רע"א 31/18 הסתדרות פועלי אגודת ישראל בא"י נ. ברוך ברונר

1.

בקשות רשות ערעור מזה ומזה על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ע' וינברג-נוטוביץ ) בפר"ק 62601-07-17 מיום 14.12.2017, בה נקבע כי ניתן לנהל הליך פירוק בעניינה של המבקשת; כי בפי המשיבים טענות לכאורה המצדיקות זאת; וניתנו הוראות מעשיות לשם בירור טענות אלו.

רקע וטענות הצדדים

2.

המבקשת ברע"א 31/18 (להלן: פא"י או האגודה ) היא אגודה עותומאנית. אופן הפירוק של אגודה כזו אינו מוסדר בחקיקה ראשית; לשם כך נדרש כי שר המשפטים יוציא צו בעניינה של האגודה, בהתאם לסמכותו שלפי סעיף 380(א) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, הקובע כך:

"הוראות פרקים י"א עד י"ז לפקודה זו [העוסקות בפירוק – נ' ס'] והוראות פרק שלישי לחלק התשיעי בחוק החברות, התשנ"ט-1999 (בסעיף זה – פרק פשרה או הסדר) יחולו בשינויים המחוייבים לפי הנסיבות גם בפירוק, בידי בית המשפט או בפיקוחו, של כל חברת חוץ שיש לה נכסים בישראל, בין שהיא רשומה בישראל ובין שאינה רשומה בה, ושל כל תאגיד אחר או חבר-בני-אדם שהשר החיל עליהם, בצו, הוראות פקודה זו".

3.

לבקשת המשיבים 3-1 ברע"א 31/18 (להלן: המשיבים ) הוציאה שרת המשפטים צו כאמור (להלן: צו שרת המשפטים ). לאחר שהוצא הצו, פנו המשיבים לבית המשפט המחוזי בבקשה לפירוק פא"י. לטענתם, האגודה פועלת כיום שלא לשם קידום מטרותיה המקוריות, ולמעשה אין לה פעילות ציבורית כלשהי. היא נשלטת על-ידי בעלי עניין שמונו לתפקידים שונים בניגוד לתקנון האגודה, ואלו מנצלים את נכסי ומשאבי האגודה לטובתם האישית. לאור זאת, קיימת לטענתם עילה לפירוק האגודה לפי דין, וכך נתבקש בית המשפט המחוזי להורות.

בשולי בקשת הפירוק, הגישו המשיבים גם בקשה לעיכוב הליכים המתנהלים בבית משפט השלום בראשון לציון (ת"א 18763-05-14) בין המשיבה 3 לבין חברה הנשלטת על-ידי פא"י. נטען כי ההכרעה בבקשת הפירוק תשפיע על הליך זה ולפיכך יש להורות על עיכובו עד להכרעה בסוגיית הפירוק.

4.

פא"י מצדה טענה מספר טענות, הן מקדמיות, הן לגופו של עניין, במענה לבקשה. בטרם אפרט, אציין כי אחת מן הטענות נוגעת להיקפו של צו שרת המשפטים: צו זה החיל על האגודה גם את הוראות פרק ראשון א' לחוק החברות, הוא הפרק העוסק בדיני חברה לתועלת הציבור. לטענת פא"י, הדבר הזה נעשה בחוסר סמכות: סעיף 380(א) לפקודת החברות אינו מסמיך את שרת המשפטים להחיל על האגודה את הוראות החוק הללו, ועל כן יש להורות כי תוספת זו, שניתנה בניגוד לדין – בטלה. בפרט טענה פא"י נגד מתן מעמד בהליך לרשם ההקדשות, שניתן לו מכוח פרק ראשון א' לחוק החברות, שהוחל, לטענתה, בחוסר סמכות.

5.

מעבר לכך, טענה פא"י בבית המשפט המחוזי כי המשיבים נעדרים מעמד בדין להגשת בקשה לפירוקה, וכי הגישו בקשה זו בחוסר ניקיון כפיים; כי הדרך הראויה לברר את טענת המשיבים היא באמצעות פנייה לממונה על המחוז במשרד הפנים, שהוא הגוף האחראי לפי דין על פיקוח על אגודות עותומאניות, וככל שהמשיבים סבורים שהממונה אינו מפעיל את סמכויותיו כדין, הם יכולים להגיש בעניין זה עתירה מינהלית; וכי בקשת הפירוק הוגשה בשיהוי קיצוני.

6.

לגופו של עניין, טענה פא"י, כי לא קיימת עילת פירוק נגדה. טענות המשיבים נטענו בעלמא וללא תימוכין, האגודה פועלת כדין ומקיימת פעילות ענפה במגוון תחומים. כלל יסוד בדיני הפירוק קובע שבית המשפט לא ידון בבקשת פירוק כאשר קיימת מחלוקת עובדתית כנה ביחס לעובדות שבבסיסה. בית משפט של פירוק אינו מברר טענות עובדתיות, ומטעם זה עצמו אין ניתן להמשיך בהליכי הפירוק. באשר לבקשה לעיכוב הליכים נטען כי יש לדחותה, שכן ההליך בבית משפט השלום כבר הגיע לסיומו וכל שנותר הוא לקבל פסק דין, ומשום שלא ברור איזה נזק יגרם למשיבים ממתן פסק דין באותו הליך בטרם תוכרע בקשת הפירוק – בעוד שלאגודה יגרם מן העיכוב נזק כלכלי כבד.

החלטת בית המשפט המחוזי

7.

לאחר שעמד על טענות הצדדים ועל עמדת רשם ההקדשות וכונס הנכסים הרשמי, דן בית המשפט המחוזי בטענותיה המקדמיות של פא"י. באשר למעמדם של המשיבים להגיש בקשת פירוק, נקבע כי למשיבה 3 אכן אין מעמד בדין להגשת הבקשה; אולם, לכל הפחות, המשיב 2 רשאי להגישה, משום שהוא רשום בפנקס החברים של האגודה שנה לפני הגשת בקשת הפירוק, וככזה הוא מוגדר 'משתתף' באגודה אשר רשאי להגיש בקשת פירוק נגדה (לפי ההגדרה שבסעיף 1 לפקודת החברות). די בכך על מנת להמשיך ולנהל את ההליך, מבלי להכריע בשאלת מעמדו של המשיב 1 וכן של מבקשים נוספים שביקשו להצטרף לבקשת הפירוק.

