רע"א 2335/17 אליהו לוי נ. יואל יוסף

הצדדים ניהלו הליך בוררות על רקע סכסוך שנתגלע ביניהם, שעניינו בשליטה בעמותת "מאורות נתן", אשר מחזיקה בבתי ספר וגנים בעיר בית-שמש.

בימים 26.3.2015 ו-20.3.2016 ניתנו שני פסקי בוררות בסכסוך. בפסק הבוררות המאוחר מבין השניים, הורה הבורר למבקש להעביר את הגנים והבעלות בעמותה לידי המשיב 1. כן נקבע, כי ככל שהמבקש לא יפעל כאמור בתוך 30 ימים, הוא יחויב בסך של 480,000 ש"ח לטובת המשיב 1.

ביום 19.9.2016 אושרו שני פסקי בוררות על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (הפ"ב 10410-04-16, השופט ר' יעקובי ) .

ביום 13.10.2016, פנו המשיבים לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן פסיקתא, לפיה המבקש חייב לשלם להם סכום בסך של 480,000 ש"ח, לצד סכומי כסף נוספים.

עוד באותו היום, ניתנה החלטת פתקית על-ידי בית המשפט המחוזי, לפיה המבקש יגיש את תגובתו לבקשה למתן פסיקתא, עד ליום 2.11.2016.

לאחר שהמבקש לא הגיש את תגובתו לבקשה למתן פסיקתא עד למועד שננקב בהחלטה, פנו המשיבים לבית המשפט בבקשה למתן החלטה. ביום 3.11.2016, קיבל בית המשפט את בקשתם, וחתם על פסיקתא בנוסח כפי שהתבקש על-ידם.

ביום 22.1.2017 פנה המבקש לבית המשפט המחוזי ב"בקשה דחופה לביטול ההחלטה שניתנה במעמד צד אחד". המבקש טען כי כלל לא ידע על הבקשה למתן פסיקתא ועל אישורה, כיוון שהחליף את הייצוג המשפטי. לפי טענתו, עורך הדין שייצג אותו בהליך לפני בית המשפט המחוזי סיים את תפקידו עם מתן פסק הדין שאישר את פסקי הבוררות, וככל הנראה בשל כך, לא הובאה לידיעתו העובדה כי המשיבים הגישו בקשה למתן פסיקתא, כמו גם החלטת בית המשפט לפיה עליו להשיב לבקשה. עוד טען המבקש, כי למעשה, נודע לו על קיומה של הפסיקתא החתומה רק בשל אזהרה שנשלחה אליו מלשכת ההוצאה לפועל, לאחר שהמשיבים ביקשו לממש את זכייתם בדרך זו. לגופם של דברים, טען המבקש, כי נוסח הפסיקתא שונה באופן מהותי מנוסח פסק הדין שניתן. זאת, כאשר פסק הדין קבע כי הוא יחויב בתשלום בסך 480,000 ש"ח כחיוב חלופי ומותנה, ואילו בפסיקתא נקבע חיוב זה כחיוב עצמאי.

ביום 15.2.2017, לאחר שהוגשה תגובת המשיבים לבקשה לביטול ההחלטה בעניין הפסיקתא, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בזו הלשון:

"2. דין הבקשה להידחות.

3.ה[מבקש] בתובענה מתחמק מלהתייחס ישירות לטענה כי בוצעו מהלכים המלמדים על ידיעתו בדבר הבקשה למתן פסיקתה. אין גם מחלוקת שבקשה זו שוגרה בפקסימיליה למי שנחשב כמייצגו באותה עת וכי לא הייתה דרך המצאה לגיטימית אחרת באותו שלב. לכל היותר, לא נעשה וידוא טלפוני בקשר לכך.

4.מנקודת מוצא נוחה ל[מבקש] בתובענה כי - למרות כל האמור וחרף המועד המאוחר שבו הוגשה הבקשה דנן - קיימת אפשרות של הצדקה לביטול מחובת הצדק, בחנתי את התגובה לבקשה למתן פסיקתה שצורפה לבקשת הביטול ואת מה שבעקבותיה, כביכול נעשה בפועל ביטול כאמור. הגעתי למסקנה כי טענות אלה אינן מצדיקות את ביטול הפסיקתה. זאת משום שעניינן בתקיפת פסקי הבוררות שאושרו ופסק הדין שאישרם, בבקשות להוסיף על שנפסק ובטענות הנוגעות להוצאה לפועל של מה שעל הפרק. טענות מסוגים אלה אינן מצדיקות ביטול הפסיקתה."

