רע"א 6532/11 הדיה בע"מ נ. דוד ריטרסקי

1.

מונחת לפניי בקשת רשות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"א 1351/09 מיום 04.08.11 (כב' השופט י' שנלר ) לפיו התקבל ערעור המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו בת"א 61851/06 ותביעה שכנגד 61823/06 שניתן על-ידי כב' השופט מ' תמיר . בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשות הפרו את ההסכם ביניהן לבין המשיב והורה על פיצוי המשיב בסך 50,000 ש"ח. זאת לעומת הכרעת בית משפט השלום שדחה את תביעת המשיב.

2.

המבקשות והמשיב חתמו על הסכם שכירות לפיו המבקשות ישכרו מאת המשיב את המושכר ברח' הביטחון 6 בפתח תקווה למשך תקופה של שנה. הסכם השכירות כלל סעיפים שונים, ביניהם סעיף 17 להסכם שהתייחס לביטוחים הנדרשים מהמבקשות. בהתאם לסעיף 23 להסכם השכירות, שפירט את הביטחונות והערבויות להסכם, ניתן למשיב שטר חוב שנועד להבטיח תשלומים שונים. בכלל התשלומים נקבע הפיצוי המוסכם בסך 10,000 דולר בתוספת מע"מ שיפסק במקרה של הפרת הסכם שתזכה את הצד השני בביטול החוזה. בסמוך לכריתת הסכם השכירות התגלעו בין המבקשות למשיב חילוקי דעות בנוגע לקיום ההסכם. כתוצאה, ביום 20.08.05 הגיש המשיב לביצוע שטר חוב על סך 50,000 ש"ח שנמשך על-ידי מבקשת 1 – היא חברת הדיה, בערבותה של המבקשת 2 – חברת מקסימדיה. המבקשות הגישו התנגדויות לביצוע השטר.

בבית משפט השלום המשיב טען שעילתו השטרית מתבססת על זכאותו לפיצוי מוסכם מכוח הפרות יסודיות של הסכם השכירות על-ידי המבקשות. לאחר בחינת טענות המשיב, בית משפט השלום דחה את התביעה, אך לא פסק הוצאות לטובת המבקשות, בין היתר מאחר שלא הנפיקו במועד את פוליסות הביטוח על שם המשיב. המשיב הגיש ערעור על פסק הדין, בו העלה טענות רבות כנגד פסק הדין של בית המשפט השלום. הטענה הרלוונטית לבקשה שלפניי היא כי שגה בית משפט השלום בקובעו שלא הפרו המבקשות את סעיף 17 להסכם השכירות, הנוגע להתחייבותן לבטח את המושכר קודם הכניסה אליו, כאשר המבוטח, המוטב ובעל הפוליסה יהיה המשיב בלבד. זאת בעוד שלטענתו לא הייתה מחלוקת עובדתית כי הביטוחים לא בוצעו לפי הוראות ההסכם: הם לא נערכו לפני תחילת השכירות, לא הובאו לידי המשיב בזמן, ואף מכתבי הכיסוי הזמני שכן הוצגו לא התייחסו לכל תקופת השכירות ולכל הסיכונים הקבועים בהסכם. המבקשות מנגד תלו עיניהן בפסק דינו של בית משפט השלום שקבע שלא הפרו את הסכם השכירות בהפרה יסודית בעניין הביטוחי. לטענת המבקשות בבית משפט המחוזי, נושא הביטוח הוא ביטוי להתנהגות המשיב שחיפש פגמים בהתנהגותן, זאת בעוד שכיסוי זמני הינו בגדר פוליסה.