8.

מכאן פנה בית המשפט המחוזי לבחון את טענותיה של פא"י בעניין סמכותה של שרת המשפטים להחיל עליה את דיני החברה לתועלת הציבור. בעניין זה קבע בית המשפט כי המסגרת הראויה לבחינתה של שאלה זו היא תקיפה ישירה של הצו בהליך מינהלי, ולא במסגרת תקיפה עקיפה בהליך דנא. קביעה זו התבססה על כמה נימוקים. ראשית, נקבע כי ההכרעה בשאלת חוקיות הצו אינה חשובה לצורך ההליך, משום שהמשיבים נשענים בעיקר על עילת הפירוק הקבועה בסעיף 257(5) לפקודת החברות, הקובע כי בית המשפט מוסמך להורות על פירוק חברה אם "בית המשפט סבור שמן הצדק והיושר הוא שהחברה תפורק" . לגבי סעיף זה אין מחלוקת שהוחל על האגודה כדין. שנית, מדובר בצו המופנה באופן אינדיבידואלי לאגודה מסוימת, ולפי ההלכה הפסוקה יש לתקוף צו כזה באופן ישיר בערכאה המוסמכת. לבסוף, טענת האגודה נגד חוקיות הצו נטענה בשלב מאוחר, והשיהוי בהעלאת טענה זו מצדיק גם הוא להפנותה לערכאה המינהלית המוסמכת.

9.

לאור האמור, קבע בית המשפט כי אין בכוונתו להידרש לטענה בדבר חוקיות הצו, וההתייחסות אליו תהא כאל צו תקף על כל חלקיו. המשמעות המעשית הנגזרת מכך, לפי בית המשפט המחוזי, כי לרשם ההקדשות יש מעמד בהליך זה והוא בגדר בעל דין דרוש, כל עוד לא יקבע אחרת על-ידי ערכאה מינהלית מוסמכת.

10.

לאחר מכן דן בית המשפט לגופה של טענת המשיבים, לפיה קיימת עילת פירוק נגד פא"י. בית המשפט קבע כי אם צודקים המשיבים בטענותיהם העובדתיות, הרי שמדובר בטענות כבדות משקל שיש בהן כדי להקים עילת פירוק נגד פא"י; ברם, פא"י מכחישה טענות עובדתיות אלו. בנסיבות הללו, נדרש בירור עובדתי מעמיק בנוגע להתנהלותה של פא"י, שאינו אמור להתקיים במסגרת דיון בבקשת פירוק. במצב דברים זה, נכון יהיה בשלב זה – להורות על מינוי בעל תפקיד לצורך חקירת הטענות שהועלו בעניינה של האגודה. בסיומה של הבדיקה, כך נקבע, החוקר שימונה יגיש את המלצותיו לבית המשפט, ובהתאם לכך תוכרע הבקשה. הלכה למעשה, מינה בית המשפט רואה חשבון לצורך עריכת החקירה, והוא הוסמך לדרוש מהאגודה ומבעלי התפקידים בה להמציא לו כל מסמך הדרוש לו לצורך החקירה.

11.

בשלב הבא, דן בית המשפט בטענת פא"י לפיה היה על המשיבים לפנות לגורם המינהלי המפקח על פעולתה – הממונה על המחוז במשרד הפנים – ולא להליך של פירוק. בית המשפט דחה טענה זו, משום שלעמדת המשיבים – אשר קיבלה ביטוי בדוח מבקר המדינה בנושא זה, ואוששה גם בדיון שהתקיים בבקשה – הממונה על המחוז אינו מפעיל, הלכה למעשה, את סמכויות הפיקוח שלו על אגודות עותומאניות. לאור היקף הטענות שהעלו המשיבים נגד פא"י, ולאור טיבן וכובד משקלן של טענות אלו, אין להסתפק בהפנייתם לממונה על המחוז.

12.

לבסוף, דן בית המשפט בבקשת המשיבים לעכב את ההליכים המתנהלים בבית משפט השלום. בית המשפט דחה בקשה זו. זאת, בין היתר, לאור השלב המתקדם שבו מצוי ההליך בבית המשפט השלום; חוסר הזהות בין הצדדים בשני ההליכים, שכן בהליך שבבית משפט השלום מדובר על חברה שבבעלות האגודה, ולא באגודה עצמה; מתן פסק הדין לא עתיד ליצור נזק בלתי הפיך, משום שלאחר שיינתן ניתן יהיה לבקש אז את עיכוב ביצועו לתקופת הערעור.

בקשות רשות הערעור

13.

הצדדים הגישו בקשות רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי. פא"י מבקשת להשיג על קביעותיו של בית המשפט בנוגע לתוקפו של צו שרת המשפטים, ובנוגע לעילות הפירוק ולאופן שבו נקבע לבררן. המשיבים מצדם מבקשים לערער על ההחלטה שלא לעכב את ההליכים בבית משפט השלום. אפתח בבקשתה של פא"י.

רע"א 31/18

(א) טענות פא"י

14.

בקשת רשות הערעור של פא"י ממוקדת כאמור בשני היבטים. חלקה הראשון מכוון לקביעת בית המשפט כי את סוגיית חוקיות צו שרת המשפטים יש לבחון בתקיפה ישירה, ולא במסגרת הליך הפירוק. פא"י סבורה כי מסקנה זו שגויה. לטענתה, כאשר הפגם במעשה המינהלי חמור וגלוי על פני הדברים, על בית המשפט להידרש אליו במסגרת תקיפה עקיפה. לטענת פא"י זהו המצב בענייננו, משום שסעיף 380(א) לפקודת החברות קובע בדיוק אלו הוראות חוק ניתן להחיל על אגודה עותומאנית, והפרק בחוק החברות העוסק בדיני חברה לתועלת הציבור אינו מוזכר בסעיף זה. לפיכך, מדובר בצו שניתן בחוסר סמכות באופן מובהק, שדינו בטלות. בנוסף, אין להלום את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה מדובר בצו אינדיבידואלי החל רק על האגודה, מפני שמדובר בנורמה כללית המונהגת על-ידי שרת המשפטים, אשר מוציאה צווים דוגמתו של הצו הזה גם כלפי אגודות אחרות. עוד נטען כי במצב כזה אין לדחות את טענתה של פא"י על יסוד טענת שיהוי, מה גם שלא נפל שיהוי באופן שבו פעלה.

