רע"א 3648/16 מציל חיים בע"מ נ. הישאם סלאמה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 7.4.2016 של בית המשפט המחוזי בנצרת בע"א 31975-07-15 (כב' הנשיא ד"ר א' אברהם ), בגדרו התקבל ערעור המשיב על פסק דינו מיום 28.5.2015 של בית משפט השלום בנצרת בת"א 4768-11-13 (כב' השופט ע' טאהא ). בצדה של בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין מושא הבקשה, כמו גם עיכוב ביצוע ההליכים בתיק ההוצאה לפועל 513127-07-16 שפתח המשיב נגד המבקשת, וזאת עד להכרעה בבקשה דנא.

רקע

1.המשיב עבד כנהג אמבולנס שכיר אצל המבקשת, חברה העוסקת בהפעלת אמבולנסים ובמתן שירותי הצלה ופינוי. ביום 28.4.2013, עת נהג המשיב באמבולנס של המבקשת, סטה מנתיב נסיעתו והתנגש עם האמבולנס בעץ בצד בדרך (להלן: התאונה ). כל זאת, לאחר שהסיט מבטו מן הכביש על-מנת לחפש את ארנקו. בעת התאונה לא היה האמבולנס מבוטח בביטוח מקיף. המבקשת תבעה מהמשיב פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה בעקבות התאונה, בין היתר נזקים לאמבולנס ולציוד שהיה בתוכו, בטענה שהתאונה ארעה בשל רשלנות המשיב. המשיב מצדו טען, בין היתר, כי בעת שנשכר לעבוד אצל המבקשת נאמר לו ש"האמבולנס תקין ומבוטח באופן מלא", וכי אילו ידע מלכתחילה שהאמבולנס אינו מבוטח בביטוח מקיף, לא היה מסכים לנהוג בו כלל. מכל מקום נטען, כי המשיב היה רשאי להניח שהאמבולנס מבוטח בביטוח מקיף, אף אם הדבר לא הובא לידיעתו באופן מפורש.

2.בפסק דינו מיום 28.5.2015 ציין בית משפט השלום, כי אין מחלוקת שהתאונה ארעה בעקבות רשלנותו של המשיב. נקבע, כי המשיב מעולם לא שוחח עם מנהל המבקשת לעניין קיומו של ביטוח מקיף, כפי שאישר המשיב בחקירתו הנגדית. בצד זאת, דחה בית המשפט את טענות המשיב לפיהן יש להקיש לעניינו מההלכה הקובעת כי עובד רשאי להניח שמעסיקו מבטח את כלי הרכב שבבעלותו בביטוח חובה, בהתחשב בהבדלים השונים בין ביטוח מקיף לביטוח חובה, וביניהם, העובדה שהמעסיק מחויב על-פי חוק לבטח את כלי הרכב שלו בביטוח חובה, כשאין כל הוראת חוק דומה לעניין ביטוח מקיף. כמו כן, בית המשפט דחה את טענתו של המשיב שנגעה להסכמות מכללא שיש לקרוא לתוך מערכת היחסים של עובד-מעביד, לפיהן המעביד מתחייב שלא לתבוע את העובד בגין נזק שגרם העובד במהלך עבודתו, ובלבד שאין מדובר בנזק שנגרם עקב רשלנות פושעת או בזדון. בהקשר זה נקבע, כי טענה זו לא נכללה בכתב ההגנה ועל כן היא מהווה הרחבת חזית, וכי ממילא לא הוצגה תשתית ראייתית לביסוסה. מכל מקום נקבע, כי רשלנותו של המשיב חמורה וגובלת ברשלנות פושעת, כאשר זו לא בוצעה תוך כדי העבודה ממש כי אם רק בדרך לעבודה, ובנסיבות אלה, אין לקבוע כי המבקשת ויתרה מראש על זכות התביעה נגד המשיב. בית המשפט הוסיף ודחה טענות הגנה של המשיב הנוגעות לסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 ולסעיפים 16-13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], בקבעו כי טענות אלה "חסרות בסיס". לבסוף נקבע, כי מבחינת מדיניות שיפוטית ראויה אין לפטור עובד מאחריות לנזק שגרם ברשלנות למעבידו, בין היתר, מחשש ליצירת תמריץ שלילי אצל העובד בכל הקשור לשמירה על רכוש המעביד. נוכח האמור נפסק, כי המשיב נושא באחריות מלאה לנזקים שנגרמו לרכוש המבקשת עקב התאונה, והמשיב חויב בפיצויים בסך 39,000 ש"ח לטובת המבקשת, בתוספת 12,000 ש"ח הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

