רע"א 1573/16 רע"א 1573/16

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט צ' ויצמן ) בת"א 14100-02-15 מיום 26.1.2016, בגדרה נדחתה בקשת המבקש להעביר את התביעה נגדו לדיון בבית הדין לעבודה, ולחלופין להורות על עיכוב הליכים עד לבירור תביעה שהוגשה על-ידו בבית הדין לעבודה.

רקע

2.המבקש, עמנואל הרט, והמשיב 2, דרור יפת (להלן ביחד: הנתבעים ), הועסקו בתפקידים בכירים אצל המשיבה 1, חברת אורג'ניקס בע"מ (להלן: אורג'ניקס או החברה ). החברה הגישה תביעה כספית נגד הרט ויפת בבית המשפט המחוזי ביום 5.2.2015, בגין מעשי תרמית, גזל והפרת אמונים שביצעו כלפיה במהלך תקופת עבודתם בחברה. באותו יום שבו הוגשה התביעה, הגיש יפת תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב נגד החברה ונתבעים נוספים, בגין זכויות כספיות שלטענתו מגיעות לו בהתאם לחוזה העסקתו. לאחר זמן הגיש גם הרט תביעה דומה בבית הדין לעבודה. במקביל להגשת התביעה בבית הדין לעבודה, הגיש יפת בקשה למחיקת התביעה שהוגשה נגדו על הסף, משום שלטענתו היא נתונה לסמכות השיפוט העניינית של בית הדין לעבודה; לחלופין, התבקש בית המשפט להורות על עיכוב הליכים בתביעה עד לבירור התביעה שהוגשה בבית הדין, משום שהתביעות מעלות שאלות זהות במהותן.

3.בקשה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי בהחלטה מיום 11.3.2015. בהחלטה זו נקבע כי התביעה עוסקת ברובה בעוולות נזיקיות הנטענות כלפי הנתבעים וכן בהפרות של חובותיהם כדירקטורים ונושאי משרה בכירים בחברה, ולא בעניינים הנוגעים ליחסי עובד ומעביד, ועל כן סמכות השיפוט העניינית לדון בה נתונה לבית המשפט המחוזי. באשר לבקשה לעיכוב הליכים, נקבע כי ההכרעה בעניין זה תתקבל לאחר שיוגש כתב הגנה בכל אחת מן התביעות, ותיבחן חזית המחלוקת בכל אחת מהן.

4.לאחר שהוגשו כתבי הגנה, הגיש יפת בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 11.3.2015, ולחלופין להורות על עיכוב הליכים; במקביל, הגיש הרט בקשה להעברת הדיון בתביעה נגדו לבית הדין לעבודה, ולחלופין להורות על עיכוב הליכים עד שתתברר תביעה שהגיש לבית הדין. בית המשפט המחוזי דן בשתי הבקשות הללו במאוחד, ועל החלטתו זו מוסבת בקשת רשות הערעור דנן.

החלטת בית המשפט המחוזי

5.בית המשפט דחה את בקשתו של יפת לעיון חוזר בהחלטה, בקביעה שלא הוצגו עובדות או נסיבות חדשות שיש בהן כדי לשנות את החלטתו בעניין הסמכות. בית המשפט הבהיר כי תביעה שעניינה בעילות נזיקיות או על-פי חוק החברות, אינה נתונה לסמכות השיפוט העניינית של בית הדין לעבודה אלא של הערכאה האזרחית. הסמכות נבחנת לפי מהות העילה, ומעיון בכתב התביעה עולה כי אכן החברה בחרה לאחוז בעילות מן התחום הנזיקי ומדיני החברות, עילות אשר בית המשפט האזרחי מוסמך לדון בהן.

6.על סמך אותם נימוקים נקבע כי יש לדחות את בקשתו של הרט להעברת הדיון. בית המשפט ציין, כי הרט טוען שכלל לא שימש כדירקטור בפועל בחברה (אלא בחברת האם של החברה), ולכן השאלה שיש לבררה היא מה טיב היחסים בינו ובין החברה: האם מדובר במערכת יחסים של עובד ומעביד או במערכת יחסים של דירקטור מול חברה. לטענתו של הרט, הסמכות לקביעת טיב היחסים שבין הצדדים מסורה אך ורק לבית הדין לעבודה. בית המשפט דחה טענה זו, בציינו כי הסמכות נקבעת מתוך הנטען בכתב התביעה ולפי עילות התביעה, ואֵלו מבוססות על הטענה שהרט היה דירקטור בחברה ועל כך שבמסגרת זו הפר את חובותיו כלפיה. לפני בית המשפט עומדת תשתית לכאורית לכך שאכן הרט שימש כדירקטור בחברה, ודי בכך כדי להקנות לו סמכות לדון בתביעה. בית הדין לעבודה אמנם מוסמך לברר את שאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, אך אין בכך כדי לאיין את סמכותו של בית המשפט המחוזי לבחון אם שימש הרט כדירקטור בחברה.