15.

נוסף על האמור, טוענת פא"י כי בהליך אחר שהתקיים בבית המשפט לעניינים מינהליים טען רשם ההקדשות עצמו כי הוא נעדר סמכות להתערב בהליך הפירוק של האגודה, וכי אכן אין הצדקה עניינית ליתן לו מעמד בהליך. רשם ההקדשות אינו מפקח על אגודות עותומאניות, אינו מודע לכללים החלים עליהן, וממילא עמדתו אינה תורמת לבירור ההליך. במבט רחב יותר, אין הצדקה להחיל על אגודה עותומאנית את דיני החברה לתועלת הציבור, שכן מדובר בשני מוסדות משפטיים שונים זה מזה.

16.

חלקה השני של בקשת רשות הערעור מתמקד בהחלטת בית המשפט להמשיך ולברר את בקשת הפירוק, באמצעות מינוי חוקר, על אף שקיימת מחלוקת עובדתית מהותית בין הצדדים. לטענתה של פא"י, הלכה פסוקה היא כי שבית המשפט של פירוק לא ידון בבקשת פירוק אלא במצבים שבהם אין מחלוקת עובדתית כנה לגבי עילת הפירוק; אם קיימת מחלוקת כזו, בית המשפט יפנה את הצדדים לבירורה אצל הערכאה המוסמכת לכך. כך יתאפשר לצד הטוען כי פעל כדין להציג את ראיותיו ולחקור את עדיו של הצד שכנגד. בית המשפט המחוזי עצמו קבע בהחלטתו כי הוא אינו אמור לקיים דיון עובדתי בטענות שהועלו בקשר להתנהלות האגודה. ברם, חלף דחיית הבקשה, בחר בית המשפט למנות מומחה שיחקור את מצבה של האגודה ויגיש המלצות לבית המשפט. אין להלום מצב זה, שאינו אלא מיקור-חוץ של הבירור העובדתי אשר נדרש להֵעשות לפני הערכאה המוסמכת לכך.

17.

באשר לאופן שבו ראוי לדון בטענות המשיבים, טוענת פא"י כי לפי תקנון האגודה יש לעשות זאת במסגרת בוררות. בית המשפט המחוזי אמנם ציין כי לא ניתן לפרק חברה במסגרת הליך בוררות, אולם יש להבחין בין עצם הפירוק, לבין הבירור העובדתי של טענות המשיבים, שאותו ניתן לערוך במסגרת בוררות, כפי שמורה תקנון האגודה. לחלופין, שבה פא"י על הטענה כי הגורם המוסמך לדון בטענות המשיבים הוא הממונה על המחוז במשרד הפנים. כפי שקבע מבקר המדינה בדוח, כמצוטט על-ידי בית המשפט, משרד הפנים הוא הגורם בעל סמכויות הפיקוח על האגודות העותומאניות. ממילא, היה על המשיבים לפנות אליו ולא לנקוט במהלך הדרסטי של פירוק האגודה. החלטת בית המשפט למנות רואה-חשבון חוקר כמוה כהפרטת סמכותו של הממונה על המחוז, ואין לקבלה. לחלופין נטען עוד כי היה על בית המשפט להגדיר היטב לחוקר שמונה מהן סמכויותיו, לבל יבחן את התנהלות האגודה לפי אמות מידה שאינן חלות על אגודות עותומאניות.

(ב) טענות המשיבים

18.

לבקשה השיבו המשיבים, הכנ"ר, רשם ההקדשות, וכן המשיבים 9-4 אשר ביקשו להצטרף לבקשת הפירוק בבית המשפט המחוזי. אקדים ואציין כי פא"י טוענת שלמשיבים 9-4 אין מעמד בבקשה דנא, מפני שלטענתה בית המשפט המחוזי לא הכריע לגוף בקשתם להצטרף להליך. אין צורך להכריע בטענה זו; המשיבים 9-4 שבים בתשובתם בהרחבה על הטענות שהעלו יתר המשיבים, ואין בתשובה שהגישו כדי להשפיע באופן ממשי על ההחלטה בבקשה שלפנַי.

19.

אשר לאופן שבו יש לתקוף את חוקיות צו שרת המשפטים, טענו המשיבים כי לאור ההלכה הפסוקה צדק בית המשפט המחוזי כשקבע שהדרך הראויה לתקוף את חוקיות הצו היא בתקיפה ישירה, וסמכו את ידם על נימוקיו של בית המשפט שהובילוהו לקביעה זו. אף לגופו של עניין סבורים המשיבים כי דין טענותיה של פא"י להידחות. סעיף 380(א) לחוק החברות מסמיך את שר המשפטים להחיל את דיני הפירוק על האגודה "בשינויים המחוייבים" , ומכאן מקור הסמכות להחיל עליה גם את דיני החברה לתועלת הציבור – שכן במהותה דומה האגודה לחברה מעין זו. רשם ההקדשות והכנ"ר הצטרפו אף הם לעמדה זו. רשם ההקדשות הוסיף והרחיב בדבר מקור הסמכות להחלת דיני פירוק חברה לתועלת הציבור על האגודה, ואף טען כי לנוכח העובדה שקיימת עילה לפירוק האגודה גם מבלי לפנות לדיני החברה לתועלת הציבור, הרי שכלל לא קיימת הצדקה ליתן לאגודה רשות לערער על ההחלטה: השלכותיה של ההחלטה בשלב זה מצומצמות לקביעה כי רשם ההקדשות יהיה בעל מעמד בדיון. בכך אין כדי לפגוע פגיעה ממשית בזכויותיה של פא"י, מה גם שבית המשפט מוסמך בלאו הכי להורות על צירופו של צד להליך ככל שהוא סבור שתהא תועלת בשמיעת עמדתו.

