רע"א 2065-23 רע"א 2065-23

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים ש' שוחט (ס"נ), ע' רביד ו-נ' שילה), מיום 11.1.2023, ב-ע"א 35413-11-21. בפסק הדין התקבל ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט ג' הימן), מיום 4.8.2021, ב-ת"א 32508-07-11.

רקע הדברים והליכים קודמים

2.תחילת ההליכים המשפטיים בהסכם מכר מיום 5.9.2004 (להלן: הסכם המכר). בגדרי הסכם המכר רכש המבקש (להלן: הקונה), מהמשיב 2 (להלן: המוכר), נכס שהוגדר בהסכם המכר כ-"דירת מגורים", המצויה בקומת מרתף בבניין בעיר תל אביב-יפו. התמורה שנקבעה בהסכם המכר עמדה על סך של 240,000 דולר. כל אחד מהצדדים לעסקה היה מיוצג על-ידי עורך דין מטעמו: המשיב 1 – עו"ד אופנהיים – ייצג את הקונה; והמשיב 3 – עו"ד טימיאנקר – ייצג את המוכר.

הקונה החל להתגורר בנכס בשנת 2004.

3.בחודש ספטמבר 2010 הוגש נגד הקונה כתב אישום בבית המשפט לעניינים מקומיים בגין שימוש חורג למגורים (ת"פ 01/10/0008973; להלן: ההליך הפלילי). במסגרת זו התברר לקונה כי על פי ההיתרים המתייחסים לבניין (מהשנים 1937 ו-1939) השימוש המותר בנכס הוא לצורכי מחסנים והסקה, ולא למגורים.

4.באוגוסט 2011 הגיש הקונה את התביעה נושא ההליכים דנן לבית משפט השלום (ת"א 32508-07-11), נגד המוכר ונגד עו"ד אופנהיים (התביעה הוגשה גם נגד עיריית תל אביב ורשם המקרקעין, אולם אלו נמחקו מהתביעה טרם מתן פסק הדין). בתביעה נטען כי המוכר, אשר ידע כי אין היתר למגורים בנכס, הטעה את הקונה לחשוב כי הנכס מותר למגורים; וכי עו"ד אופנהיים, שייצג את הקונה בעסקת המכר, התרשל בכך שלא בדק את השימוש המותר בנכס עפ"י ההיתרים הרלוונטיים. עו"ד אופנהיים הגיש הודעת צד שלישי נגד מספר גורמים, ובהם עו"ד טימיאנקר (שייצג את המוכר בעסקת המכר).

המוכר הגיש תביעה שכנגד, בטענה שהעלאת טענות נגדו מצד הקונה, בקשר לנכס, מהווה הפרה יסודית של הסכם המכר. התביעה שכנגד נדחתה בהסכמת הצדדים, בפסק דין חלקי מיום 3.5.2021 (השופט ג' הימן).

5.ביום 4.8.2021 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום (השופט ג' הימן), אשר קיבל את תביעת הקונה, הן כלפי המוכר והן כלפי עו"ד אופנהיים, וקבע חלוקת אחריות שווה ביניהם. הודעות הצד השלישי שהגיש עו"ד אופנהיים נדחו. בית משפט השלום חישב את הנזק שנגרם לקונה על דרך של הפחתת התמורה המוסכמת באותו יחס שבו פחת שווי הנכס כתוצאה מאי-ההתאמה ("שחזור השקילות החוזית"): ההפרש שבין שווי השוק האמתי של הנכס בעת כריתת הסכם המכר (לפי ייעודו בפועל), לבין המחיר ששילם הקונה עבור הנכס (תחת הרושם כי מדובר בנכס למגורים). לסכום הנזק הוספו הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן וריבית לפי חוק.

בהתאם לאמור, העמיד בית משפט השלום את הפיצוי לקונה על סך של 581,270 ש"ח. לכך הוספו בפסק הדין הוצאות הקונה במסגרת ההליך הפלילי, על סך 88,357 ש"ח; וסך של 116,000 ש"ח בגין נזק שאינו ממוני. סכום הפיצוי הסופי הועמד, אם כן, על סך של 786,440 ש"ח.

בית משפט השלום קבע כי על המוכר ועל עו"ד אופנהיים לשלם לקונה סך של 13,480 ש"ח, כל אחד, בגין הוצאות משפט (סך הכול 26,960 ש"ח); וכן סך של 41,400 ש"ח, כל אחד, בגין שכר טרחת עורך-דין (סך הכול 82,800 ש"ח). בית משפט השלום ציין לעניין זה כי:

"בקביעתם של הסכומים האחרונים התחשבתי מחד גיסא, בעבודה הרבה שנדרש היה להעמיד; במספרם הרב של הדיונים שהתקיימו; בחלקו של התובע (הקונה – י' כ') בשכר-טרחתו של המומחה של בית-המשפט ובאמור בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000. מאידך גיסא נלקחו בחשבון סכומה הנכון של האגרה, לפי סכום-הזכייה; הפער הממשי שבין האחרון לבין סכום-התביעה; וההסכמה לדחיית התביעה הנגדית" (פסקה 81 לפסק דינו של בית משפט שלום; ההפניות הושמטו – י' כ').