7.לבסוף דן בית המשפט בבקשה להורות על עיכוב הליכים. נקבע כי לבית המשפט שיקול דעת להורות על עיכוב הליכים כאשר יש הליך תלוי ועומד וכאשר הוא סבור, בין היתר, שאחד ההליכים עשוי לייתר את ההליך האחר, למשל בשל יצירת מעשה בית דין. בית המשפט סבר כי בנדון שלפניו, אין מקום להורות על עיכוב ההליכים. הסוגיות הנתונות במחלוקת הן שונות – בעוד שהתביעה בבית המשפט המחוזי מבוססת על מעשי מעילה נטענים שביצע יפת, שעבד בפיקוחו של הרט, הרי שהתביעות בבית הדין לעבודה עוסקות בזכויותיהם של הנתבעים כעובדים, מכוח הסכם העבודה. בית הדין לעבודה אינו מוסמך לדון בהיבטים הנזיקיים והתאגידיים העולים בתביעה שבבית המשפט המחוזי, והללו יצטרכו להתברר בכל מקרה לפניו. בנוסף, מעיון בכתב ההגנה שהגישה החברה בבית הדין עולה כי ככל שהיא טענה במסגרתו טענות הנוגעות למעשי המרמה של יפת, הרי שאֵלו נטענו כטענות חלופיות ובאופן משני. אין אפוא הצדקה לעכב את ההליך המתנהל נגד הנתבעים, אשר הטענות המועלות כלפיהם במסגרתו הן חמורות, על מנת שיתבררו תחילה טענותיהם בבית הדין לעבודה. אין חשש כי ניהול אחד ההליכים ייתר את קיומו של השני, לנוכח העובדה שבשני ההליכים קיימת סמכות ייחודית לערכאה שדנה בו. גם אם יידרש בית הדין אגב גררא לסוגיות הנזיקיות או התאגידיות, הרי שהדבר לא ייחשב למעשה בית דין ולא ייצור השתק פלוגתא. משכך, לא ראה בית המשפט המחוזי להורות על עיכוב ההליכים בתיק.

בקשת רשות הערעור

8.הרט הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה. בבקשה נטען כי בעוד שאין מחלוקת על דבר קיום יחסי עובד ומעביד בינו ובין החברה, הרי שיש מחלוקת אם הוא שימש כדירקטור בחברה. בהסכם העבודה שלו אמנם נקבע כי הוא ישמש כדירקטור בחברה, אך למעשה שימש דירקטור בחברה האם, והרישום בהסכם העבודה נעשה על-ידי החברה האם כפיקציה. מעיון בהסכם העבודה ניתן לראות כי נקבע בו שהרט הוא עובד של החברה, על כל המשתמע מכך, וכי כל חובותיו כלפי החברה מבוססים על יחסי עובד ומעביד שנוצרו ביניהם. על כן, אין להפריד בין חובותיו בשל מינויו הפורמלי לנושא משרה ובין חובותיו כעובד. מכיוון שברור שקיימים יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, הרי שההכרעה בשאלת היותו נושא משרה היא בסמכות בית הדין לעבודה. בנוסף נטען כי עילות התביעה שבכתב התביעה בבית המשפט המחוזי הן עילות מלאכותיות, שנועדו להקנות סמכות לבית המשפט. הדבר עולה הן מעיון בהסכם העבודה, הן מעיון בתביעה שכנגד שהגישה החברה נגד הרט בבית הדין לעבודה (ואשר הוגשה לאחר שניתנה ההחלטה הראשונה מיום 11.3.2015).