בית המשפט המחוזי דחה את כל טענות המשיב פרט לטענתו כי המבקשות הפרו את התחייבותן ביחס לביטוחים. נקבע לפי הוראות סעיף 17 להסכם השכירות כי התנאי הביטוחי הוא בגדר תנאי יסודי בהסכם המזכה את המשיב-המשכיר לבטל את הסכם השכירות. עוד נקבע שהסעיף מפרט הוראות מדויקות לגבי הנדרש מהמבקשות ביחס לפוליסת הביטוח, כגון שהמשיב – והוא לבדו – צריך להיות המבוטח, המוטב ובעל הפוליסה. בית המשפט המחוזי קבע כי המסמכים שהציגו המבקשות בדיעבד לבית משפט השלום המצביעים על קיומן של פוליסות ביטוח, מעידים שייתכן שהיה כיסוי ביטוחי למושכר ביחס לסיכונים, כשגם שמו של המערער צורף אליהן. עם זאת נקבע כי אותם מסמכים אינם מקיימים את הכתוב במפורט ובאופן חד משמעי בהסכם השכירות. כך הוחלט בהתבסס על קביעותיו העובדתית של בית משפט השלום, כגון שהמבקשות לא המציאו את הפוליסות למשיב במועד הכתוב, חרף פניותיו הרבות. על כן פסק בית משפט המחוזי שהמשיב היה זכאי לבטל את ההסכם, ולקבל את הפיצוי המוסכם.

3.

בבקשת רשות הערעור שלפניי יוצאות המבקשות כנגד קבלת טענת המשיב בנוגע לביטוחים על-ידי בית משפט המחוזי. לטענתן המדובר בטעות חמורה שמקורה בכמה טעמים. בניגוד להלכה שערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים, בית משפט המחוזי קבע ממצאים עובדתיים חדשים, מהם הסיק בטעות כי המבקשות הפרו את ההסכם הפרה יסודית. למעשה, כך טוענות המבקשות, הן לא הפרו את הוראות הסעיף כיוון שהלכה למעשה היה כיסוי ביטוחי למושכר, אליו הסכים המשיב, והמבקשות מסרו למשיב את הפוליסה ביום 11.10.05. עוד טענו המבקשות כי שגה בית משפט המחוזי עת פסק את מלוא סכום התביעה בעוד שהערעור התקבל רק ביחס לטענה אחת. תחת זאת היה לדעתן על בית המשפט המחוזי לפסוק חלק יחסי בלבד ממלוא סכום השטר.

4.

לאחר עיון בבקשה ובהכרעות של בתי המשפט קמא החלטתי כי דין הבקשה להידחות. בקשתן של המבקשות שלפניי נוגעת לשאלה האם הייתה הפרה יסודית של ההסכם שהצדיקה פסיקת פיצויים, אם לאו. שאלה זו איננה בעלת גוון ציבורי החורג מעניינם הפרטני של הצדדים אשר יש ליתן בגינו מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. הדבר נכון אף אם שינתה ערכאת הערעור מממצאיה של הערכאה הראשונה, כפי שאירע בעניין זה. טוענות המבקשות כי נפלה טעות חמורה בפסיקת בית משפט קמא. על עניין דומה נכתב על-ידי ש' לוין כי טענה "שנפלה טעות פרטיקולרית בפסק הדין, חמורה ככל שתהיה, הרי שזו, כרגיל, טענה שאינה רלבנטית לבקשה לרשות לערער בגלגול שלישי, ואין כרגיל, מקום אפילו לבחון אותה לגופה" (ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית:

מבוא ועקרונות יסוד 178 (2008)). קיומה של טעות משפטית, אפוא, לא בהכרח מצדיקה מתן רשות ערעור.

אף לגופו של עניין, לא מצאתי טעות משפטית בפסק דינו של בית משפט המחוזי. החלטתו נסמכה על ממצאיו של בית משפט השלום. כך כתב בעמ' 12 לפסק דינו:

"12. כבר בפתיחת הדברים נציין כי ככל שעסקינן בקביעות עובדתיות של בית משפט קמא, הרי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שכאלו, אלא במקרים חריגים, אשר המקרה דנן אינו נמנה עליהם.

13.עם זאת יש לבחון את טענות המערער [ המשיב ] בהיבטים המשפטיים, ועל סמך אותם ממצאים עובדתיים שקבע בית משפט קמא."