20.

אשר להחלטה למנות רואה-חשבון חוקר לבחינת התנהלותה של האגודה, טענו המשיבים כי בתי המשפט העוסקים בפירוק עורכים כעניין שבשגרה בירור עובדתי מעמיק במחלוקות שהתגלעו בין הצדדים, על מנת לקבוע אם יש להורות על פירוק התאגיד. עניין זה נתון לסמכותם לאור סעיף 178(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (החל גם בהליכי פירוק מכוח סעיף 353 לפקודת החברות) הקובע כי בית המשפט של חדלות פרעון מוסמך "להחליט בכל שאלה של דין קדימה, ובכל שאלה אחרת, שבמשפט או שבעובדה, המתעוררת בענין פשיטת רגל שלפניו, או שראה תועלת או צורך להחליט בה למען השלמות בעשיית צדק או בחלוקת הנכסים במקרה הנדון" . אכן, הלכה פסוקה היא כי בעת פנייה לבית המשפט במסגרת 'בקשה למתן הוראות', בית המשפט של פירוק לא ידון בבקשה אם הדבר דורש בירור עובדתי מורכב, ויפנה את הצדדים לבירור הסוגיה בהליך רגיל. ברם, כלל זה רלבנטי כאשר מדובר בעילת פירוק הנעוצה בחוב כספי שנוי במחלוקת, שאז יש לערוך בירור כהלכתו בדבר קיומו של החוב. אין זה המצב בענייננו, כאשר עילת הפירוק נוגעת לאופן התנהלותה של האגודה, כאשר אין הליך חלופי לבירור עילת הפירוק.

21.

בהקשר זה נטען כי בדין קבע בית המשפט המחוזי שהליך בוררות כקבוע בתקנון האגודה אינו אכסניה חלופית לבירור קיומה של עילת פירוק. אין ניתן לדון בהליך בוררות בפירוקה של אגודה, במיוחד כאשר סעיף 380 לחוק החברות והצו שיצא על-פיו יצרו דין קוגנטי החל על פירוקה של האגודה. כמו כן, בדין קבע בית המשפט כי עצם סמכותו של הממונה על המחוז במשרד הפנים, ואף הזכות הקיימת למשיבים לפנות בעתירה מינהלית בקשר להפעלת סמכויותיו – אינם מאיינים את האפשרות לקיים הליך של פירוק על-פי דין.

22.

באשר לחוקר שמונה על-ידי בית המשפט, טוענים המשיבים כי אין פסול במינוי כזה. לעמדתם, דומה הדבר לפירוק עמותה על-ידי רשם העמותות, שהחוק מסמיכו לפתוח בחקירה כלפי עמותה שעלה בעניינה חשד לפעילות בניגוד לדין. החוק אף מסמיך את רשם העמותות למנות חוקר חיצוני שיגיש לרשם דוח בדבר ממצאי החקירה (ראו סעיף 40 לחוק העמותות, התש"ם-1980). מכל מקום, ברי כי בית המשפט לא התכוון להתפרק מסמכותו להכריע בשאלת קיומה של עילת פירוק. כל שנקבע הוא שהחוקר יבחן את התנהלות האגודה בקשר לתחום מומחיותו – בהיבטים העובדתיים והחשבונאיים – ולאחר שיתן המלצותיו, יכריע בית המשפט עצמו בסוגיה המשפטית.

(3) רע"א 31/18 – דיון והכרעה

23.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מזה ומזה ושקלתי את נימוקיהם, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות; הן בנוגע לאופן שבו יש לתקוף את חוקיות צו שרת המשפטים, הן בנוגע למינוי החוקר – אין הצדקה לשנות מקביעותיו של בית המשפט המחוזי. אפרט מסקנתי; אפתח בסוגיית חוקיותו של צו שרת המשפטים.

(א) אופן תקיפת צו שרת המשפטים

24.

"השאלה העקרונית שעוררה המבקשת בדבר סמכותה של שרת המשפטים מכוח סעיף 380(א) לפקודה, ראויה לעיון, ליבון והכרעה" . כך כתבתי בדחוֹתי את בקשת רשות הערעור הקודמת שהגישה פא"י (רע"א 8500/17), וכך אני סבור אף עתה. מעיון בטענות שני הצדדים לגופה של שאלת הסמכות דומני כי לשניהם טיעונים הראויים להישמע והדורשים הכרעה. ברם, שאלה זו לא מתעוררת בשלב זה. עסקינן בבקשת רשות לערער על החלטת ביניים, שקבעה כיצד יש להכריע בסוגיה זו. מן הפרספקטיבה הזו, בדבר השיקולים למתן רשות לערער, ספק בעינַי אם הבקשה צולחת את דרישת הסף הקבועה בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, שלפיה תינתן רשות לערער על החלטת ביניים בעיצומו של הליך, רק אם "יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" . זאת, בשים לב להשלכותיה של קביעת בתי המשפט על האגודה, הן בהליך זה, הן מחוצה לו.

25.

במה דברים אמורים? החלטת בית המשפט המחוזי אינה קובעת דבר באשר לחוקיות צו שרת המשפטים, אף שבית המשפט הביע, למעלה מן הצורך, את דעתו. כל שנקבע בהחלטה הוא שהאופן לתקוף את חוקיות הצו הוא בתקיפה ישירה, ולא בתקיפה עקיפה. החלטה זו, אף אם היא גורמת לטרחה מסוימת לאגודה, אינה גורמת לה לנזק ממשי. דרכה לבירור טענותיה במישור המינהלי לא נחסמה. פא"י רשאית לפנות לבית המשפט המוסמך לצורך תקיפה ישירה של חוקיות הצו; היא אף עשתה כן, והגישה עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. לא ברור אפוא מהי ההצדקה להידרש לשאלת ה'פורום הנאות' לבירור הסוגיה, במסגרת של בקשת רשות לערער בעיצומו של ההליך.

