון לטריבונל שיפוטי חיצוני (כדוגמת בית דין לעבודה, בית דין דתי, רשם האגודות השיתופיות וכיו"ב) מסיימת את הדיון במערכת בתי המשפט, ועל כן לא ניתן יהיה לערער עליה בסוף ההליך בדרך הקבועה בחוק בתי המשפט (ראו רע"א 3930/14 ורסנו נ' ניניו , פסקה 5 (26.6.2014); חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 120–121 (מהדורה שלישית, 2012)). מכל מקום, על מנת להימנע מספקות לגבי הפעלת הסמכות לפי סעיף 410א. לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (סמכות שבשיקול דעת הנתונה לבית המשפט של ערעור " להחליט לדון בבקשה כבכתב ערעור " אם מצא כי בקשת רשות ערעור " הוגשה בטעות משום שלמערער היתה זכות ערעור ") – ההחלטה הנוכחית ניתנת במותב תלתא.

12.

מהבחינה המהותית, אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא, שכן כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לבית הדין האזורי לעבודה הסמכות העניינית לדון בסכסוך. נבהיר את הטעמים לכך.

13.

סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה (שכותרתו: " סמכות בית-דין אזורי "), קובע בסעיף (א)(1) כי לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –

בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

בנוסף, סעיף 22(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, שפרק ב' שבו עוסק ב" גזל סוד מסחרי ", קובע כי:

לבית דין אזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון –

(1)

בתובענה בין עובד לבין מעביד או חליפו, שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב', והנובעת מיחסי עובד ומעביד;

(2)

בתובענה שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב', הנובעת מחוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד, לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור.

14.

כפי שהודגש בפסיקה, נקודת המוצא של המחוקק היא שמכלול הסכסוכים בין עובד למעסיק שמקורם ביחסי עבודה, מסור לסמכותו של בית הדין לעבודה (למעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין, ואינה נוגעת לסעיפים הספציפיים שהוחרגו מחריג זה) וכי סמכותו של בית הדין לעבודה אינה נקנית על פי הסעד המבוקש, אלא על פי זהות הצדדים ועילת התביעה, אשר צריכה לנבוע מיחסי העבודה. כידוע, עניינים המסורים לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה יידונו אך ורק בבית הדין לעבודה, ומאידך, לא יידונו בו אלא עניינים אלה; כאשר התכלית שבבסיס הענקת סמכות ייחודית לבית הדין האזורי לעבודה היא ריכוז כל ענייני העבודה בטריבונל הבקיא והמצוי בתחום זה (וראו למשל: רע"א 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ (14.10.2015). להלן: " עניין רוחם "). המונח "עילה" לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה פורש כמכוון למכלול העובדות המולידות זכות (או חובה) הנובעת מיחסי העבודה או זכות שמקורה במשפט העבודה (ראו למשל: ע"א 6636/01 ארגמן טורס בע"מ נ' הוברמן , פסקה 10 (9.4.2003)).

15.

בענייננו, אין חולק כי בין המבקשת למשיב התקיימו יחסי עובד-מעסיק, וכי מכוחם חב הוא כלפיה בחובות אשר הופרו לכאורה על פי טענותיה. על פניו, די היה בכך כדי להעביר את הדיון בתובענה נגד המשיב לבית הדין האזורי לעבודה. ואולם, המבקשת טוענת כי בהיותו גם "נושא משרה" (סמנכ"ל מכירות, לשיטתה), הוא הפר גם את החובה החלה עליו מכוח סעיף 254 לחוק החברות, שעניינה ביחסי נושא המשרה מול החברה; וכי משעה שבחרה היא, כתובעת, למקד תביעתה בעילה זו בלבד, נתונה הסמכות לדון בתובענה לבית המשפט המחוזי.

16.

עמדה זו דינה להידחות. המבקשת נשענת בעמדתה על עניין הרט , אלא שבבואה לגזור מסקנות מפסק דין זה לנסיבות ענייננו, נתפסה לכלל טעות, כפי שיובהר להלן.

17.

סעיף 1 לחוק החברות מגדיר " נושא משרה " כך:

מנהל כללי, מנהל עסקים ראשי, משנה למנהל כללי, סגן מנהל כללי, כל ממלא תפקיד כאמור בחברה אף אם תוארו שונה, וכן דירקטור, או מנהל הכפוף במישרין למנהל הכללי;

עינינו הרואות, מדובר בהגדרה רחבה, הכוללת בגדר המונח "נושא משרה" הן מי שהוא עובד של החברה (דוגמת מנכ"ל או סמנכ"ל), והן מי שאינם עובדים (דירקטורים). כאשר מדובר ב"נושא משרה", שאינו עובד (דירקטור), ממילא אין בית הדין לעבודה מוסמך לדון בסכסוכים המתגלעים בינו לבין החברה. לעומת זאת כאשר מדובר במי שמתקיימים בינו לבין החברה יחסי עובד-מעסיק, הרי שהכללתו בגדר "נושא משרה", כשלעצמה, אין בה כדי להוציא את מערכת היחסים שבינו לבין החברה (דהיינו, המעסיק) מגדר סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה.

