רע"א 2511-23 רע"א 2511-23

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סג"נ ש' שוחט וכב' השופטים ע' רביד ו-נ' שילה) בע"א 65542-11-21 מיום 31.1.2023, בגדרו התקבל ערעור המשיב 1 (להלן: המשיב) על פסק דינו של בית משפט השלום בבת ים (כב' השופט ש' מזרחי) בת"א 34735-07-16 מיום 29.9.2021.

1.המבקשת 1, סניף ארומה בכוכב יאיר (להלן: ארומה), הייתה המעסיקה של המשיב והמשיב 2. המבקשת 2 ביטחה את ארומה בביטוח אחריות מעבידים (להלן: הפניקס, ושתיהן יחד: המבקשות). ביום 1.9.2013, במהלך משמרת הבוקר, המשיב ביקש מהמשיב 2 לרוקן את פחי האשפה. לאחר שהאחרון סירב מספר פעמים, המשיב סיפר על כך למנהל הסניף, שקיים שיחה עם המשיב 2. כשעתיים לאחר מכן, התנפל המשיב 2 (להלן: התוקף) עם סכין מהבר על המשיב מאחור, בזמן שעבד על המחשב, ודקר אותו בגב העליון, בבית החזה ובצוואר (להלן: התקיפה).

2.המשיב הגיש תביעה לבית משפט השלום נגד התוקף, ארומה והפניקס. בית משפט השלום קבע כי לא ניתן לייחס לתוקף אחריות בעוולת התקיפה, בשל מחלת הנפש שלו שמנעה ממנו לשלוט על תנועות גופו, אך קבע כי מעשיו עולים כדי ביצוע עוולת הרשלנות. למשיב נפסקו פיצויים בעבור ראשי נזק שונים בסכום כולל של 2,601,684 ₪. באשר לאחריותה של ארומה כמעסיקה, בית משפט השלום מצא כי לא הוכח שנפל פגם בהליך הקבלה של התוקף לעבודה, שכלל ראיון קצר והסתמכות על כך שהתוקף עבד קודם לכן בסניף אחר של ארומה. נקבע כי בימים שלאחר קבלתו של התוקף לעבודה נדלקו מספר נורות אדומות וביניהן תלונות מקרב העובדים בסניף על התנהגותו המוזרה של התוקף, ואף על איומים מצדו; יחד עם זאת, נקבע כי התקיפה הייתה בבחינת אירוע חריג ולא צפוי, כי ארומה לא הייתה יכולה לנקוט באמצעים סבירים נוספים, כי היא לא יכלה ולא הייתה צריכה לצפות את תקיפת המשיב, ועל כן אין להטיל עליה אחריות – לא אחריות ישירה, ואף לא אחריות מעביד לפי סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. משכך, נקבע כי תשלום מלוא הפיצויים יושת על התוקף בלבד.

3.המתלונן הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, בגדרו נטען כי יש להטיל אחריות גם על ארומה כמעסיקה בגין תקיפתו. בית המשפט המחוזי קבע כי היה על ארומה לערוך בירור עם התוקף לאחר שהתקבלו בידיה שתי תלונות מעובדים שטענו כי התוקף מוזר ומאיים, וכל זאת תוך ימים בודדים מרגע העסקתו. נקבע כי התעלמות ארומה מהאזהרות שהובאו בפניה לגבי התוקף טרם התקיפה היא התנהגות רשלנית, ולכן יש להטיל עליה אחריות בגין התקיפה. יצוין שבדעת מיעוט הוסף כי ארומה אף התרשלה בהליך קבלת התוקף לעבודה בכך שלא ערכה עמו ראיון מעמיק יותר; ובכך שלא שוחחה עם מעסיקו הקודם של התוקף. בשל כך, קבע בית המשפט המחוזי כי התוקף וארומה יחובו "ביחד ולחוד", כך ששיעור אחריותה של ארומה יעמוד על 30% ושיעור חלקו של התוקף יעמוד על 70%.

4.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נסבה בקשת רשות הערעור שלפניי.