26.

גם בחינת השלכותיה של ההחלטה על ניהול ההליך, מעלה ספק בדבר ההצדקה למתן רשות ערעור. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי קיימת לכאורה עילת פירוק (אם צודקים המשיבים בטענותיהם), גם מבלי להידרש לדיני הפירוק החלים על חברה לתועלת הציבור. לפיכך, החלטת בית המשפט המחוזי להתייחס לצו שרת המשפטים על יסוד ההנחה כי הוא חוקי על כל חלקיו, אינה משפיעה על עצם האפשרות לנקוט בצעד של פירוק האגודה. משמעותה המעשית בשלב זה היא אחת ויחידה: הקביעה כי רשם ההקדשות הוא בעל מעמד בהליך, לפי סעיף 345כב לחוק החברות. דומני כי הדבר הזה אינו גורם לפגיעה ניכרת בפא"י. נתקשיתי להבין כיצד תיפגע פא"י אם בית המשפט יחשף לעמדתו של גוף ממשלתי ניטרלי, בעל מומחיות בסוגיות שעל הפרק. אמת נכון, רשם ההקדשות אינו אחראי על אגודות עותומאניות, אולם עמדתו עשויה להיות רלבנטית חרף כך. חזקה על רשם ההקדשות שבבואו להביע עמדה לפני בית המשפט ידע להבחין בין דין לדין, וחזקה על בית המשפט המחוזי עצמו שישית לבו לכך. בצדק ציין רשם ההקדשות כי בלאו הכי נתונה לבית המשפט המחוזי סמכות להורות על שמיעת עמדתו, לפי תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; החלטה שכזו היא החלטה דיונית המסורה לשיקול דעת בית המשפט, וערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בכגון דא (רע"א 9022/14 זהביאן נ' מובדי , פסקה 19 (2.2.2015)).

27.

מכל מקום, אצא מנקודת הנחה שקיימת הצדקה מסויימת ליתן רשות ערעור על ההחלטה, משום שיתכן שההחלטה בדבר אופן תקיפת חוקיות הצו היא בגדר ניהול "הליך מיותר או בדרך שגויה" . גם אם אניח זאת, סבורני כי לא עלה בידי פא"י לשכנע כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי, לפיה מוטב לתקוף את חוקיות הצו במסגרת של 'תקיפה ישירה'. בית המשפט הגיע למסקנה זו לאור בחינת השיקולים השונים שנקבעו בהלכה הפסוקה בעניין זה: חשיבות ההכרעה בשאלה העקיפה לצורך הכרעה בהליך; אם מדובר במעשה מינהלי אינדיבידואלי או בתקיפת מדיניות כללית; ושיקולי שיהוי. מדובר אפוא בשקלול ואיזון בין שיקולים שונים; בית המשפט המחוזי היה ער למגוון השיקולים הללו והגיע למסקנה כי הם מטים את הכף לטובת הפניית האגודה להליך של 'תקיפה ישירה'. האגודה העלתה שיקולים נגדיים לשיקולים שהנחו את בית המשפט המחוזי, אולם איני סבור שהם מלמדים על פגם שנפל באופן שבו הפעיל בית המשפט המחוזי את שיקול דעתו. ודוק: בית המשפט המחוזי סבר ש כל אחד מן השיקולים הרלבנטיים מטה את הכף לטובת הפניית האגודה ל'תקיפה ישירה'. אף אם ניתן להעלות אי-אלו שיקולים נגדיים, כגון טענת פא"י שהצו משקף 'מדיניות כללית', או שאי-החוקיות שלו גלויה על פניה, אין בהם כדי להטות את הכף לאידך גיסא; לבטח אין בהם כדי לשכנע את ערכאת הערעור להתערב בשיקול הדעת שהפעילה הערכאה הדיונית.

28.

יתרה מכך: כאמור, בית המשפט המחוזי הכריע בשאלה על סמך השיקולים הכלליים שנקבעו בהלכה הפסוקה בדבר אופן התקיפה הראוי של מעשה מינהלי, אם בתקיפה ישירה או בתקיפה עקיפה. ברם, כפי שציינו המשיבים, בית משפט זה הכריע אך לאחרונה בסוגיה הספציפית של תקיפת מעשה מינהלי במסגרת הליך חדלות פרעון. בע"א

3069/17 משרד החינוך נ' עמותת גני חב"ד צפת (בפירוק) (29.10.2017) (להלן: עניין גני חב"ד ) נדונה השאלה איזה בית משפט ראוי לדון בתקיפת מעשה מינהלי, כאשר זו מתעוררת במסגרת הליך של חדלות פרעון: אם בית המשפט של חדלות פרעון, או שמא בית המשפט המינהלי המוסמך (באותו עניין היה זה בית המשפט לעניינים מינהליים). נקבע בדעת רוב כי "מחלוקת שעניינה תקיפה ישירה של החלטה מינהלית, שהסמכות לדון בה מוקנית – ברגיל – לבית משפט לעניינים מינהליים צריכה להתברר, ככלל, במסגרת הליך משפטי נפרד לפני בית משפט לעניינים מינהליים, שהוא בית המשפט המוסמך לדון בתקיפה ישירה המכוונת להחלטות הרשות המינהלית" ( שם , פסקה 5 לפסק הדין של השופט ע' פוגלמן ). הנה כי כן, דרך המלך לתקיפת החלטה מינהלית במסגרת הליך של פירוק היא באמצעות תקיפה ישירה של ההחלטה בערכאה המינהלית המוסמכת. כך אף הורה בית המשפט המחוזי, וכדין עשה כן.

29.