9.לחלופין, מבקש הרט לערער על ההחלטה שלא לעכב את ההליכים בבית המשפט המחוזי. בעניין זה נטען שמכיוון שלבית הדין לעבודה מסורה הסמכות להכריע בשאלת היותו של הרט דירקטור בחברה, הרי שהדיון בבית הדין אכן ייתר את הדיון בבית המשפט המחוזי. במסגרת הכרעתו בסכסוך העבודה שבין הצדדים, בית הדין מוסמך להכריע אם מעשיו של הרט נעשו כדין, והדבר ייחשב כמעשה בית דין משום שהוא יהיה מהותי להכרעה. לעומת זאת, קיום הדיון בבית המשפט המחוזי לא ייתר את הדיון בבית הדין לעבודה, משום שבמסגרת הדיון בבית הדין יהיה צורך לקבוע את זכויות הצדדים על-פי משפט העבודה. לאור זאת, שומה היה על בית המשפט להורות על עיכוב ההליכים שלפניו, עד לאחר ההכרעה בבית הדין לעבודה.

10.לבקשת רשות הערעור התבקשה תשובת הצדדים. מטבע הדברים תומך המשיב 2, דרור יפת, בקבלת הבקשה, ואילו אורג'ניקס מתנגדת לה. לטענתה, היא איננה חולקת על כך שקיימים יחסי עובד ומעביד בינה ובין הרט, אלא שלטענתה הוא שימש במקביל כדירקטור בחברה, והתביעה נגדו מבוססת על התנהלותו בכובעו זה. אין כל קושי בכך שהרט שימש במקביל כעובד וכדירקטור, ואף שלטענתו מינויו כדירקטור היה פורמלי בלבד, הרי שיש תשתית לכאורית ברורה לטענת החברה לפיה הוא שימש כדירקטור, באופן המקנה לבית המשפט האזרחי סמכות לדון בתביעתה. בניגוד לטענתו של הרט, מהסכם העבודה שנחתם עמו לא עולה כי כל חובותיו כלפי החברה נובעים מיחסי העבודה בלבד; ההסכם מבסס הן את היותו עובד, הן את היותו דירקטור. הלכה פסוקה היא, כי כאשר אדם משמש כעובד וכדירקטור במקביל, יש לפצל את התביעה באופן שהנוגע ליחסי העבודה ידון בבית הדין לעבודה, והנוגע לדיני החברות ידון בבית המשפט האזרחי. עילות התביעה שבכתב התביעה הן מתחום דיני החברות והנזיקין, כפי שכבר קבע בית המשפט המחוזי. בניגוד לטענותיו של הרט, עילות אלו אינן מלאכותיות, ואינן נובעות במהותן מדיני העבודה. בהקשר זה נטען כי הדבר גם לא עולה מעיון בכתבי הטענות שבבית הדין לעבודה, ומעבר לכך – שאלת הסמכות נבחנת לפי העילות שבתביעה דנן, ולעניין זה אין כל משמעות לתביעות שהוגשו בהליכים קשורים אחרים.

11.בנוסף, טוענת אורג'ניקס כי הרט מנוע ומושתק מלהעלות טענה של סמכות עניינית, שעה שבהחלטה מיום 11.3.2015, שעסקה בבקשתו של יפת למחיקה על הסף, נקבע במפורש כי לבית המשפט נתונה סמכות השיפוט העניינית לדון בתביעה נגד הנתבעים. הרט היה משיב לאותה בקשה, אך לא פעל לבטל את ההחלטה ולא הגיש בקשת רשות ערעור עליה. מאז שניתנה החלטה זו חלפו שמונה חודשים שבהם הגיש הרט בקשות שונות ומעולם לא כפר במסגרתן בסמכותו של בית המשפט. משכך, הוא מנוע ומושתק בשלב זה מלהעלות טענה זו.

12.באשר לסוגיית עיכוב ההליכים, נטען כי התביעה בבית המשפט המחוזי והתביעה בבית הדין לעבודה הן שתי תביעות שונות במהותן. התביעה בבית המשפט המחוזי עוסקת במעילה שביצע יפת, תחת השגחתו של הרט; התביעה בבית הדין עוסקת בזכויות הנטענות של הרט בגין סיום יחסי העבודה. עיכוב ההליכים בבית המשפט המחוזי עד למתן פסק דין בבית הדין, לא ייתר את הדיון בה, וקביעות אגביות של בית הדין בהקשר זה לא יחייבו את הצדדים במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

13.לאחר העיון בבקשה ובתשובות לה, ושקילת הטענות מזה ומזה, הגעתי למסקנה כי דינה של הבקשה להידחות.