6.הצדדים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי: הקונה הגיש ערעור ביום 15.11.2021 (ע"א 35413-11-21); עו"ד אופנהיים הגיש ערעור ביום 14.11.2021 (ע"א 33284-11-21); והמוכר הגיש ערעור ביום 1.3.2022 (ע"א 87-03-22).

הקונה ערער על דרך קביעת הנזק וכתוצאה מכך על הסכום שנפסק; וכן טען כי יש להצמיד את הפיצוי למדד יוקר מחירי הדירות בתל אביב מיום חתימת הסכם המכר ועד למתן חוות דעת המומחה. הקונה ערער בנוסף על סכום ההוצאות שנפסקו לטובתו (בסך כולל של 109,760 ש"ח), בטענה כי ההוצאות הריאליות שהוציא גבוהות בהרבה מהסכום שנפסק. ערעור הקונה הוא הרלוונטי לבקשת רשות הערעור דנן – ובכך אתמקד.

7.ביום 11.1.2023 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטים ש' שוחט (ס"נ); ע' רביד ו-נ' שילה). ערעור הקונה התקבל באופן חלקי: במישור אופן חישוב הנזק התקבל הערעור, כך שגובה הנזק נקבע בשיטת "עלות הריפוי" – עלות התאמת השימוש המותר בנכס למגורים (בדרך של ניוד זכויות-בנייה מבניינים אחרים לשימור). בהתאם, בית המשפט קבע כי גובה הנזק עומד על 1,800,000 ש"ח. נפסק כי לכך יש להוסיף פיצוי בגין יתר רכיבי הנזק שנפסקו בבית משפט השלום, אולם אלו הועמדו, יחד, על סך 60,000 ש"ח בלבד, בהתחשב בכך שסכום התביעה הועמד, "לצרכי אגרה", על סך של 1,860,000 ש"ח.

אשר להפרשי הצמדה וריבית, קבע בית המשפט המחוזי כי סך 1,800,000 ש"ח שנפסקו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן חוות דעת המומחה (יום 28.9.2017); וכי תוספת הפיצוי על סך 60,000 ש"ח תישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הכרעת הדין בהליך הפלילי שהתנהל נגד הקונה בגין השימוש החורג בנכס (יום 31.1.2016).

בית המשפט המחוזי פסק לקונה הוצאות ערעור בסך 20,000 ש"ח סך הכול, שיישאו בהם המוכר, עו"ד אופנהיים ועו"ד טימיאקר, ביחד ולחוד.

בקשת רשות הערעור

8.הקונה הגיש את בקשת רשות הערעור שלפניי, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשה טוען הקונה שתי טענות עיקריות:

הראשונה – הקונה מלין על סכום ההוצאות שנפסקו לו, הן בבית משפט המחוזי (סך של 20,000 ש"ח) והן בבית משפט השלום (סך כולל של 109,760 ש"ח). הקונה טוען כי בהתאם לתקנות 155-151 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סד"א), יש לפסוק סכום המשקף את הוצאותיו הריאליות בגין ניהול ההליכים, אשר עומד לטענתו על סך של 711,994 ש"ח (640,641 ש"ח בגין שכר טרחת עורך דין כולל מע"מ; ו-71,353 ש"ח בגין הוצאות משפט).

לתמיכה בטענה זו מבקש הקונה לצרף לבקשת רשות הערעור ראיות המעידות על הוצאותיו בערעור. הקונה מבהיר כי לעניין התביעה בבית משפט השלום, הוגשו ראיות המעידות על התשלומים הריאליים שהוציא הקונה במהלך ניהול ההליך, הן בגין שכר-טרחת עורך דינו והן בגין הוצאות משפט.

השנייה – הקונה טוען כי יש להצמיד את סכום הפיצוי שנפסק לו בגין הנכס, אשר הוגדל בבית המשפט המחוזי לסך של 1,800,000 ש"ח, למדד מחירי הדירות בתל אביב (חלף הצמדה לפי חוק למדד המחירים לצרכן).

הקונה טוען כי בקשתו מעוררת סוגיות עקרוניות החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים להליך, וכי מתן רשות ערעור דרוש על מנת למנוע עיוות דין שנגרם לו.