אשר על כן, אין עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בדבר האופן הראוי לתקיפת חוקיותו של צו שרת המשפטים, ובקשת הרשות לערער על החלטה זו נדחית אפוא. בשולי הדברים מצאתי לנכון להעיר, בשים לב לכך שפא"י אכן הגישה עתירה לבית משפט זה בדבר חוקיות הצו, כי על בית המשפט המחוזי ליתן אל לבו את העובדה שחוקיות הצו – בכל הנוגע להחלת דיני החברה לתועלת הציבור – נדונה בעת הזו בהליך מקביל להליך הפירוק. כפי שציינתי, בשלב זה המשמעות האופרטיבית של החלטת בית המשפט אינה רבה, והיא מסתכמת בשמיעת עמדתו של רשם ההקדשות בהליך. ברם, אם בהמשך הדרך יצטרך בית המשפט להחליט החלטות בעלות משמעות רבה יותר על סמך ההנחה כי צו שרת המשפטים אינו נגוע בפגם – יהיה עליו לשקול את השאלה אם מוטב להמתין להכרעה בהליך המינהלי, בנסיבות העניין, בטרם הכרעה.

(ב) מינוי רואה-חשבון חוקר

30.

איני רואה לנכון לשנות מהחלטת בית המשפט המחוזי גם בסוגיית מינויו של החוקר לבירור מצב האגודה.

31.

אמת נכון, ההלכה הפסוקה קובעת כי כאשר מתעוררת בהליך של חדלות פרעון סוגיה הדורשת בירור עובדתי מורכב, מן הראוי להפנות את הצדדים לדון בכך במסגרת הליך אזרחי נפרד, שבגדרו ניתן יהיה לברר את העובדות לאשורן (רע"א 259/99 חב' פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב , פ"ד נה(3) 385, 393 (2001) (להלן: עניין סופיוב ); ע"א 8702/06 מדינת ישראל נ' הנאמן הציבורי בתפקידו כנאמן בהקדש "נאמנות התיאטרון" , פסקה 25 (9.6.2011); עניין גני חב"ד , פסקה 58 לפסק הדין של השופט ד' מינץ ). דבר זה נכון לא רק ביחס לכלי הדיוני של 'בקשה למתן הוראות', אלא גם ביחס לבירור עצם קיומה של עילת פירוק (ע"א 5737/08 חברת בלוק הסלע האדום-מפעלי בלוקים בע"מ נ' חברת פ.נעאמנה לשיווק ומסחר בע"מ , פסקה 8 (28.6.2011) (להלן: עניין הסלע האדום )). לפיכך, סבורה פא"י כי לנוכח המחלוקת העובדתית המשמעותית הקיימת בין הצדדים, שומה היה על בית המשפט המחוזי להפנות את הצדדים להליך אחר, שבו תתברר המחלוקת העובדתית כדבעי.

32.

אין בידי לקבל טענה זו. הכלל האמור מתייחס, בעיקרו, לבירורה של עילת פירוק הנשענת על טענת חדלות פרעון, או לבירורה של מחלוקת כספית במהותה. במצב דברים זה, ניתן להפנות את הצדדים לבירורה של המחלוקת במסגרת של תובענה כספית רגילה. בענייננו המצב שונה: עילת הפירוק מבוססת על כך "שמן הצדק והיושר הוא שהחברה תפורק" (כלשון סעיף 257(5) לפקודת החברות). זוהי עילת-סל שבמסגרתה שוקל בית המשפט של פירוק מגוון רחב של שיקולים, ואשר ניתן להשתמש בה במצבים שונים, כדוגמת "היקלעות החברה למבוי סתום כרוני; הרס התשתית שלשמה הוקמה החברה; מניעת קיפוח ועושק של בעל מניות; ניהול החברה בניגוד לדין תוך ביצוע מעשי תרמית; מקרה שמדובר בו בחברה שהיא למעשה שותפות; מצב שהחברה בו היא חברת 'בועה'" (רע"א 5596/00 סתוי נ' נאחוסי , פ"ד נז(1) 149, 155 (2002)). כאשר עסקינן בשאלת קיומו של חוב כספי, נתון הדבר לסמכות ולמומחיות בית המשפט האזרחי הרגיל – ועשויה להיות הצדקה לערוך את בירור השאלה במסגרתו של הליך אזרחי רגיל, בשל יכולתו לערוך בירור עובדתי מקיף. ברם, כאשר עסקינן בפירוק על יסוד עילת הצדק והיושר, הדבר שונה ממקרה למקרה. יהיו מצבים שבהם עילת הצדק והיושר מבוססת על טענה משפטית שאכן ניתנת לבירור במסגרת הליך רגיל (למשל: תביעה בגין קיפוח בעלי מניות), אולם יהיו מצבים שבהם אין הדבר כן.

33.

ברי, כי את עצם השאלה אם 'מן הצדק והיושר' שהחברה תפורק, אין ניתן לברר במסגרת הליך חלופי. כבר נפסק כי "כאשר המחלוקת נוגעת לעילה שהיא ייחודית לדיני פשיטת הרגל או פירוק, נראה שהפורום המוסמך היחיד הינו בית משפט של חדלות פירעון" (רע"א 3032/08 רייך נ' כהן , פסקה 6 (2.9.2009)). על בית המשפט לבחון אפוא אם הטענות העובדתיות והמשפטיות שעליהן מבוססת בקשת הפירוק 'מן הצדק והיושר', הן טענות שראויות להתברר לפניו או במסגרת הליך חלופי, על-פי אמות המידה שנקבעו לכך, בין היתר בשים לב לטיב הבירור העובדתי הנדרש.

34.