14.ראשית, יש ממש בטענת החברה לפיה המועד שבו הוגשה בקשתו של הרט מעורר קושי, בשים לב להחלטת בית המשפט מיום 11.3.2015. בהיבט העקרוני ניתן להעלות טענה של העדר סמכות שיפוט עניינית בכל עת, אולם כשהדבר עולה בשלב מאוחר של הדיון יתכן שבית המשפט יקבע כי קיימת מניעות מהעלאת הטענה, לאור עקרון תום הלב (ראו: יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 299-304 (2015); רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי , פ"ד נח(3) 49 (1.2.2004); רע"א 4034/14 פלוני נ' קצין התגמולים , פסקה 2 (30.11.2014)). בענייננו, מדובר בשלב מוקדם של ההליך, אשר כשלעצמו אינו מעלה קושי בהגשת הבקשה, אלא שסוגיית הסמכות העניינית כבר נדונה והוכרעה בהחלטה מיום 11.3.2015. אמנם, שם היה זה יפת שהגיש את הבקשה, אך הקביעות העקרוניות שם יפות ברמת העיקרון גם כלפי הרט, אף שזה טוען כי קיים הבדל מסוים בינו ובין יפת. במצב דברים זה, התנהלותו של הרט אינה נקייה מספקות, אף שאינה מלמדת על חוסר תום לב במובנו החמור. דומה כי בנסיבות העניין, על אף ההערה האמורה, אין לחסום את העלאת הטענה לחלוטין בשלב זה; אלא שאף לגוף העניין לא אוכל לקבלה.

15.מעיון בכתב התביעה עולה, כי עילות התביעה נגד הרט מבוססות על סעיפים 52 ו-56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], העוסקים בגזל ותרמית; ועל סעיפים 252-254 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, העוסקים בחובות הזהירות והאמונים של נושאי משרה. כפי שיפורט, עילות אלו מקנות סמכות לבית המשפט המחוזי לדון בתביעה, ואין בטענותיו של הרט בעניין זה כדי לפגוע באותה סמכות.

16.הכלל המנחה לעניין סמכותו של בית הדין לעבודה הוא כי "מחד גיסא, עניינים המסורים לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה יידונו אך ורק בבית הדין לעבודה, ומאידך גיסא, לא יידונו בבית הדין לעבודה אלא עניינים אלה"

(רע"א 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ , פסקה 27 (14.10.2015) (להלן: עניין רוחם ; ההדגשה במקור); ע"א 2618/03 פי.או.אס (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי , פ"ד נט(3) 497, 508 (2004) (להלן:

עניין פי.או.אס )). כפי שציין בית המשפט המחוזי, שאלת הסמכות העניינית של בית הדין לעבודה נבחנת לא על-פי 'מבחן הסעד', אלא בהתאם למהותה של עילת התביעה, ולעתים, אף בהתאם לזהות הצדדים (עניין רוחם , פסקאות 30-31). המקור המרכזי לבירור מהות עילת התביעה הוא כתב התביעה עצמו, אף שלעתים יעשה בית המשפט שימוש גם בכתבי הטענות האחרים ( שם , פסקאות 40-42). כאשר העילה שבכתב התביעה היא נזיקית, הרי שדי בכך כדי לקבוע שהסמכות לעניין אותה עילה היא לבית המשפט האזרחי (בהתאם להוראת סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969). "אכן, יש מצבים שבהם לכאורה קיימת קרבה בין דיני הנזיקין לדיני החוזים ואפשר שקיימת גם עילה חוזית, בצידה של העילה הנזיקית. אולם, הפררוגטיבה להגדיר את עילות התביעה היא של התובע"

(עניין

רוחם , פסקה 43). אכן, נפסק כי כאשר בכתב התביעה נטען במפורש כי העילה היא נזיקית, הרי שגם אם הנתבע טוען שלמעשה מדובר בטענה הנוגעת להפרת חוזה העבודה שלו, עדיין תהיה הסמכות מסורה לבית המשפט האזרחי ( שם , פסקה 67). ממילא, בכל הנוגע לעוולות הנזיקיות הנטענות, הרי שהדיון בהן מצוי בתחום סמכותו של בית המשפט המחוזי.