בעניין הביטוחים, קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום כללו את הבאות: "אמנם רק בחלק מהפוליסות נרשם שמו של התובע באופן מפורש" וכן "הנני מקבל את הטענה כי הנתבעות [ המבקשות כאן ] לא הוכיחו שהסדירו את נושא הביטוח עוד בטרם כניסתן למושכר וכן את הטענה כי התובע לא היה המוטב היחיד בפוליסות" (עמ' 10 לפסק הדין של בית משפט השלום). ההתערבות של בית משפט המחוזי נגעה אך למסקנה המשפטית של בית משפט השלום, לפיה כל אלו לא מהווים הפרה יסודית של ההסכם שמצדיקה ביטול הסכם השכירות ופסיקת פיצויים. זאת נימק בכך שבפועל הייתה קיימת פוליסת ביטוח בתוקף ביחס למושכר, והמשיב היה רשום כמוטב נוסף עליה. אינני רואה כל פגם בגישה זו של בית משפט המחוזי, אשר נשענת על תנאי החוזה ככתבם וכלשונם. לבטח לא ניתן לקבוע כי צד שעושה זאת נגוע בחוסר תום לב. הגם שצד אחד חושב שיש לראות בקיום עקרוני של החוזה כמספק, אין הדבר בא לידי ביטוי בהסכם, אשר משקף את אומד דעת הצדדים. המשיב רשאי לעמוד על הדרישה שאיננה אך פורמאלית גרידא, אלא מעשית מבחינת האינטרסים שלו.

אף טענת המבקשות כי לא היה על בית המשפט לפסוק את מלוא סכום התביעה אינה עומדת בעצמה. עיון בלשון סעיף 17(ה) להסכם השכירות מעלה כי " כתנאי יסודי להסכמת המשכיר להתקשר עם השוכר בהסכם זה, יבטח השוכר על חשבונו, קודם כניסתו למושכר…אצל סוכן וחברת ביטוח…והיא תהיה בתוקף או שתוקפה יוארך מיום קבלת השוכר את מפתחות המושכר ו/או תאריך תחילת השכירות שעפ"י הסכם זה…המבוטח המוטב ובעל הפוליסה יהיה המשכיר בלבד." עוד נקבע בסעיף 24 להסכם השכירות כי "מוסכם בזאת בין הצדדים כי במקרה של הפרת הסכם ע"י אחד הצדדים, אשר תזכה את הצד השני בביטולו ו/או הפסקתו עפ"י תנאי הסכם זה, ישלם הצד המפר בנוסף לכל פיצוי אחר המגיע לצד השני….סך של – 10000 דולר בשקלים חדשים…". כידוע, הצדדים רשאים להסכים על סיווג תנאי בחוזה ביניהם כתנאי יסודי. בית משפט המחוזי קבע על בסיס ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום כי הצדדים הסכימו שההפרה הנדונה היא הפרה יסודית, כפי שעולה מלשון הסעיף.

אינני מתעלם מטיעוני המבקשות כי מרבית נימוקי הערעור של המבקש נדחו. עם זאת, לא עסקינן בתחרות מספרית, אלא אופייה של הפרה יסודית הוא אשר מעניק לה כוח רב. במתווה זה צעד בית המשפט המחוזי, ובנסיבות העניין אין הצדקה להעניק רשות ערעור על הכרעה זו. עם זאת בית המשפט המחוזי נתן לעניין משקל - נוכח דחיית מרבית טענות המשיב והתנהלותו הכוללת נמנע מחיוב המבקשות בהוצאות בהליך הערעור. תצוין הערת בית המשפט המחוזי לפיה "המשיבות [ המבקשות כאן ] לא טענו להפחתת סכום הפיצויים המוסכמים..." (סעיף 14 לפסק דינו). על רקע כל האמור, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו המקיף והיסודי של בית המשפט המחוזי. אגב, עיון בבקשת רשות הערעור מגלה שהמבקשות השליכו את יהבן על ניתוח פרטני של המקרה, דרך אשר הולמת הליך של ערעור, אך לא בקשה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

5.

הבקשה לרשות ערעור נדחית. משלא התבקשה תגובה, ולנוכח נימוקי בית משפט המחוזי, אין צו להוצאות.