רע"א 2589/16 מדינת ישראל - משרד האוצר נ. פלוני

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט א' רון ) מיום 15.2.2016 בת"א 8857-09-15, במסגרתה נדחתה בקשתה של המבקשת, מדינת ישראל - משרד האוצר (להלן: המבקשת ), לסלק על הסף את תביעתה של המשיבה.

הרקע

1.המשיבה, ילידת 1922, ניצולת שואה, ניהלה בעבר מספר הליכים להכרה ולתשלום תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: החוק ), ואף קיבלה תגמולים לפיו.

2.בשנת 2015 הגישה המשיבה את התביעה נשוא בקשת רשות ערעור זו (להלן: התביעה ) לבית המשפט המחוזי. טענתה המרכזית של המשיבה היא, שלאחרונה התגלו לה, באמצעות בנה, שני מסמכים שלא היו ידועים לה עד כה, ואשר לטענתה, היה בהם כדי להצדיק את הגדלת התגמולים המגיעים לה. לטענת המשיבה, במהלך השנים היא הוטעתה על ידי המבקשת בנוגע לשיעור נכותה בגין הפגימה בגב וכן ביחס לשאלה האם הוועדה הרפואית דנה בכל הפגימות שלגביהן טענה המשיבה.

3.עילת התביעה המרכזית בכתב התביעה היא עילה נזיקית, היינו, שבעקבות הסתרת המסמכים העוולתית על ידי המבקשת מפני המשיבה, נמנע ממנה מידע רלוונטי, ועל כן יש להורות על ביטול פסקי הדין שניתנו בעניינה, ולפסוק לה את הנזק שנגרם עקב ההטעיה, שעומד על ההפרש בין התגמולים ששולמו לה ובין אלה שהיו נפסקים לה לולא ההטעיה.

4.כאמור, המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לסילוק על הסף של התביעה (להלן: הבקשה לסילוק על הסף ), וזאת בהתבסס על כמה טעמים:

א.

חוסר סמכות - לטענת המבקשת, קיים מסלול ייחודי, הקבוע בחוק, לטיפול בבקשות לתביעת תגמולים. התביעה במהותה היא לתשלום תגמולים לפי החוק. לפי הנטען, אין מקום לעקוף את הוראות החוק בדרך של הגשת תביעה נזיקית לבית המשפט האזרחי.

ב.

מעשה בית דין - לפי הנטען, בית המשפט המחוזי אינו מוסמך לדון בבקשה לביטול פסק דין שנתן בית משפט אחר (מדובר בפסקי דין שנתנה ועדת העררים לפי החוק).

ג.

העדר עילה - לטענת המבקשת, אין ממש בטענות המשיבה לגבי המסמכים שכביכול הוסתרו מפניה. בנוסף, גם על יסוד העובדות הנטענות בכתב התביעה, אין מקום לביטול פסקי הדין החלוטים שניתנו בעניינה של המשיבה; ולבסוף - תגמולים רטארואקטיביים ישולמו רק החל מהחודש בו הוגשה הבקשה לתגמול.

ד.

התיישנות - לפי הנטען, אין לאפשר הגשת תביעה המתבססת על טענה שבשנת 1961 היה מקום להכיר בפגימות נוספות.

ההחלטה של בית המשפט המחוזי

5.בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לסילוק על הסף, וזאת בהתבסס על שני עקרונות: ראשית, דחיית תביעה על הסף היא צעד דרסטי, שיינקט רק במקרים חד-משמעיים. שנית, עילה נזיקית היא עילה עצמאית, גם אם התנהלו באותו עניין הליכים קודמים על פי מתווה הקבוע בחוק אחר.

6.בית המשפט המחוזי סבר שיש "מידה של אחיזה" בטענת המשיבה לפיה ההליכים במתווה לפי החוק אינם מאפשרים דיון בטענה הנזיקית של הסתרת המסמכים מפניה. מכיוון שהרכיב הנזיקי הוא הרכיב המרכזי בתביעה, אין מקום להורות על דחייתה על הסף (על אף שהוסיף וציין, כי המצב המשפטי שבו ניתן - באמצעות עילה נזיקית - לחזור ולדון בנושא שבו בית משפט כבר פסק את דברו סופית במסגרת אחרת, אינו נקי מספקות). אשר לטענת ההתיישנות, זו תוסיף ותעמוד למבקשת לשלב הבירור הראייתי, אך אין זה נכון לקבלה כטענה מקדמית בשלב זה.

בקשת רשות הערעור

7.הטענה המרכזית שבפי המבקשת היא הטענה לפיה יש לסלק את התביעה על הסף בשל מה שהיא מכנה היעדר סמכות עניינית. לטענתה, בבסיסה, מדובר בתביעה לקבלת תגמולים, הגם שהיא הוגשה בכסות של תביעה לביטול פסק דין, ואין לאפשר עקיפת החוק בדרך של הגשת תביעה נזיקית לבית המשפט האזרחי. טענת חוסר הסמכות היא כפולה, שכן, לשיטת המבקשת, בית המשפט המחוזי אינו מוסמך לדון בתביעה שעניינה קביעת תגמול לפי החוק, וכן אינו מוסמך לדון בתביעה לביטול פסק דין שנתנה ערכאה אחרת.

8.המבקשת חוששת מהשלכות רוחב משמעותיות של החלטת בית המשפט המחוזי. לדבריה, רק בשנת 2015 הוגשו כ-3,372 עררים ו/או ערעורים לוועדות הערר או לבתי המשפט המחוזיים על החלטות הרשות המוסמכת מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957, חוק נכי המלחמה בנאצים, התשי"ד-1954 וחוק ההטבות לניצולי שואה, התשס"ז-2007. מתן אפשרות לעקוף את הדרכים הקבועות בחוק לערער על ההחלטות הנוגעות לקבלת תגמולים, "חושפת את החלטות הרשות להכרעות סותרות ותסרבל את הטיפול של רשויות המדינה שלא לצורך". לטענת המבקשת, ההחלטה אף פוגעת באינטרס הציבורי של סופיות הדיון. העילות שביסוד התביעה כבר הוכרעו על ידי הערכאות המוסמכות, בפסקי דין שהפכו להיות חלוטים.