9.המשיבים הגישו תשובות נפרדות לבקשת רשות הערעור. למען הנוחות, ומפאת הדמיון בטענות המשיבים, אציג להלן את הטענות במאוחד.

המשיבים טוענים כי הסוגיות אותן מעלה הקונה בבקשת רשות הערעור נדונו זה מכבר בפסיקה, ואין בהן כדי לעורר כל סוגיית רוחב שמצדיקה מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי". כמו כן, נטען כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בסוגיות הקשורות לפסיקת הוצאות, או בסוגיות הנוגעות להצמדת סכומים למדד, אשר נתונות לשיקול דעתה של הערכאה המבררת; וזאת אף אם נפלה טעות בפסק הדין.

במישור פסיקת ההוצאות, טוענים המשיבים כי ממילא נפסקו לטובת הקונה הוצאות נכבדות בבית משפט השלום; וכי יש להניח ששיעור ההוצאות בבית המשפט המחוזי הושפע מפסיקת מלוא סכום התביעה לטובת הקונה.

אשר להצמדת סכום הנזק למדד מחירי הדיור בתל אביב, המשיבים טוענים כי אין כל יסוד לטענת הקונה לגופו של עניין. לטענת המשיבים, בית המשפט המחוזי פסק לטובת הקונה פיצוי על בסיס "עלות הריפוי", אשר משקף את ההוצאות הכרוכות בשינוי יעוד הנכס; ואין להוצאות הללו, על פניו, כל קשר לעליית מחירי הדיור בתל אביב. המשיבים טוענים כי הקונה לא הניח תשתית מספקת לטענה שלפיה יש לשערך את הפיצוי האמור שלא על פי חוק. כך, למשל, נטען בתשובה שהוגשה מטעם עזבון המוכר: "הפיצוי שקבע ביהמ"ש המחוזי ליתן למבקש, הוא בגין הסכום שנדרש לו לרפא את נזקו ולהעמידו במצב של 'אילו'. לא מדובר על סכום כספי לרכישת דירה או לבניתה. מדובר ב'מוצר' אותו נדרש הקונה לרכוש מ'בנק הזכויות' של עירית תל אביב, על מנת שזו תאפשר לו להכשיר את הנכס שבידיו ולהפוך אותו לדירה. אין במקרה דנן צורך בחומרי בניה או רכישת קרקע. משכך, הדרך הנכונה לשקף את 'שווי המוצר' נכון ליום זה, הוא הצמדתו ליוקר המחיה ולהתייקרות המוצרים במשק" (פסקאות 38-37 לכתב התשובה).

עוד לעניין זה טענו המשיבים כי הקונה כלל לא ביקש בתביעתו את ההצמדה למדד מחירי הדירות בתל אביב.

10.לשם שלמות התמונה יצויין כי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור נוספת, מטעם עו"ד טימיאנקר (עו"ד המוכר); לאחר שבית המשפט המחוזי הטיל עליו אחריות חלקית לנזקו של הקונה, בשיעור של 15% (רע"א 2039/23). בהחלטתי מיום 23.11.2023 הועברה בקשת רשות הערעור הנ"ל לדיון בפני הרכב.

דיון והכרעה

11.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובות לה, על נספחיהן, וכן בהודעת ההבהרה מיום 13.12.2023, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות לפי תקנה 148א לתקנות סד"א.

כידוע, רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים, המעוררים שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר אי-מתן רשות ערעור עלול לגרום לעיוות דין. אינני סבור כי בקשת רשות הערעור דנן עומדת באמות מידה הללו.

12.ראשית, ולעניין שיעור ההוצאות, לא עלה בידי הקונה להצביע על כל שאלת רוחב משפטית שמתעוררת מהנדון ואשר מצדיקה מתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי". טענות הקונה לעניין שיעור ההוצאות נטועות בנסיבותיו הפרטניות, וממוקדות ב-"עוול" שנגרם לו, לטענתו, משיעור ההוצאות הנמוך (להשקפתו) שנפסק לו בערכאות קמא. אין בכך כדי לעורר כל שאלת רוחב, וכן אינני סבור כי נגרם למבקש עיוות דין המצדיק רשות ערעור כאמור.

כלל ידוע הוא כי: "אין מדרכה של ערכאת ערעור, לא כל שכן ערכאת ערעור בגלגול שלישי, להתערב בפסיקת הוצאות על-ידי ערכאה דיונית, למעט במקרים חריגים; וככלל אין בית משפט זה נוטה להידרש לפסיקת הוצאות על ידי בית משפט שקדם, גם אם ניתן היה לפסוק אחרת" (ראו, מיני רבים: רע"א 1589/06 נאוי נ' חסין, פסקה ה (10.7.2006); רע"א 6894/14 AIG חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית, פסקה 3 (24.12.2014); רע"א 7703/22 סרדניוף נ' עיריית תל אביב-יפו, פסקה 12 (7.12.2022)).