בענייננו מעורר הדבר קושי מסויים, אשר ניכר גם מטענותיה של פא"י: בבקשת רשות הערעור נטען כאמור כי היה על בית המשפט להפנות את הצדדים להליך חלופי 'בפני הערכאה המתאימה' – אולם היא אינה מציינת, ולא בכדי, מהי לשיטתה הערכאה המתאימה. כל שנטען בהקשר זה הוא כי היה על בית המשפט להפנות את הצדדים לבוררות או לממונה על המחוז במשרד הפנים, שם יתקיים 'הליך מתאים'. אין להלום טענות אלו. ההליך אותו מעוניינים המשיבים לקדם הוא פירוקה של האגודה. בית המשפט המחוזי יכריע בשאלה זו, ובמסגרת זו הוא גם ישקול אם קיימות חלופות פוגעניות פחות מפירוק האגודה (עניין סופיוב , עמוד 155). אולם אין בכך כדי לפגוע בזכותם של המשיבים כי תוכרע בקשת הפירוק שלהם. הפניה לאפיקים החלופיים שהוצעו לא תוכל להועיל לכך. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אין ניתן לקיים הליך של פירוק תאגיד במסגרת הליך בוררות (ע"א 321/65 ברמן נ' אנגלברג , פ"ד יט 490 (1965)). גם אין הצדקה לערוך בירור עובדתי של טענות המשיבים לפני בוררות, שלאחר מכן תובא לפני בית המשפט של פירוק, משל היו הבוררים חבר מושבעים. הרציונלים שמכוחם יש להפנות את הצדדים להליך אזרחי רגיל – הצורך בבירור ראייתי כהלכתו – אינם מתקיימים כאשר עסקינן בהליך בוררות, שבירור העובדות במסגרתו ודאי שאינו יעיל יותר מאשר זה שבבית המשפט של פירוק (לבטח כאשר מדובר בבוררים הממונים על-ידי האגודה עצמה). גם הפנייה לממונה על המחוז אינה יכולה לשמש חלופה לעצם בקשת הפירוק.

35.

מכל מקום, ובכך עיקר: בית המשפט המחוזי טרם הכריע , הלכה למעשה, בשאלת אופן הבירור העובדתי של טענות המשיבים. מכיוון שקיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים, ומכיוון שבית המשפט המחוזי היה מודע לכך שברגיל בירור עובדתי מעין זה אינו נערך לפניו, החליט בית המשפט המחוזי כי בשלב ראשון יוגש לפניו דוח מאת גורם מומחה ובלתי-תלוי בדבר מצבה של האגודה, ולאחר מכן, בשים לב להמלצותיו, תוכרע בקשת הפירוק. בהחלטה דיונית מעין זו אין עילה להתערב, ואף לגביה עולה הספק אם היא עומדת באמות המידה של סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט. ודוק: בית המשפט המחוזי אינו מתפרק מסמכותו, אלא מבקש תמונת מצב עובדתית מאת מומחה מטעמו. בעזרתה של תמונה שכזו יוכל בית המשפט המחוזי להעריך את טיב המחלוקת העובדתית שבין הצדדים (לרבות בשאלה אם מדובר במחלוקת כנה, שאכן מצדיקה הפניה להליך מקביל – ראו עניין הסלע האדום , פסקה 8), ומהו האופן הראוי לבררה. במסגרת זו "לא מן הנמנע שבית המשפט יגבה תצהירים וישמע חקירות עדים כבר במעמד בקשת הפירוק" (פר"ק 37840-04-12 רשם העמותות נ' עמותת מוסדות חזון ישעיה , פסקה 34 (20.9.2012)), אם יסבור שהמחלוקת העובדתית מצדיקה זאת; ברם, כאמור, עוד חזון למועד. לכשתונח לפני בית המשפט המחוזי חוות דעתו של החוקר שמונה על-ידו, יחליט כחכמתו על האופן שבו ינוהל המשך ההליך.

36.

הנה כי כן, דינה של בקשת הרשות לערער ברע"א 31/18 – להידחות על כל חלקיה.

רע"א 413/18

(א) טענות הצדדים

37.

בבקשה זו טוענים המשיבים (למען הנוחות אמשיך לכנותם המשיבים, אף שבבקשה זו הם המבקשים), כי שגה בית המשפט בכך שדחה את בקשתם לעיכוב הליכים עד להכרעה בבקשת הפירוק; וכן שהורה על מינוי חוקר במקום למנות כבר בשלב זה מפרק זמני. אקדים ואומר שאין בכוונתי להידרש לטענה שנייה זו. מן הנימוקים שכבר ציינתי לעיל אין הצדקה להתערב בהחלטה למנות חוקר, שהיא החלטת ביניים באופייה ואשר מטרתה לפרוש לפני בית המשפט תמונה שלמה של המצב העובדתי לאשורו, כאשר לאחר מכן יוכל בית המשפט לקבל החלטה מושכלת באשר לפירוק האגודה. טענות המשיבים בדבר חשש לפגיעה בנכסי פא"י בתקופה הקצרה שעד למתן דוח החוקר, נטענו בעלמא, ואין בהן כדי להטות את הכף ולהתערב בהחלטה. הדיון להלן יתמקד אפוא בעיכוב ההליך המתנהל בבית משפט השלום.

38.

מן הראוי בשלב זה לפרט על אודות ההליך שבמוקד הבקשה. מדובר בתביעה לפינוי המשיבה 3, ישיבת 'נזר ישראל', מן המקרקעין אותם היא שוכרת בראשון לציון. התובעת היא חברת 'חזקיהו', חברה לתועלת הציבור המצויה בבעלות ובשליטה מלאה של פא"י. המשיבים סבורים כי לא היה מקום להגיש את תביעת הפינוי, וכי ההחלטה על הגשתה נובעת מן האופן הבלתי-תקין, לשיטתם, שבו מנוהלת פא"י. הם אף טענו טענות מעין אלו בהליך הפינוי עצמו. כעת הם מבקשים כי הכרעה בהליך הפינוי תעוכב עד להחלטה בבקשת הפירוק, משום שאם תתקבל הבקשה, יהא בכך כדי להשליך על הליך הפינוי. כזכור, בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו, ועל כך הוגשה בקשת רשות הערעור דנא.

39.

בבקשה נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן די משקל למשמעויות שיש להחלטה בדבר פירוק האגודה על הליך הפינוי. לגישתם, בית משפט השלום עלול להכריע במחלוקת במנותק מן הטענות העקרוניות שהועלו לפניו בדבר התנהלותה של פא"י, ובדיעבד יתברר כי בהליך הפינוי התקבלו על-ידי פא"י החלטות המנוגדות לדין. דבר זה יצור תקלה שלא בנקל ניתן יהא לרפא. הליך הפירוק עשוי ליתר, אפוא, את ההכרעה בהליך הפינוי, ועל כן מוצדק לעכבה.