9.המבקשת מוסיפה וטוענת, כי גם לגופם של דברים, דין התביעה להידחות על הסף בהיעדר עילת תביעה. לדבריה, המסמכים ה"חדשים" אינם מגלים כל עובדה או נתון רלוונטי חדש; ובנוסף, לפי הוראות חוק נכי רדיפות הנאצים (ביטול הגבלת מועדים להגשת בקשה לזכאות), התשנ"ח-1998, תביעה לתשלום תגמולים תשולם רק מהחודש שבו הוגשה הבקשה לתגמול, ולא באופן רטרואקטיבי.

לבסוף, טוענת המבקשת, כי הטענה שביסוד כתב התביעה היא, שבשנת 1961 היה מקום להכיר בפגימות נוספות על אלה שבהן הכירה הרשות המוסמכת בפועל, ועל כן הייתה חובה לשלם למשיבה תגמולים גבוהים יותר במשך עשרות שנים. אין לאפשר הגשת תביעה המבוססת על טענה למעשה או מחדל שאירעו בשנת 1961.

טענות המשיבה

10.ביום 6.4.2016 קבעתי כי הבקשה לרשות ערעור מצריכה תשובה, ובהתאם, המשיבה הגישה את תשובתה ביום 2.5.2016.

11.המשיבה תומכת, מטבע הדברים, בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. לדבריה, על המבקשת לעבור שתי משוכות גבוהות מאוד: האחת, הכלל הקובע כי סעד של דחייה על הסף הוא סעד קיצוני השמור למקרים חריגים; השנייה, מתן רשות ערעור על החלטה המסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, סעד שאף הוא יינתן במשורה.

12.אשר למשוכה הראשונה, טוענת המשיבה, כי סילוק על הסף ייעשה רק כשברור שגם אם יוכחו כל העובדות והטענות בכתב התביעה, לא יהיה התובע זכאי לסעד המבוקש, וכל ספק בעניין זה ישחק לטובת התובע. לשיטתה, עצם העובדה שהמבקשת נדרשה לבקשה מסורבלת וארוכה כדי לנסות ולשכנע בצדקתה, מוכיח שאין זה מקרה מתאים לסילוק על הסף.

לגופו של עניין, טוענת המשיבה, כי אין מדובר בתביעה לתשלום תגמולים, אלא בתביעה לפיצוי בגין הנזק שנגרם לה עקב הסתרת המסמכים על ידי המבקשת. לפיכך, כל הכללים הנטענים הנוגעים להגשת תביעות תגמולים מכוח החוק, אינם רלוונטיים. יתרה מכך, הערכאות שהוקמו מכוח החוק אינן מוסמכות לדון בטענה הנזיקית. מטעם זה, בית המשפט המחוזי הוא בעל הסמכות (נוכח סכום התביעה).

הטענות בתביעה הן טענות חדשות שמעולם לא הוכרעו על ידי טריבונל שיפוטי אחר, ולכן גם אין יסוד לטענה בדבר מעשה בית-דין. הניתוח המשפטי שעורכת המבקשת אינו נכון, שכן התביעה אינה מבוססת על החוק, אלא על דיני הנזיקין, ולפיכך, גם הטענה להיעדר עילה דינה להידחות. בשלב זה השאלה אינה שאלה של סיכויי התביעה, אלא האם בהתבסס על העובדות והטענות המפורטות בתביעה - בהנחה שתוכחנה כנכונות - זכאית המשיבה לסעד. אשר לטענת ההתיישנות, המשיבה טוענת כי רק בשנת 2015 נודע לה, באמצעות בנה, על הטעייתה על ידי המשיבה, ומרוץ ההתיישנות החל במועד זה.

הכרעה

13.ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור מורה על דחיית בקשה לסילוק על הסף, היינו, מדובר בהחלטת ביניים לפיה התובענה תמשיך להתברר כסדרה. המגמה הברורה של ערכאה זו היא שלא להתערב בהחלטות מעין אלה (ר' למשל: רע"א 386/10 עזבון המנוח שלמה נקיבלי ז"ל נ' עזבון המנוח נאיף אסד פדול ז"ל , פסקה 4 (4.3.2010); רע"א 5371/11 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' רד רוק הולדינגס לימיטד , פסקה 3 (3.8.2011); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 208-207

(מהדורה שלישית , 2012)).

14.גם לגופו של עניין, איני סבור כי נפלה שגגה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, בוודאי לא במידה המצדיקה התערבות בשלב זה של הדיון. כאשר התביעה התבססה על עילה נזיקית וסכומה עולה על 2.5 מיליון ש"ח, הרי שנחזה כי הסמכות העניינית לדון בה נתונה לבית המשפט המחוזי. אין בכך, כמובן, כדי לרמוז מהם סיכוייה של התביעה לגופה, דבר שלא נבחן בשלב בקשה לסילוק על הסף.

לא נעלמה מעיניי טענתה של המשיבה בדבר החשש מהשלכות רוחב שעלולות להיות להחלטה, אולם מכיוון שעל פניו מדובר בנסיבות חריגות, איני סבור כי יש בחשש זה להביא לשינוי ההחלטה.

15.אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין, ראיתי לחייב את המבקשת בהוצאות המשפט ושכר טרחת באי כוחה של המשיבה בסך כולל של 10,000 ש"ח.