הקונה לא עמד בנטל להראות כי עסקינן במקרה חריג המצדיק סטייה מן הכלל האמור. זאת אף אם יתכן שניתן היה לפסוק אחרת מכפי שנפסק. בית משפט השלום נימק את פסיקת ההוצאות (כמצוטט לעיל בפסקה 5), בהתאם לאמור בתקנה 153 לתקנות סד"א; ובית המשפט המחוזי לא מצא להתערב בקביעה זו בגדרי הערעור. אינני סבור כי בכך נגרם לקונה עיוות דין שמצדיק התערבות ב-"גלגול שלישי". כך אני סבור גם באשר לפסיקת ההוצאות בבית המשפט המחוזי; ובפרט מקום בו הקונה כלל לא הגיש לבית המשפט אסמכתאות להוצאותיו בערעור, והוא מבקש להגישן כעת, לראשונה, בהליך שבפניי.

13.שנית, לעניין הצמדת הנזק למדד מחירי הדירות בתל אביב. מעבר לעובדה שגם טענה זו אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי", בהיותה נטועה בנסיבותיו הפרטניות של המקרה דנן, אני סבור כי אף לגופו של עניין אין בסיס לטענה. ואבאר.

בית משפט השלום פסק למבקש פיצוי על בסיס "שחזור השקילות החוזית": ההפרש שבין שוויו האמתי של הנכס בייעודו לשימוש כמחסן או כהסקה, בעת כריתת הסכם המכר, לבין התמורה ששילם הקונה בפועל עבור הנכס (תחת הסברה כי הנכס מתאים למגורים). לו זו הייתה הפסיקה הסופית בעניין דנן, היה טעם בטענותיו של הקונה לעניין הצמדתו של סכום זה (וזאת מבלי שאני מביע דעה לגופו של עניין בהקשר זה).

אולם, דרך זו לחישוב נזקו של הקונה נהפכה בבית המשפט המחוזי. בגדרי פסק הדין בערעור חושב גובה הנזק על בסיס "עלות הריפוי" – עלות התאמת השימוש בנכס למגורים (בדרך של ניוד זכויות-בנייה מבניינים לשימור). הפיצוי שנפסק לקונה, אם כן, אינו משקף בהכרח את מחירי הדיור בעיר תל אביב, אלא את מחירן של זכויות בנייה בבניינים לשימור. ייתכן כי עלות ניוד זכויות בנייה מושפעת בדרך כזו או אחרת משינוי במחירי הדיור, אולם הקונה לא הניח כל תשתית עובדתית או משפטית כדי לתמוך בטענה זו – לא בפניי ולא בפני בית המשפט המחוזי. כל שנטען בבקשת רשות הערעור הוא כי: "כל סכום שנועד לפצות אדם על נזק שנגרם לו ואשר בבסיסו מחיר דירה צריך להיות צמוד למדד עלית מחירי הדירות ולא למדד יוקר המחיה".

כמו כן, צודקים המשיבים בטענתם כי בתביעת הקונה בבית משפט השלום לא נטען דבר לעניין הצמדת הפיצוי למדד מחירי הדירות בתל אביב, וכל שהתבקש הוא "הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל" (פסקה 96 לכתב התביעה המתוקן, פסקה 64 לכתב התביעה המקורי). הקונה טען לראשונה לעניין ההצמדה למדד מחירי הדירות בתל אביב בכתב התשובה שהגיש לכתב ההגנה המתוקן מטעם המוכר, ביום 25.1.2018, לאמור: "יש להצמיד את הסכום שיפסק לזכותו [לזכות הקונה – י' כ'] למדד מחירי הדירות בכלל ומדד עליית מחירי הדירות בתל אביב בפרט, וזאת משיקולי צדק, קיום חוזה בתום לב, ועל מנת למנוע עשיית עושר שלא במשפט ע"י הנתבע 2, ועל ידי הנתבעים כולם". לכתב התשובה האמור לא צורפו אסמכתאות. הקונה שב על טענתו זו בסיכומיו לבית משפט השלום, שם נכלל לראשונה טיעון סדור ביחס להצמדת גובה הנזק למדד, וצורפו טבלאות של נתוני הלמ"ס על עליית מחירי הדירות בתל אביב.

14.סוף דבר: על יסוד כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית. לפנים משורת הדין, ובהתחשב בשיעור ההוצאות שנפסקו למבקש בבית המשפט המחוזי, אינני עושה צו להוצאות בערכאה זו.