רע"א 2427/18 בתיה דויטש נ. מועצה מקומית מזכרת בתיה

1.

במוקד הבקשה שלפניי חלקה בעיר מזכרת בתיה (להלן: החלקה ) בבעלות המבקשים. בשנת 1982 אושרה תכנית מפורטת זמ/201 של הוועדה המקומית לתכנון ובניה זמורה "שינוי תכנית 6/ R " (1982) (להלן: התכנית הראשונה ) – תכנית איחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים שבגדרה נגרעו שטחים ממספר חלקות, לרבות שטח מחלקת המבקשים שעליו קיימת רפת היסטורית (להלן: שטח הרפת ו מבנה הרפת ). זאת לצורך יצירה של שטח ציבורי פתוח שיירשם על שמה של המשיבה, המועצה המקומית מזכרת בתיה (להלן: המועצה ). עוד נקבע בתכנית כי שטחים שסומנו שטחי ציבור יירשמו על שם המועצה. בשנת 1987 אושרה "תכנית מפורטת מס' זמ/224 – תיקון לתכנית מס' זמ/201" (1987) שחלה אף היא על החלקה ושגם בגדרה נקבע, בין היתר, כי שטחים המיועדים לצרכי ציבור יירשמו על שם המועצה ללא תמורה. בשנת 1998 אושרה תכנית מתאר מקומית מפורטת זמ/4/224 של הוועדה המקומית לתכנון ובניה זמורה "שינוי מתאר" (1998), שנקבע בה כי היא משנה את התכניות הקודמות ושבגדרה נותר ייעוד שטח הרפת כשטח ציבורי פתוח, אך מבנה הרפת סומן כ"מבנה לשימור" (להלן: התכנית האחרונה ). התנגדות שהגישו המבקשים בנוגע לתכנית האחרונה בעניין העברת הבעלות בשטח הרפת למשיבה כמו גם ייעוד מבנה הרפת לשימור נדחתה לאחר שנקבע, בין היתר, כי בעלות המועצה נקבעה עוד בתכניות הקודמות וכי יש הצדקה לשימור מבנה הרפת. לאחר שבקשת רשות לערור שהגישו המבקשים בעניין זה לוועדה המחוזית נדחתה, פנו האחרונים בעתירה מינהלית שנדחתה אף היא, תוך שנקבע – בין היתר – כי אין לאפשר למבקשים לתקוף את כלל הליכי התכנון באמצעות השגה על השינויים שנערכו בתכנית האחרונה.

2.

לאחר הדברים האלה, פרסמה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה זמורה (להלן: הוועדה ) הודעות לפי סעיפים 5, 7 ו-19 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: הפקודה ) , ובהמשך לכך נרשמה במרשם המקרקעין הערה בדבר נטילת שטח הרפת לטובת המועצה. לאחר פרסום ההודעה, לא פעלה המועצה לתפוס חזקה בקרקע עד לשנת 2008, שבה פנתה המועצה למבקשים מספר פעמים כדי שיפנו את שטח הרפת. לאחר שהמבקשים לא נענו לפניות המועצה, הגישה היא תביעות לסילוק ידם של המבקשים מהשטח האמור ולקבלת דמי שימוש על שהותם בשטח. ביני לביני, הושלמה התכנית האחרונה והוגשה לרישום ובהתאם נרשמה בעלות המועצה על שטח הרפת. נוכח האמור, תוקנו כתבי התביעה כך שישקפו את בעלות המועצה על שטח הרפת מכוח רישומה כבעלת הזכויות במרשם המקרקעין.

3.

ביום 14.3.2012, קבע בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת א' לושי-עבודי ) כי טענות שהעלו המבקשים בדבר נטילת שטח הרפת בגדרה של התכנית הראשונה אינן בסמכותו, וכי על המבקשים לפעול במתווה ההשגה הקבוע בפקודה. לאחר שהמבקשים הגישו בקשת רשות לערער על החלטה זו, הסכימו הצדדים כי שאלת הליכי נטילת שטח הרפת תידון בבית משפט השלום במסגרת "סמכות שבגררה".

4.

ביום 11.2.2017 דחה בית משפט השלום את תביעות המועצה, תוך שקבע, בין היתר, כי המועצה לא פעלה בשקידה ראויה למימוש ייעודו הציבורי של שטח הרפת – דבר המעמיד בספק את מטרת הנטילה; וכי גם כאשר הועבר לבסוף השטח לבעלות המועצה, הדבר נעשה לשם מטרה שונה מהמטרה המקורית שלשמה נטלה המועצה את שטח הרפת. נקבע, כי נטילת הקרקע נעשתה מכוח התכנית האחרונה, שלא עונה על הדרישות הקבועות בתוספת הרביעית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ) בדבר הפקעת אתר שנועד לשימור. עוד הוסף, כי התכנית הראשונה לא הייתה יכולה להקנות למועצה בעלות בקרקע, שכן לא נערכו הליכי הפקעה, ותכנית האיחוד והחלוקה כשלעצמה לא יכולה להקנות למועצה זכויות בקרקע; וכי הנזק לאינטרס הציבורי שייגרם מביטול נטילת שטח הרפת על ידי המועצה לא מצדיק את הפגיעה בזכות הקניין של המבקשים.