17.גם עילות שמקורן בחוק החברות, התשנ"ט-1999 מצויות בסמכותו של בית המשפט האזרחי (עניין פי.או.אס. , עמוד 523), ובכלל זה הפרת חובת האמונים של נושא משרה לפי סעיף 254 לחוק החברות, או הפרת חובת הזהירות שלו לפי סעיפים 252-253 לחוק. בהקשר זה טוען הרט, כי כלל לא שימש כדירקטור בפועל בחברה, וחובותיו לחברה נובעות כולן מהיותו עובד שלה. טענה זו, ככל שתתברר כנכונה, יש בה כדי לדחות את התביעה המבוססת על סעיפי חוק החברות, אך אין בה כדי להעביר את סמכות הדיון בה לבית הדין לעבודה. לא זו בלבד, אלא שמקובלת עלי עמדת החברה לפיה קיימת תשתית לכאורית לכך שהרט אכן שימש נושא משרה בחברה. במצב דברים זה, קמה הסמכות לבית המשפט המחוזי (עניין פי.או.אס , עמוד 524; ע"א 2502/03 אריאל וימאזור בקרת תנועה וחניה בע"מ נ' נוימן (21.1.2004)). מכל מקום, ברי כי יתכן שהרט שימש במקביל הן כעובד הן כדירקטור, ואין בכך כל קושי; "מערכת יחסים כפולה בין חברות לבעלי מניות או דירקטורים הפועלים בחברה גם כעובדים הינה חזון נפרץ במציאות הכלכלית הישראלית"

(עניין פי.או.אס , חוות דעתה של השופט א' חיות ).

18.גם העיון בכתבי הטענות שהוגשו בבית הדין לעבודה אינו מוליך למסקנה כי העילות הנטענות בכתב התביעה הן מלאכותיות, ומצויות דווקא בסמכותו של בית הדין. ראשית, מקובלת עלי טענת החברה שאת סוגיית הסמכות יש לברר מתוך הקשרה כאן, ולא מתוך העיון בכתבי טענות שבהליכים אחרים; שאלת סמכותו של בית הדין לדון בעילות שנטענו לפניו היא עניין שעליו לענות בו, ואין צורך לחוות לגביו דעה כעת. מכל מקום, עיקרי עילות התביעה שכנגד בבית הדין לעבודה נוגעות לסיום יחסי העבודה בין הצדדים, ואין זיקה ביניהן ובין עילות התביעה שבכתב התביעה דנן. בהקשר זה מקובלת עלי עמדת החברה לפיה יש להבחין בין סוגיית ניצול ימי חופשה שנעשית כחלק מהתחשבנות בין עובד ומעביד בסיום יחסי עבודה (ולפיכך היא מופיעה במסגרת התביעה שכנגד בבית הדין לעבודה) ובין טענותיה לעניין עריכת מניפולציות ורישומים פיקטיביים בתלושי המשכורת, בין היתר בהקשר של ימי חופשה, כפי שנטען שעשה יפת במסגרת התביעה בבית המשפט האזרחי.

19.מכאן אעבור לסוגיית עיכוב ההליכים. בעניין רוחם קבע בית המשפט כי בסיטואציה שבה עסקינן תהיה הנטייה להורות על עיכוב הליכים בשל קיומו של הליך תלוי ועומד:

"ומה באשר לאותם מצבים שבהם הוגשה תביעה של מעסיק לבית המשפט האזרחי בטענה לגניבה ומעילה מצדו של עובד וכן תביעה של עובד בבית הדין לעבודה בקשר לזכויותיו (בדרך כלל, אגב סיום יחסי העבודה) הנסבות על מערכת עובדתית דומה ושאלות דומות? במקרים המתאימים, שדוגמה להם ניתן למצוא בענייננו, נכון יהיה להעדיף – כעניין של מדיניות וכיבוד הדדי בין ערכאות – נקיטה בהעמדת ההליך בבית המשפט האזרחי על בסיס העיקרון של "הליך תלוי ועומד" ( Lis alibi pendens )"

(עניין

רוחם , פסקה 68).