3.כלפי פסק דין זה הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר התקבל ביום 7.4.2016. הובהר, כי אמנם הטענה בדבר קיומו של הסכם מכללא לא נטענה באופן מפורש בכתב התביעה, אך נקבע כי ניתן לראותה בבחינת טענה המבקשת להסיק מסקנה משפטית בהסתמך על הראיות שהוצגו בפני בית המשפט. בהקשר זה נקבע, כי די בכך שהמשיב עבד כנהג אמבולנס שכיר אצל המבקשת כדי שתתקיים תשתית ראייתית המלמדת על קיומו של אותו הסכם מכללא לו טען המשיב – שכן, עובד רשאי להניח שמעבידו יבטח את כלי הרכב שהוא מספק לו מפני נזקי רכוש, כך שאם תתרחש תאונה, לא העובד הוא שיישא בנזקים מעין אלו. בית המשפט הטעים כי זו ברירת המחדל, וכי ככל שהמעביד מבקש לסטות ממנה, עליו לעשות זאת בהסכם מפורש עם העובד. עוד נקבע, כי אין לפטור עובד, ביחסיו עם מעסיקו, מנזקים שנגרמו בעקבות רשלנות רבתי מצד העובד, אך לשם כך יש צורך בהתרשלות שדרגתה "גבוהה במיוחד" ומתקרבת לגרימת נזק במכוון. בהקשר זה סבר בית המשפט המחוזי, בשונה מבית משפט השלום, כי רשלנותו של המשיב אינה חמורה, וממילא אין מדובר ברשלנות רבתי. לפיכך, התקבל ערעור המשיב והמבקשת חויבה בשכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ש"ח.

4.כלפי פסק דין זה הגישה המבקשת את הבקשה דנא, בגדרה נטען כי בית המשפט המחוזי לא ייחס משמעות לכך שהתאונה לא ארעה במהלך הרגיל של עבודת המשיב, כאשר בעת התרחשות התאונה סטה המשיב מהמסלול הרגיל של נסיעתו. עוד נטען, כי הקביעה לפיה רשלנות המשיב אינה רשלנות חמורה היא שגויה. המבקשת הוסיפה וטענה, שאין מקום לקביעה המלאכותית כי בינה לבין המשיב נכרת הסכם מכללא שלפיו היא התחייבה שלא לתבוע את זה האחרון בגין נזקים שנגרמו בעקבות רשלנותו. המבקשת המשיכה וסמכה ידה בבקשתה על כלל קביעותיו של בית משפט השלום.

לבסוף נטען, כי במקרה דנא אין ליתן פרשנות מרחיבה להלכה שנקבעה ב ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ ,

פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ) ביחס לאמות המידה למתן רשות ערעור, שכן בעניינו אין עסקינן ב"גלגול שלישי" כי אם ב"גלגול שני" בלבד, וזאת בהתחשב בכך שהערכאה הדיונית שמעה את העדים וקבעה ממצאים עובדתיים, בהם התערבה ערכאת הערעור בהמשך. אומר כבר עתה, כי לטענה דיונית מעין זו אין כל בסיס משפטי ודינה להידחות מכל וכל, כאשר בית משפט זה חזר ושנה כי העובדה שהערכאה הדיונית וערכאת הערעור נחלקו בקביעותיהן, אינה מקימה, כשלעצמה, הצדקה למתן רשות ערעור (ראו, למשל: רע"א 5789/14 פלונית נ' פלוני , פסקה 5 (6.1.2015), והאסמכתאות הנזכרות שם).

דיון והכרעה

5.לאחר העיון בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיב. המקרה דנא אינו נמנה על אותם המקרים הייחודיים בהם דרושה התערבותו של בית משפט זה ב"גלגול שלישי", כאשר התערבות מעין זו שמורה למקרים בהם מתעוררת סוגיה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת, או כאשר עולה חשש לעיוות דין חמור (הלכת חניון חיפה ). מרבית טענות המבקשת הן טענות "ערעוריות" מובהקות התחומות לנסיבות הקונקרטיות והספציפיות של התיק הנוכחי ולמערכת היחסים בין המשיב למבקשת, כך למשל טענותיה לעניין "סיווג" רשלנותו של המשיב ולעניין סטייתו מהרשאת המבקשת, ועל כן ברי כי אין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור במסגרת הבקשה שבפנַי.