בבקשה טענו המבקשות כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מטיל אחריות כבדה מדי על מעסיקים בכל הנוגע להליך הבחירה וההעסקה של העובדים, ולאמצעים הנדרשים מהמעביד לפיקוח אחר עובדיו, מה שאף עשוי להביא לכך שמעסיקים ימנעו מהעסקתן של אוכלוסיות מוחלשות ומתמודדי נפש. משכך, לטענתן המחלוקת חורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים ויש לתת בעניינן רשות ערעור. לעמדת המבקשות, שגה בית המשפט המחוזי באופן שבו ניתח את המסד העובדתי שעמד לנגד עיניו, ואף היה עליו להימנע כערכאת ערעור מלהתערב בקביעות המהימנות והעובדות של בית משפט השלום; יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה מוביל למסקנה כי יש לדחות את התביעה נגד ארומה; והטלת אחריות על המבקשות והתוקף לפי העיקרון של "ביחד ולחוד" אינה סבירה. לצד בקשה זו, הגישו המבקשות בקשה להותיר על כנה את החלטת בית משפט קמא לעיכוב ביצוע של חלק מהתשלום בסך 600,000 ₪.

5.לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין קמא, מצאתי כי דין הבקשה להידחות מכוח תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים. זאת, משעה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מעורר שאלות עקרוניות, ובהינתן שמתן רשות ערעור אינו דרוש למניעת עיוות דין.

שאלת אחריותה של ארומה כמעסיקה בגין מעשיו של אחד מעובדיה, היא שאלה התחומה לדל"ת אמותיו של המקרה שלפנינו, והיא תלויה בנסיבות ובראיות של המקרה הפרטני. המבקשות ניסו להציג את המחלוקת כשאלה בעלת השלכות רוחב, אך למעשה, טענותיהן באשר לקביעות בית המשפט המחוזי הן במידה רבה טענות "ערעוריות" מובהקות, התחומות לנסיבות הקונקרטיות והספציפיות של התיק הנוכחי, וככאלו, אין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור (רע"א 3648/16 מציל חיים בע"מ נ' סלאמה (15.08.2016)).

אכן, בית המשפט המחוזי קבע כי ארומה התרשלה מכיוון שלא ביררה ופעלה לאחר שהגיעו אליה תלונות על התוקף, בניגוד לקביעת בית משפט השלום שהכיר בנורות האזהרה הללו, אך קבע כי ארומה לא עצמה עיניה או התרשלה. אולם, קביעה זו נסמכה על הנתונים שעמדו בפני בית משפט השלום, והיא קביעה משפטית במהותה. משכך, דומה כי מתקיימים החריגים שבהם נחלש יתרונה של הערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור (ראו: ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (8.9.2011)). לעניין זה, אין נפקה מינה "אם שינתה ערכאת הערעור מממצאיה של הערכאה הראשונה" (רע"א 6532/11 הדיה בע"מ נ' רירטסקי (10.5.2012)), ואין בכך להצדיק מתן רשות ערעור.

ויודגש: דעת הרוב בבית המשפט המחוזי צמצמה את אחריותה של ארומה תוך שקבעה כי אין לראות בה כרשלנית באשר לשלב הקבלה של התוקף לעבודה, בציינה כי: "אין מקום לקבוע חיוב קטגורי לפיו על מעסיק לבצע בדיקות מקיפות של העובד טרם העסקתו [...] חיוב שכזה יטיל נטל כבד ובלתי מידתי על המעסיק והוא אינו נדרש בכל סוג של עבודה". על ארומה הוטלה אחריות אך באשר להתרשלותה בטיפול בתלונות שכבר עלו בפניה מצד העובדים באשר להתנהגותו המוזרה והמאיימת של התוקף. אין להסיק ממקרה זה באשר לאחריות מעסיקים בגין מעשי עובדיהם ככלל, ובאשר לחובות המוטלות על מעסיקים בנוגע לאמצעי פיקוח כאלה ואחרים על עובדיהם. בוודאי שאין להסיק מכך באשר להעסקת מתמודדי נפש, כפי שציינה דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי: "אין לפרש את האמור לעיל, כמניעת העסקת מתמודדי נפש בעבודה. נהפוך הוא". קביעות אלה הן לעולם תלויות הקשר, ויקבעו בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

לבסוף, באשר לטענת המבקשות כי בית משפט קמא יישם באופן שגוי הלכות שנקבעו בפסיקה, הרי שאף אם נפלה טעות – ואיני אומר שאלה הם פני הדברים – מתן רשות ערעור לא נועד לתקן טעויות ביישום הדין (ראו: רע"א 7706/13 מעונות שטנד בע"מ נ' ויסט, פסקה 6 (4.12.2013); רע"א 4824/96 יוסיפוב נ' יוסיפוב (3.9.1996)).

6.אשר על כן, הבקשה נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.