רע"א 2592/01 כלל חברה לביטוח בע"מ נ. מרדכי חג'ג'

1.ראשיתם של ההליכים נשוא בקשה זו בתובענה אותה הגיש המשיב בבית משפט השלום בגין תאונת דרכים אשר הוכרה גם כתאונת עבודה. במסגרת ההליכים בבית משפט השלום הובאו בפני בית המשפט מספר חוות דעת של ועדות רפואיות מטעם המוסד לביטוח לאומי ( להלן: המל"ל ), אשר בדקו את המשיב על מנת לקבוע את דרגת נכותו בגין התאונה.

ועדה מיום 3.7.95 קבעה למשיב 10 אחוזי נכות צמיתה בגין פגיעה בעמוד השדרה הצווארי, תוך שהיא מייחסת 50 אחוזים מהפגיעה לתאונה נשוא התביעה. לבקשת הועדה הראשונה מונתה ועדה נוספת מכח תקנה 14 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז1956- ( להלן: התקנות ), אשר קבעה ביום 28.9.95 כי נכותו של המשיב הינה כל כולה זמנית. ועדת ערר מיום 26.1.96 שבה וקבעה כי למשיב 10 אחוזי נכות צמיתה, תוך שהיא מייחסת את הנכות כולה לתאונה.

לבקשת המשיב, ולאחר אישור כנדרש מיום 15.2.2000, נדונו טענותיו להחמרת מצבו, על פי סעיף 36 לתקנות. ועדה מיום 26.3.2000, אשר מנתה רופא אחד, קבעה כי אין החמרה במצבו של המשיב תוך שהיא מציינת כי כיום אין סימנים שניתן להגדירם כתסמונת צווארית, כי תלונותיו של המשיב אינן מתאימות לבדיקה הקלינית וכי הלה מנסה להציג תמונה שאינה קיימת.

2.המבקשת פנתה לבית משפט השלום בבקשה להביא ראיות לסתור לפי הסיפא לסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975-, בטענה כי קיימות קביעות מל"ל סותרות, המצדיקות מינוי מומחה מטעם בית המשפט. בקשתה זו נדחתה. גם בקשת רשות ערעור בבית המשפט המחוזי נדחתה, ועל כן פונה המבקשת בבקשה זו לרשות ערעור.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בחוות דעתן של הועדות הרפואיות השונות ובהחלטותיהן של שתי הערכאות הקודמות, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום לדון בטענות המבקשת במסגרת ערכאת ערעור נוספת.

3.קביעותיה של ועדת ערר, מטבעה של ועדה כזו, יכול שיהיו שונות מאלה של הועדות שקדמו לה, ואין בשוני זה כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור, אפשרות הניתנת במקרים מיוחדים וחריגים בלבד (ראו דברי בע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד , פ"ד מה(4) 77).

גם בקביעותיה של הועדה מיום 26.3.2000, אשר דנה בטענותיו של המשיב בדבר ההחמרה במצבו, ואשר קבעה כי לא חלה כל החמרה במצב, אין כדי להצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור. מסקנתה הסופית של הועדה אינה נוגעת לעצם קיום הנכות אלא לשאלת ההחמרה בלבד.

נוכח כל האמור לעיל, ובהתחשב בכך שהבקשה אינה מעלה שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור לערכאת ערעור שניה, הבקשה לרשות ערעור נדחית.

המבקשת תישא בהוצאותיו של המשיב בהליך זה בסך 10,000 ש"ח.