18.

עד כאן דומה שהדברים פשוטים וברורים. ואולם, יתכנו מצבים בהם אדם משמש בו זמנית הן כעובד של החברה והן כדירקטור בה (כגון כשאדם מכהן הן כסמנכ"ל הכספים והן כחבר בדירקטוריון החברה). במצב דברים זה נושא אותו אדם בשני כובעים במקביל, עובד ודירקטור, ושאלת הסמכות לדון בסכסוכים בינו לבין החברה תידון לפי הכובע אותו הוא חובש ביחס לתביעה: אם התביעה מתנהלת מכוח מעמדו כעובד בחברה (למשל, תביעה בעניין תנאי עבודתו או זכויותיו בעקבות סיום העסקתו כעובד) תהיה הסמכות נתונה, בכפוף לחריגים הידועים (ראו עניין רוחם ), לבתי הדין לעבודה; אם התביעה מתנהלת מכוח מעמדו כדירקטור (למשל, תביעה בגין הפרת חובות הזהירות והנאמנות של דירקטורים או תביעה נגזרת שמגיש הדירקטור) תהיה הסמכות נתונה לבית המשפט האזרחי (ראו סעיפים 42א.–42ה. לחוק בתי המשפט).

ההלכה בעניין זה נקבעה בע"א 2618/03 פי.או.אס (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסק י פ"ד נ"ט(3) 497, פסקה 25 (להלן: " עניין פי.או.אס "), אשר עסק בתביעה נגד מי ששימשו הן כדירקטורים והן כעובדים. באותו מקרה ציינה השופטת (כתוארה אז) מרים נאור את הדברים הבאים:

בין המשיבים לבין חברת הבת שררו כאמור יחסים בשני מישורים שונים: המשיבים כיהנו כדירקטורים בחברת הבת ועבדו בה כעובדים. דין עילותיה של חברת הבת נגד המשיבים כעובדים להתברר בבית הדין האזורי לעבודה, ודין עילותיה נגדם כדירקטורים להתברר בבית המשפט המחוזי.

עניין הרט , מפנה לעניין פי.או.אס , ומתיישב עם האמור לעיל, שכן שם נטען על ידי החברה המעסיקה (התובעת), כי הרט שימש במקביל כעובד וכדירקטור, וכי התביעה נגדו מבוססת על התנהלותו בכובעו כדירקטור (פסקה 10 לעניין הרט ).

19.

בענייננו, אין חולק כי המשיב, בין אם הוא נכנס להגדרת " נושא משרה " ובין אם לאו, היה עובד של החברה, ואולם לא שימש בה כדירקטור. במצב דברים זה, פשיטא כי עובדות התביעה נוגעות למערכת היחסים שבינו לבין מעסיקתו. בנסיבות אלה חל הכלל הרגיל, ולפיו סכסוך שעילתו ביחסי עבודה בין עובד למעסיק מסור לסמכותו של בית הדין לעבודה, ואופן ניסוח עילת התביעה אינו מעלה ואינו מוריד בהקשר זה.

20.

עילת התביעה בה מבקשת החברה לתבוע את המשיב אינה עילה המצויה מחוץ לתחום סמכותם של בתי הדין לעבודה. נהפוך הוא: הפרת חובת אמון על ידי עובד, על דרך של גזל לקוחות ומידע מסחרי, היא טענה הנבחנת חדשות לבקרים בבית הדין לעבודה (ראו, למשל, בג"צ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מז(4) 702 (1993) (להלן: " עניין יבין פלסט "); ע"ע (ארצי) 164/99 פרומר נ' רדגארד בע"מ , פד"ע לד 294 (1999); רע"א 7190/18 ש.ב.א מפעלי מתכת בע"מ נ' כהן , פסקה 9 (28.10.2018)). גישה זו תואמת את הוראת סעיף 22(א) לחוק עוולות מסחריות, המשקפת מגמה של ריכוז התביעות שעניינן גזל סוד מסחרי, כאשר העילה נובעת מיחסי עובד-מעסיק, בידי מערכת בתי הדין לעבודה (וראו מיגל דויטש עוולות מסחריות וסודות מסחר 805–809 (תשס"ב) (להלן: " דויטש ")).

