רע"א 2628/09 ד"ר איגור לוין נ. עזבון המנוח עשור בנימין

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד סגני הנשיא י' טימור ו -נ' הנדל והשופטת ש' דברת ) בע"א 1178/07 מיום 18.12.2008 שדחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע (כבוד השופט י' שפסר ) בת.א. 6174/02 מיום 8.8.2007.

העובדות בתמצית

2.

המבקש, ד"ר איגור לוין (להלן: המבקש ), מכר למר בנימין עשור ז"ל (להלן: המנוח ) דולרים בסך כולל של 7,200$ במסגרת שתי עסקאות שונות. בדיעבד נתגלה כי השטרות היו מזויפים, ואולם המבקש סירב להשיב את הסכום ששולם לו. בנסיבות אלה, הגישה גברת מרי עשור, אשתו של המנוח (להלן: המשיבה ), תביעה כספית בסך 33,912 ש"ח, בגין אי השבת הסכומים ששולמו במסגרת שתי העסקאות.

3.

בהליך שהתקיים לפני בית משפט השלום בבאר שבע הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה יינתן פסק דין בדרך של פשרה, בהתאם לסמכותו של בית המשפט לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק ), זאת על יסוד תצהירי הצדדים וסיכומיהם. בית משפט השלום קבע כי אחריותם של הצדדים הייתה הדדית, ולכן על הנזק להתחלק באופן שווה בין הצדדים. המבקש חויב לשלם למשיבה סך של 16,956 ש"ח בתוספת מחצית מאגרת בית המשפט.

4.

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע כי לא הובאו בפניו נסיבות המצדיקות התערבות בפסק דינו של בית משפט השלום, שניתן כאמור מכוח סעיף 79א לחוק, ומכאן שלאור הלכות בית המשפט העליון בסוגיה, יש להשאיר את פסק דינו של בית משפט השלום על כנו [ ראו למשל: ע"א 1639/97

אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה

אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג (1) 337 (1999); רע"א 4044/04

יצחק ועמוס

בוקרה קבלנים בע"מ נ' סגל , פ"ד נח (6) 894, 898-897

(2004)(להלן: עניין בוקרה )].

טענות המבקש

5.

לטענת המבקש, הבקשה דנן מעלה שאלה משפטית בדבר דרך הפרשנות הראויה של סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: הפקודה ) שעה שההכרעה השיפוטית נעשית על דרך הפשרה, מכוח סעיף 79א לחוק. לטענת המבקש שאלה זו מתעוררת לאור העובדה שפסק דינו של בית משפט השלום מבוסס על ההכרה השיפוטית במשקלה המכריע של עדות יחידה מטעם המשיבה, היא עדות חתנו של המנוח, שהוא בעל עניין בתוצאות ההליך לטובת המנוח והמשיבה.

6.

המבקש מעלה שלוש שאלות נוספות: השאלה הראשונה היא, האם יש הכרח בהגדרה מדויקת מראש לתכלית ההסכמה הדיונית להכרעה לפי סעיף 79א לחוק. לטענת המבקש תכליתה הממשית של הסכמת הצדדים במקרה דנן להכריע לפי סעיף 79א לחוק היא יצירת קיצור דרך דיוני לצורך חסכון בזמן, ואין המדובר בהסכמה לפשרה במובן הענייני של המחלוקת, הדורשת לטענתו הכרעה חד-ערכית בשל אופי הנושא העומד להכרעה. השאלה השנייה היא, האם ישנם מקרים שבהם ראוי לקבוע מראש כי לא ניתן לפסוק על דרך הפשרה, או לחילופין להגביל את מרחב ההכרעה בעניינם. המבקש טוען כי במקרים שבהם נדרשת הכרעה חד משמעית השוללת או מאששת היותו של אדם נגוע בכתם פלילי או מוסרי, אין לפסוק בדרך של פשרה. לחילופין, אם בוחרים במנגנון זה יש לשים סייג לאופי השימוש בו בהתאם לנושא העומד על הפרק. לבסוף טוען המבקש כי יש לבחון את היקף חובת ההנמקה של ערכאת הערעור, שעה שזו דוחה ערעור על פסק דין שניתן מכוח סעיף 79א לחוק. בערעורו לבית המשפט המחוזי מנה המבקש חמישה כשלי יסוד שנפלו לדבריו בפסק דינו של בית משפט השלום. לטענתו העובדה שבית המשפט המחוזי דחה את טיעוניו ולא התייחס אליהם לגופם מהווה למעשה שלילה מוחלטת של זכותו המוקנית לערעור.