יחד עם זאת, סבורני כי אין עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא לעכב את ההליכים שלפניו. כאשר מדובר בתביעות המעלות 'מערכת עובדתית דומה ושאלות דומות', אכן יש מקום להורות על עיכוב ההליכים; אולם החלטה על עיכוב הליכים בשל קיומו של הליך תלוי ועומד מושפעת ממגוון שיקולים, ביניהם היקף השאלות המשותפות בשני ההליכים ומידת הזהות ביניהן, מניעת הכרעות סותרות, יעילות הדיון, חיסכון בזמן שיפוטי, וכן השאלה אם אחד ההליכים עשוי לייתר את השני (רע"א 346/06 חזאן נ' קלאב אין אילת אחזקות בע"מ , פסקה 4 (14.5.2006); רע"א 5642/11 דובק בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף ומס קניה תל אביב , פסקה 6 (21.11.2011) (להלן: עניין דובק )). מדובר בהחלטה שבשיקול דעת, בשים לב למכלול השיקולים הללו, וממילא צוין בהקשרה זה כי "כאשר ענייננו בסוגיה של 'הליך תלוי ועומד' וכיבוד הדדי בין ערכאות הכללים אינם יכולים להיות מנוסחים במתכונת של 'כלל ולא יעבור'" (עניין רוחם , פסקה 69).

20.בענייננו-שלנו, הכרעת בית המשפט המחוזי מבוססת על כך שגם לאחר שיתנהל ההליך בבית הדין לעבודה, לא יהיה בכך כדי לייתר את הדיון שלפניו. זאת, משום שמידת הזהות בין הסוגיות הנתונות במחלוקת אינה רבה. תביעתו של הרט בבית הדין לעבודה עניינה בזכויותיו בגין סיום העסקתו, ואילו עניינה של התביעה דנן הוא במעשי מרמה ומעילה שהיה שותף להן. גם הזהות בין הצדדים אינה מלאה, משום שהרט תובע בבית הדין גם את החברה האם, שאינה צד להליך דנן. בנוסף, הדיון בבית הדין לעבודה לא ייתר את הדיון בתביעה דנן, משום שבית הדין נעדר סמכות להכריע בשאלות אלו. ממילא, עיכוב ההליכים לא ישרת במאומה את התביעה. בית המשפט ציין בהקשר זה, כי אין הצדקה לעכב דווקא את ההליך שלפניו ולא את ההליך המקביל בבית הדין לעבודה.

21.ההחלטה בדבר עיכוב הליכים היא כאמור החלטה שבשיקול דעת, ובשל אופיה הדיוני עשויה ערכאת הערעור להסתייג מלהתערב בה (השוו: עניין דובק , פסקה 6). בהתחשב בכך סבורני כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי בדין יסודה. אכן, מעיון בכתב ההגנה של החברה בבית הדין לעבודה עולה שטענותיה מבוססות גם על טיב יחסי העבודה שבין הצדדים ועל הוראות הסכם העבודה, ולא רק על טענותיה בהקשר דנן. אמנם, נטען שם בין היתר שהרט אינו זכאי לזכויות שונות בשל המעילה הנטענת בתביעה כאן, ומשכך יש סיכוי מסוים שבית הדין יצטרך לקבוע קביעות שונות בהקשר זה. ככל שיתנהל דיון מקביל בשאלה עובדתית זו, הדבר בוודאי אינו רצוי, שכן יתכן שתתקבלנה החלטות שיפוטיות סותרות; וזאת, מבלי להיכנס לשאלה אם לקביעות אלו עשויה להיות השלכה על הערכאה השיפוטית המקבילה. ברם, בשלב זה לא ברור שיהיה צורך לדון בסוגיה זו בבית הדין לעבודה. בכך שונה הסיטואציה שלפנינו ממצב שבו שתי הערכאות נדרשות במקביל לאותן שאלות ממש. בשים לב לכך, וליתר שיקוליו של בית המשפט המחוזי, הרי שאין הכרח לעכב בשלב זה את ההליך, כאשר לא ידוע עדיין כיצד יתפתח ההליך בבית הדין. אציין כי ככל שיתברר בהמשך הדרך שעל בית הדין להידרש לטענות החלופיות של החברה, וכי הדבר עלול ליצור קביעות שיפוטיות סותרות, יתכן שיהיה בכך משום שינוי נסיבות שיצדיק דיון מחודש בשאלת עיכוב ההליכים; אך עוד חזון למועד.

22.בכפוף לאמור, הבקשה נדחית; הרט ישלם לאורג'ינקס הוצאות הבקשה בסך של 7,500 ₪.