6.יודגש, כי בית המשפט המחוזי מצא שבנסיבות העניין יש לקבוע שבין הצדדים התקיימו הסכמות מכללא לפיהן המבקשת לא תתבע את המשיב בגין נזקי רכוש שייגרמו לאמבולנס של המבקשת במקרה של תאונת דרכים, וכי המשיב רשאי היה להניח כי המבקשת ביטחה את האמבולנס מפני נזקי רכוש מעין אלה. אף אם יתכן וראוי היה שבית המשפט לא יוסיף ויקבע קביעות כלליות וגורפות החורגות מגדרי המקרה דנא, ואיני קובע לעניין זה דבר, אין בכך כדי להצדיק התערבות של בית משפט זה בפסק דינו ב"גלגול שלישי". למעלה מן הדרוש ייאמר, מבלי לטעת מסמרות, כי דומה שקביעתו זו של בית המשפט המחוזי, המתייחסת לפן החוזי שביחסי המשיב והמבקשת, עשויה למצוא תימוכין גם בפן הנזיקי של הפרשה ומתיישבת עם דוקטרינות בדיני הנזיקין המבטאות מדיניות ראויה בדבר פיזור נכון של הנזק והחובה לנקוט בצעדים מתבקשים וסבירים לשם כך. בע"א 4493/05 ירושלמי נ' פולריס יבוא כלים בע"מ , פ"ד סב(2) 1 (2007), עלתה טענה של רשלנות בגין אי-עריכת ביטוח תאונות אישיות במיזם ספורטיבי משותף, כשהתובע היה נהג אופנוע שהשתתף במרוץ אתגרי ונפצע במהלכו, והנתבעת היתה חברה שהעניקה תמיכה כלכלית להשתתפותו במרוץ. בפסק הדין עמד בית משפט זה על הקשיים הכרוכים בגישה לפיה אי-עריכת ביטוח מהווה התנהגות רשלנית המקימה חבות על-פי דיני הנזיקין במקרים בהם אין הוראה סטטוטורית המחייבת את עריכת הביטוח האמור. בצד זאת נקבע, כי אין לשלול אפשרות מעין זו באופן גורף, כאשר יש לבחון כל מקרה לגופו. בהקשר זה צוין, כי ייתכן שבנסיבות בהן מתקיימים בין הצדדים יחסי קרבה והסתמכות , "ניתן יהיה לראות באי-ביטוחו של הניזוק כמחדל רשלני". בהיקש מקביעות אלו לענייננו, ובהתחשב במהות היחסים בין המשיב למבקשת – יחסי עובד-מעביד, ייתכן כי ניתן היה לקבוע שאי-עריכת הביטוח המקיף מצד המבקשת מהווה מחדל רשלני, ועל כן יש לה אשם תורם מכריע לנזק שנגרם (השוו גם לדעותיהם החלוקות של השופטים ע' ברון ו נ' סולברג בע"א 8146/13 ד"ר ג'ושה נ' בית החולים אלדג'אני (בפירוק) (21.7.2016), בו נקבע, בדעת רוב, שבנסיבות מסוימות חייב בית חולים לוודא קיומו של כיסוי ביטוחי לרופא הפועל בתחומיו).

7.מכל מקום, וכפי שהערתי בעניין אחר:

" ... נוכח משאביה המצומצמים של מערכת בתי המשפט ומשימותיה הרבות, ובהן עניינים של פיקוח נפש ממש, יש רגליים להשקפה שלפיה אין מקום להקצות משאבים נוספים לפרשה זו בדרך של מתן רשות ערעור לבית משפט זה, אף אם היתה כרוכה בה סוגיה עקרונית ... גם בהינתן סכום התביעה בו מדובר (לחובה המוטלת בדין האנגלי על בית המשפט לדון בעניין אזרחי באופן שיעמוד ביחס הולם גם להיקפו הכספי , ראו תקנה 1.1 של ה- Civil Procedure Rules 1998 האנגליות, תקנה המונה את מטרות העל שבהתחשב בהן יש ליישם ולפרש את תקנות סדר הדין האזרחי)" (רע"א 8126/13 עו"ד כשדי נ' מדינת ישראל – הנהלת בתי המשפט , פסקה 6 (26.1.2014)).

הדברים יפים גם לענייננו, כאשר המבקשת בחרה להגיש את הבקשה דנא לאחר שעניינה נדון בשתי ערכאות שיפוטיות, וזאת בהתעלם מן הסכום הנמוך יחסית שנפסק לטובתה בתחילה, עליו לא השיגה. סבורני כי בנסיבות כגון-דא, מיצוי הדין עד תום, בדרך של פנייה לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אינו ראוי ואינו מידתי.

8.נוכח האמור הבקשה נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע שבצדה. משלא נתבקשה תשובה לא ייעשה צו להוצאות.