נגד החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנַי. המבקש טוען כי במקרה זה יש להתערב בהחלטה משיקולי צדק ומכיוון שהבקשה מעוררת שאלות בעלות עניין ציבורי. המבקש אינו משיג על הקביעה אודות אישור פסקי הבוררות, והוא משלים עם האמור בהם. יחד עם זאת, המבקש סבור כי היה מקום לאפשר לו לשטוח את טענותיו בעניין הפסיקתא, ולבטל את ההחלטה שניתנה בהקשר זה במעמד צד אחד. לטענתו, חיובו העצמאי בסך 480,000 ש"ח במסגרת הפסיקתא.

המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, המבקש מסתיר מבית המשפט עובדות מהותיות. כך למשל, לגרסתם, המבקש העביר את החזקה בגני הילדים שעמדו במוקד פסק הדין לגורם שלישי, תוך כדי הפרת פסק הדין. עוד נטען, כי המבקש ידע על הבקשה למתן הפסיקתא, ובחר מסיבותיו שלא להגיש תגובה לבקשה. בנסיבות אלה סבורים המשיבים כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כאמור בהחלטתי מיום 29.5.2017, המבקש פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול הפסיקתא, תוך שסמך את בקשתו על תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ). כידוע: " לפי תקנה 201 לתקנות, נתבע שניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה רשאי להגיש בקשה לביטולו. על בית המשפט שדן בבקשה לביטול פסק הדין, כאשר איננו פגום, וכשבוצעה המצאה כדין של כתב התביעה, לשקול מהו הטעם למחדל שבגינו לא הוגש כתב הגנה במועד, האם נבע מזלזול בבית המשפט או שמא קיים נימוק ראוי לכך, ומהם סיכויי ההצלחה של הגנת המבקש לגופו של עניין אם יבוטל פסק הדין... בפסיקה ניכרת מגמה להעתר לבקשות לביטול פסק דין בהעדר הגנה, לאור חשיבות זכות הגישה לערכאות ועל מנת ליתן לבעל דין את יומו בבית המשפט, ובית המשפט יסתפק ככלל בהשתת הוצאות על מבקש הביטול ללא קשר עם תוצאות ההליך, כסנקציה מידתית יותר לפי הנסיבות " (ראו: רע"א 7882/14

אהרון נ' עובדיה , פיסקה 12 (27.11.2014), והאסמכתאות שם ).

בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום לבטל את החלטתו מכוח תקנה 201 לתקנות, שכן המבקש (ולמצער בא כוחו הקודם), ידעו לכאורה על הגשת הבקשה למתן הפסיקתא, ויכלו להגיב עליה. לפי שורת הדין, איני מוצא עילה להתערב בקביעה זו, שכן היא קביעה עובדתית במהותה . זאת ועוד, הלכה למעשה, טענת המבקש היא שאין מקום "להאשימו" אך ורק בשל כך שבא כוחו הקודם לא העביר לידיעתו כי המשיבים נקטו הליך למתן פסיקתא. אף אם יש אמת בדבר, נדמה כי טענות אלה מצויות במישור היחסים שבין המבקש לבין בא כוחו הקודם; ואין לזקוף זאת לחובת המשיבים, אשר זכו בפסק דין. אוסיף, בזהירות המתבקשת, שעל-פניו יש ממש בטענות המשיבים, לפיהן המבקש לא פרש את מלוא התשתית העובדתית לפני בית המשפט, כאשר בין היתר, הוא לא הבהיר האם העביר לידם את אותו החלק בזכייה שאינו שנוי במחלוקת: קרי, הסכומים המפורטים בפסיקתא מעבר לסך של 480,000 ש"ח, המצטברים כדי 140,000 ש"ח נוספים.

מנימוקים אלה, אינני סבור כי קיימת עילה להתערבות ערעורית בהחלטת בית המשפט המחוזי.

בשולי הדברים אעיר, כי אף שברקע למקרה דנן נוהל הליך בוררות, הרי שההחלטה מושא בקשת רשות הערעור היא החלטה דיונית הקשורה לתקנות סדר הדין האזרחי. מדובר ב החלטה הדוחה בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד, בהתאם לסעיף 201 לתקנות. לפיכך, אמות המידה לבחינת ההליך הערעורי ביחס אליה אינן דומות לאמות המידה הננקטות בעת בחינת הליך ערעורי על החלטות ופסקי דין של בית המשפט המחוזי בענייני בוררות. על-כל-פנים, כאמור, אינני סבור כי המקרה הנדון מצדיק התערבות ערעורית לגופו של עניין, וזוהי הסיבה שלפיה הבקשה נדחית.

הבקשה נדחית אפוא. היות שהתבקשה תגובה, המבקש יישא בהוצאות לטובת המשיבים בסך 3,000 ש"ח.