5.

ביום 20.2.2018 קיבל בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים מ' נד"ב , א' פורג ו ח' קיציס ) ערעור שהגישה המועצה, וקבע כי מאחר שתוקן כתב התביעה והמועצה ביססה את תביעתה על בעלותה הרשומה, לא היה מקום לדון בטענות המבקשים בדבר חוקיות נטילת שטח הרפת, שאינן שאלות אגביות לעילות שנתבעו מכוח בעלות המועצה. על כך הוסף כי אף אם השאלות האמורות היו אגביות, לא היה מקום לאפשר למבקשים להעלות טענות אלו לאחר שחלפו שנים ממועד אישור התכנית האחרונה ומהליכי נטילת שטח הרפת – החלטות שבעיקרן לא נתקפו באופן ישיר על ידי המבקשים, וכאשר בחרו המבקשים לפעול נגד אחת ההחלטות, עתירתם נדחתה על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים. למעלה מן הצורך, דן בית המשפט המחוזי בטענות המבקשים בדבר חוקיות נטילת שטח הרפת, וקבע, בין היתר, כי אין לראות בשינוי בייעודו של מבנה הרפת כדי שינוי במטרת נטילת שטח הרפת; וכי הוראות התוספת הרביעית לחוק התכנון והבניה כלל לא חלות על התכנית האחרונה. עוד צוין, כי לא חל בענייננו שיהוי המצדיק את ביטול העברת הזכויות בשטח הרפת; וכי מאזן הנזקים נוטה לטובת המועצה, בין היתר משום שייעוד שטח הרפת לשטח ציבורי פתוח יוותר על כנו גם אם תבוטל העברת הזכויות בשטח ומשום שהמבקשים קיבלו זכויות בנייה בתמורה לנטילת הזכויות בשטח הרפת. נוכח האמור, הורה בית המשפט על סילוק יד המבקשים משטח הרפת תוך 30 ימים, ועל תשלום דמי שימוש מהמועד שבו פנתה המועצה למבקשים בעניין סילוק ידם מהקרקע.

6.

מכאן הבקשה שלפניי, שהוגשה סמוך למועד שנקבע לפינוי הרפת על ידי המבקשים ובצדה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פינוי שטח הרפת. לטענת המבקשים, עניינם מעלה מספר שאלות עקרוניות, וביניהן סמכות בית משפט השלום לדון בטענות בדבר חוקיות נטילת שטח הרפת במסגרת תביעה לסילוק יד; האפשרות של רשות להפקיע מקרקעין טרם קבלת החלטה מה ייעשה בהם; אם נטילה כפויה של מקרקעין במסגרת תכנית איחוד וחלוקה היא הפקעה; ואם שימור הוא צורך ציבורי המצדיק הפקעה.

7.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, באתי למסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער בגלגול שלישי תינתן במשורה, מקום שבו מעוררת הבקשה שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (רע"א 5564/17 גולדנברג נ' טולצ'ינסקי , פסקה 4 (12.9.2017); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ''ד לו(3) 123, 128 (1982)). הבקשה שלפניי לא באה בגדרי אמת המידה האמורה. טענות המבקשים בעניין חוקיות נטילת שטח הרפת נוגעות לקביעות שנדונו בבית המשפט המחוזי למעלה מן הצורך, ואינן מצדיקות מתן רשות לערער (רע"א 10206/17 אבו פארס נ' מדינת ישראל – לשכת רישום המקרקעין חיפה , פסקה 5 (25.1.2018)). אשר לשאלת סמכות בית משפט השלום לדון בסוגיות שהעלו המבקשים, משבית המשפט המחוזי דחה אף את טענות מבקשים לגופן וקבע כי לא היה מקום לדון בהן נוכח חלוף הזמן מאישור התכנית האחרונה ומנטילת שטח הרפת – הרי שהשגות המבקשים בעניין זה אינן מצדיקות ליתן רשות לערער לפנינו. לבסוף, יש להעיר כי היה מקום להגיש את הבקשה דנן והבקשה לעיכוב הביצוע שלא בסמוך למועד שנקבע לפינוי שטח הרפת, באופן המעמיד את בית המשפט בסד זמנים קצר (ראו רע"א 6976/13

ויסאם נ' פרהוד , פסקה ג (29.10.2013)).

הבקשה נדחית אפוא, ומאליה נדחית הבקשה לעיכוב הביצוע שהוגשה בצדה. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.