דיון והכרעה

7.

הבקשה שלפניי היא בקשה לרשות ערעור ב"גלגול שלישי", לאחר ששתי ערכאות דנו בעניין. כידוע, אין זה ממנהגו של בית משפט זה ליתן רשות ערעור במקרים כגון אלה, אלא בנסיבות שבהן מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. הבקשה שלפניי אינה מעלה כל שאלה משפטית או ציבורית, על אף ניסיונו של המבקש להציג כך את הדברים. יתרה מכך, בית משפט זה קבע לא אחת כי התערבות בפסקי דין שניתנו על דרך הפשרה מכוח סעיף 79א לחוק תעשה אך ורק במקרים של חריגה קיצונית מגבולות הסבירות בהסקת המסקנות של הערכאות הקודמות [ראו למשל: ע"א 10838/05 זקס נ' קלינגר , (לא פורסם, 23.3.2008); עניין בוקרה , שם], וכך ביתר שאת כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור. המקרה שלפניי אינו מגלה כל הצדקה לחרוג מכלל זה.

8.

המבקש טוען כי יש לדון בשאלת הפרשנות הראויה של סעיף 54 לפקודה שעה שההכרעה השיפוטית נעשית על דרך הפשרה מכוח סעיף 79א לחוק. אולם, לאור המסכת העובדתית בתיק שלפניי, איני נזקק כלל להכרעה בשאלה זו. למרות שעל בית משפט השלום לא הייתה מוטלת כל חובה לנמק את פסק דינו [ראו: רע"א 9311/04 רונן נ' סמואל (לא פורסם, 21.2.2005); ע"א 757/88

ברמן נ' אילון חברה לביטוח בע"מ, (לא פורסם, 5.8.1990) ], מנה הוא בכל זאת את השיקולים והראיות עליהם הסתמך בהחלטתו הכוללים, בין היתר, את כתבי הטענות והעדויות של הצדדים, התצהירים שהוגשו לבית המשפט וכלל החומר שבתיק. מכאן, שלטענת המבקש כי בית משפט השלום בפסק דינו הסתמך אך על תצהיר עדות חתנו של המנוח אין על מה להישען.

9.

למעלה מן הצורך אתייחס בקצרה לשלוש הסוגיות הנוספות אותן מעלה המבקש: ראשית, המבקש טוען כי הסכמת הצדדים להכרעה על דרך הפשרה, התייחסה אך לפן הדיוני של ההכרעה ולא לפן המהותי שלה. אולם, בדיון מיום 21.6.2006, בו הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה בית המשפט יפסוק על דרך הפשרה, לא העלה מי מהצדדים כל הסתייגות בעניין תוקפה או תחולתה של הפשרה לפן מסוים של ההכרעה, ולכן אין לקבל כעת את טענתו זו של המבקש.

10.

שנית, לטענת המבקש התוצאה שאליה הגיע בית משפט השלום הטילה בו למעשה דופי מוסרי, וזאת למרות שחומר הראיות שהיה בפני בית המשפט צריך היה להוביל לדבריו למסקנה שונה לחלוטין. טענה זו אינה יכולה להישמע. המבקש הסכים לפסיקתו של בית משפט השלום בהליך של פשרה, והוא אינו יכול לחזור בו מהסכמה זו כאשר תוצאת פסק הדין אינה נושאת חן בעיניו [ראו: רע"א 4721/97

כהן נ' אוזן (לא פורסם, 11.3.1998)]. המבקש היה מודע לתוצאות האפשריות של ההליך המשפטי שלו הסכים ואינו יכול לחזור בו כעת מהסכמתו לפסיקה על דרך הפשרה.

11.

טענתו האחרונה של המבקש מתייחסת להיקף חובת ההנמקה של ערכאת הערעור, שעה שזו דוחה ערעור על פסק דין שניתן מכוח סעיף 79א לחוק. בית המשפט המחוזי התייחס בקצרה לנימוקים שבגינם לא ראה מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובראשם ההלכה שלפיה התערבות בפסק דין שניתן לפי סעיף 79א לחוק תיעשה במקרים חריגים בלבד. לאחר שעיינתי במכלול החומרים שהונחו לפניי,

איני סבור כי מקרה זה נמנה על אותם המקרים החריגים שבהם יתערב בית משפט זה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי היושב כערכאת ערעור, ולכן איני רואה מקום להתייחס לגופה של טענה זו במסגרת הבקשה דנן.

12.

לאור כל האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתגובת המשיבה. אף שלא התבקשה תגובה, המבקש ישא בהוצאות בסך 5,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה.