רע"א 2455/13 מנחם פרי-הר נ. עו'ד אורי חורש

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בפש"ר 3777-07-11 (השופט א' אורנשטיין ) מיום 12.3.2013 במסגרתה נדחתה "בקשה למחיקת הליך הפש"ר על יסוד מרמה על בית המשפט" (להלן: בקשה למחיקת הליך הפש"ר ).

2.

ביום 22.3.1992 ניתן בבית משפט השלום בתל אביב פסק דין נגד המבקש (ת"א 39010/89) בגדרו חוייב לשלם סך של 71,500 ₪ וכן הוצאות משפט. על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, הערעור נמחק בטרם הגיע לבירור. במהלך השנים שחלפו הורשע המבקש בארצות הברית ונגזר עליו עונש של 14 שנות מאסר. ביום 4.7.2011 הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה למתן צו כינוס ולהכרזה על המבקש כפושט רגל (להלן: בקשה למתן צו כינוס ). ביום 22.11.2011 הורה בית המשפט המחוזי כי משלא הוגשה תגובה לבקשה למתן צו כינוס, יש לראות את המבקש כמי שוויתר על הגשתה. ביום 29.12.2011 התקיים הדיון בעניינו של המבקש, ואולם המבקש עצמו לא התייצב לדיון בשל מצבו הרפואי. ב"כ המבקש ואמו התייצבו לדיון ובית המשפט המחוזי איפשר להם לטעון את מלוא הטענות שבפיו, הגם שאלה לא הועלו על הכתב בתגובה כדין. ביום 1.1.2012 ניתן פסק דין נגד המבקש בגדרו הורה בית המשפט בין היתר על מתן צו כינוס לנכסי המבקש. ביום 11.3.2013 הוגשה ה בקשה למחיקת הליך הפש"ר על-ידי המבקש בהתבסס על הוראת סעיף 13 לפקודת פשיטת הרגל. לטענתו, ההסכם אשר עליו הסתמך בית משפט השלום, בפסק הדין, זוייף. עוד הוסיף המבקש וטען כי לא חל שיהוי בהבאת הטענה על המרמה לנוכח העובדה כי לא נטל חלק במשפט וכי הראיה על אודות המרמה נתגלתה רק במהלך שנת 2011. ביום 12.3.2013 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה וקבע כי "בית משפט זה של פשיטת רגל, אינו הערכאה המוסמכת לדון בטענת המבקש באשר לפגמים שנפלו, כגרסתו, בפסק הדין שניתן נגדו לטובת הנושה, בעטיו ננקט הליך ההוצאה לפועל" .

3.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי צורך להיזקק לתגובת המשיבים. בקשתו של המבקש למחיקת הליך הפש"ר אינה נמנית על הליכי התקיפה המוכרים בסדרי הדין האזרחיים. גם אם נניח מבחינה מהותית כי מדובר בבקשה לביטול פסק דין, בקשה שכזו עשויה להצריך בירור עובדתי ועל-כן נדרשת להיתמך בתצהיר מתאים לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי (ראו למשל: ח' בן-נון, ט' חבקין, הערעור האזרחי (מהדורה שלישית, התשע"ג-2012) 66 (להלן: הערעור האזרחי), דבר שלא נעשה בנסיבות דנן. למסקנתי זו כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור מצטרפת גם העובדה כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 1.1.2012 בשעה שהבקשה לביטול פסק הדין הוגשה בחלוף יותר משנה ממועד מתן פסק הדין, קרי – ביום 11.3.2013. בנסיבות אלה, ובפרט לנוכח השיהוי שדבק בבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, לא מצאתי כי נפל פגם כלשהו בהחלטת בית המשפט המחוזי המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. על פני הדברים נראה כי הנמקת בית המשפט המחוזי בהחלטתו לדחות את בקשת המבקש לביטול פסק הדין מכוונת ביחס לפסק הדין שניתן בבית משפט השלום ולא ביחס לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אך אין בכך כדי לשנות ממסקנתי כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, מהנימוקים שפורטו לעיל.

4.

כאמור, המבקש לא הגיש תגובה לבקשה למתן צו כינוס ולא נכח בדיון שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי, ברם, המבקש היה מיוצג, ולפיכך נראה שאין מדובר בפסק דין שניתן במעמד צד אחד. כך או כך, לגבי פסק דין שניתן במעמד צד אחד הדרך להשגה עליו אפשרית כל עוד פסק הדין לא נהפך לחלוט, קרי – לא חלפו המועדים להגשת ערעור (שם, בעמ' 423). תנאי זה אינו מתקיים בנסיבות דנן. לגבי פסק דין שניתן במעמד הצדדים, אין אפשרות לבטלו בלא הסכמת הצד שכנגד (שם, בעמ' 433 ). גם תנאי זה אינו מתקיים. ואולם, החריג הוא כי ניתן לבטל פסק דין חלוט שלא ניתן בהסכמה ( "משפט חוזר אזרחי" ) במקרים בהם מוכח כי פסק הדין נגוע במרמה או כשהתגלו ראיות חדשות ומהותיות שיש בכוחן "לשנות את פני ההכרעה מיסודה" , ושלא ניתן היה להשיגן בעיצומו של ההליך עובר למועד מתן פסק הדין (ראו למשל: ע"א 5010/06 בן איבגי נ' ד.ר נופרים ואלי חן בע"מ

(16.11.2010), פסקה 5 להחלטת השופטים א' ריבלין , א' חיות ו י' דנציגר ).

המבקש נקט בהליך הנכון לצורך "משפט חוזר אזרחי", אך מכל מקום, לא שוכנעתי כי התקיימו במקרה דנן נסיבות כה חריגות המצדיקות את ביטול פסק הדין, וזאת משני נימוקים עיקריים: א. המבקש בחר שלא לצרף בהליך שלפנַי את הראיה החדשה שכביכול לטענתו יש בכוחה כדי להאיר את העניין באור אחר; ב. המבקש עצמו מציין בסעיף 17 לבקשה למחיקת הליך הפש"ר כי הראיה על המרמה התגלתה עוד במהלך שנת 2011.

5.

לפיכך, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.