ויובהר, השאלה מהו הסדר החוק המצמיח את חובת האמון אינה משליכה על שאלת סמכות בית הדין לעבודה. עובד עשוי לחוב בחובות אמון כלפי החברה ממגוון מקורות התלויים בתפקיד שהוא ממלא בשירות החברה, ובהקשר בו נטענת הטענה: כאשר העובד פועל כשלוח של החברה, הוא נושא בחובת אמון מכוח סעיף 8 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965; אם הוא עורך דין המשמש כיועץ המשפטי של החברה הוא נושא בחובת אמון מכוח סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961; אם הוא אוחז מידע סודי של החברה, הוא חייב בחובת אמון מכוח ההלכה הפסוקה (ע"א 206/72 מיגן בע"מ נ' פאר , פ"ד כז(1) 576, 578 (1973); ע"א 155/80 רב בריח בע"מ נ' אמגר , פ"ד לב(1) 817, 822 (1980); עניין יבין פלסט , עמוד 707; דויטש 632–633; דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט , כרך א', 567–571

(מהדורה שלישית, 2015)), וכן הלאה (וראו גם עמיר ליכט דיני אמונאות – חובת האמון בתאגיד ובדין הכללי 157–158 (2013) המבהיר כי " נראה ראוי להטיל חובת אמון על עובד בהתאם לדין הכללי של תחולת יחסי אמונאות. כלומר עובדים ככלל לא ייחשבו לקטגוריה של אמונאים כשלעצמם ( per-se ). אולם קבוצת מסויימות של עובדים, הנחשבים לאמונאים כשלעצמם שלא כעובדים, ימשיכו להיות אמונאים "). אחד מהסדרי החוק העשויים להטיל על עובד חובת אמון הוא הוראת סעיף 254 לחוק החברות, וזאת אם מדובר בעובד בכיר בחברה, העונה להגדרת " נושא משרה " בסעיף 1 לחוק החברות (לפרשנות הגדרה זו ראו ע"פ 3506/13 הבי נ' מדינת ישראל , פסקאות 169–207 (12.1.2016)). ואולם תהא הוראת החוק מכוחה נוצרים יחסי האמון אשר תהא, כל עוד עניינה של עילת התביעה היא מתחום יחסי העבודה, הסמכות לדיון בטענה להפרת חובת האמון על ידי העובד מוקנה לבתי הדין לעבודה.

21.

כאמור, בענייננו הפרת חובת האמון הנטענת, בין אם עיגונה של חובת אמון זו בדין הכללי לעניין שמירת מידע סודי של החברה, ובין אם בסעיף 254 לחוק החברות, מתייחסת לנושא הנובע ממערכת יחסי העבודה שהתקיימה בין המבקשת לבין המשיב (כאמור, אין בנמצא מערכת יחסים אחרת בין הצדדים, זולת מערכת יחסי העבודה). לפיכך החלטת בית המשפט קמא כי הסמכות העניינית לדון בסכסוך שבין המבקשת לבין המשיב נתונה לבית הדין לעבודה ניתנה כדין. ממילא אין מקום להתערב בהחלטתו להעביר סכסוך זה לבית הדין האזורי לעבודה מכוח סמכותו לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט.

22.

באשר למשיבה, הרי שאומנם מדובר במתחרה של המבקשת, אשר אין חולק כי בשום שלב לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק בינה לבין המבקשת. משכך, במקרה הרגיל, אין אפשרות לנהל נגדה תביעות בבית הדין לעבודה (וראו למשל: עניין פי.או.אס , פסקה 24;

עניין רוחם, פסקה 35 ופסקה 74). יחד עם זאת, בענייננו צירופה של המשיבה להליך הוא אך ורק על מנת לקבל גם נגדה סעדי ציווי, על בסיס הטענות כי היא סייעה ושידלה להפרת החובה על ידי העובד, ועשתה שימוש ביודעין בסודות המסחריים שגזל. ביחס לעילות מסוג זה קיימת סמכות לצרפה להליך המתנהל בבית הדין לעבודה נגד העובד לשעבר (המשיב), אשר נטען כי הפר את חובותיו כלפי המעסיק לשעבר (המבקשת) וגזל את סודותיו המסחריים (ראו סעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה; סעיפים 6(ב)(3) ו-22(א)(2) לחוק עוולות מסחריות; דב"ע נג/3-254 הוצאת ספרים יבנה – דוידזון , פד"ע כ"ו 425 (1994); ע"ע (ארצי) 259/05 א.מ. חטיפי העמק בע"מ נ' ח'וטבא (26.4.2006)). לאור קיומה של סמכות זו, צדק בית המשפט כשנמנע מפיצול שלא לצורך של ההליך המשפטי, וחלף זאת הורה על העברת הדיון בכללותו לבית הדין האזורי לעבודה. ודוק, לעיתים אין מנוס מפיצול הדיון בין שתי ערכאות משפטיות שונות, לאור כללי הסמכות המורים כי עניין אחד הוא בסמכות ייחודית של ערכאה אחת ועניין אחר בסמכות ייחודית של ערכאה אחרת. השוו עניין רוחם , פסקאות 68–70. ואולם במקרה בו ניתן להימנע מכך, שכן קיימת ערכאה המוסמכת לדון במכלול הסכסוך, פשיטא כי ראוי שלא להרבות התדיינויות שלא לצורך.

23.

סוף דבר : דין בקשת רשות הערעור להידחות, משלא נמצאה כל עילה להתערבות בהחלטתו של בית משפט קמא. המבקשת תישא בהוצאות המשיב 1 בסך 10,000 ₪, ובהוצאות המשיבה 2 בסכום של 5,000 ש"ח.