40.

פא"י מתנגדת לבקשה, שלטענתה הוגשה בחוסר תום לב, ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט. לדבריה, בית משפט השלום קבע בהחלטותיו כי יזקק לסוגיית סמכותה של פא"י לנקוט בהליכי הפינוי ויכריע בהן. לגופו של עניין, סומכת פא"י ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו. למשיבים לא יגרם נזק אם ינתן פסק דין בהליך הפינוי, שכן היא תוכל להגיש ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע ככל שתחפוץ בכך; הליך הפינוי אינו מנוהל על-ידי פא"י כי אם על-ידי חברת 'חזקיהו'; היעילות הדיונית מחייבת שיינתן פסק הדין, שעה שההליך עצמו בבית משפט השלום כבר נסתיים; והסוגיות המתבררות בשני ההליכים הן סוגיות שונות.

41.

גם הכנ"ר סבור שאין לקבל את הבקשה. לגישתו, צו המורה על עיכוב הליכים עובר למועד מתן צו הפירוק, צריך להינתן רק אם התקיימו נסיבות מיוחדות. בשים לב לזמן הרב שבו מתנהל הליך הפינוי בבית משפט השלום, ולשלב הדיוני בו נמצא הליך זה – אין הצדקה להתערב בהחלטה זו.

(ב) דיון והכרעה

42.

נתתי דעתי על נימוקי הצדדים, התלבטתי בדבר, ואולם הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות גם בקשר לעיכוב ההליכים. הטעם להתלבטות, אין לכחד, הוא כי אכן קיים חשש מסוים להיווצרותן של הכרעות סותרות. טענות הדומות במהותן לטענות שבבסיס צו הפירוק הועלו לפני בית משפט השלום בקשר להליכי הפינוי, וקיימת אפשרות שבפסק הדין יקבעו ממצאים בעניין זה. ברם, מצאתי כי לא די בחשש זה על מנת להצדיק את עיכוב ההליכים. זאת, בשים לב לכך שאין מדובר בחשש כבד, ובהתחשב עם יתר השיקולים המטים את הכף אל העבר הנגדי.

43.

אכן, בית משפט השלום עשוי לדון בשאלות שעניינן אופן התנהלותה של פא"י, ואשר עשויות להשפיע על הליך הפירוק. ברם, חשש זה אינו כבד: ראשית, סוגיה זו נמצאת בשולי סכסוך הפינוי. יתכן שבית המשפט יכריע בתובענה על סמך פרשנות ההסכמים בין הצדדים, באופן שלא יצריך להידרש לסוגיה זו כלל. גם אם בית המשפט ידרש אליה, ספק אם קביעותיו בעניין זה יצרו מעשה בית דין שיחייב גם את בית המשפט של פירוק; יתכן שיגיע למסקנה שהטענות השונות לא הוכחו בפניו ברמה הנדרשת, ולא יקבע ממצאים פוזיטיביים. ואפילו תמצי לומר שכן, הרי שמידת השפעתם על ההליך דנן גם היא אינה ברורה: מטבע הדברים, בהליך הפינוי נדונה התנהלות מסוימת ומוגדרת של חברת-בת שבבעלות פא"י, בקשר לאותו סכסוך. גם אם יקבע בית משפט השלום ממצאים פוזיטיביים ביחס להתנהלות זו, ספק בעינַי עד כמה ישליכו ממצאים אלו על ההליך דנא.

44.

אשר לחששם של המשיבים לאידך גיסא, היינו, שבית משפט השלום יתעלם מן הטענות הקשורות להתנהלותה של פא"י, ויינתן פסק דין המורה על פינוי, כאשר בדיעבד יתברר בהליך הפירוק כי לא היתה הצדקה להורות על כך – אין בידי לקבל חשש זה. אם כתוצאה מהליך הפירוק יתברר למפרע כי למשיבים קיימת עילה לתביעת נזקיהם בגין הפינוי מפא"י או מגורם מטעמה, יוכלו המשיבים לפעול בהתאם. אכן, השלכותיו של הפינוי הן קשות, אולם הן ניתנות לפיצוי כספי בדיעבד.

45.

מנגד, כפי שציין בית המשפט המחוזי, מספר שיקולים מטים את הכף נגד עיכוב ההליכים. שיקול מרכזי הוא השלב בו מצוי ההליך: הליך זה נפתח לפני זמן רב, והצדדים ממתינים למתן פסק דין. אין להתעלם מזכותה של 'חזקיהו' – שבשלב זה לא הוכח דבר בהליך הפירוק בקשר להתנהלותה-שלה או להתנהלותה של פא"י – לכך שבית משפט יכריע בתביעתה. גם היקף הסוגיות המשותפות, כפי שציינתי לעיל, הוא מוגבל למדי. "החלטה על עיכוב הליכים בשל קיומו של הליך תלוי ועומד מושפעת ממגוון שיקולים, ביניהם היקף השאלות המשותפות בשני ההליכים ומידת הזהות ביניהן, מניעת הכרעות סותרות, יעילות הדיון, חיסכון בזמן שיפוטי, וכן השאלה אם אחד ההליכים עשוי לייתר את השני [...] מדובר בהחלטה שבשיקול דעת, בשים לב למכלול השיקולים הללו" (רע"א 1573/16

הרט נ' חברת אורג'ניקס , פסקה 19 (24.5.2016)). סבורני כי בחינת המכלול מלמדת, כפי שגם קבע בית המשפט המחוזי, כי אין הצדקה לעכב את הליך הפינוי. בית המשפט המחוזי נתן דעתו למגוון השיקולים, ואיני מוצא פגם במסקנה שאליה הגיע.

46.

אשר על כן, שתי בקשות הרשות לערער – נדחות בזאת. בשים לב לתוצאה האמורה, ישא כל צד בהוצאותיו בהליך זה.