רע"א 2794-23 רע"א 2794-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א 68230-12-21, סגן הנשיא ש' שוחט, השופטת ע' רביד והשופט נ' שילה) מיום 7.2.2023. בית המשפט המחוזי דחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 24.11.2021 (ת"א 28752-02-21, השופטת נ' ברוורמן).

2.אפתח בכך שאציין כי עניינו של המבקש כבר נדון בהחלטות ופסקי דין רבים של בית משפט זה, אף מבלי למנות את כולם (ראו למשל: רע"א 2123/11 מיום 11.5.2011; בג"ץ 2510/17 מיום 24.5.2017). בתמצית יצוין כי מקורה של הבקשה בהלוואה שנטל המבקש מהמשיב, בנק הפועלים בע"מ (להלן: הבנק), כנגד משכון של דירתו. בשנת 2006, לאחר שהמבקש לא עמד בהחזר ההלוואה, הוא פונה מהדירה. מאז הפינוי נקט המבקש הליכים משפטיים רבים, שבגדרם טען לביטולו של צו הפינוי ושל הסכם ההלוואה בין הצדדים.

3.ביום 14.2.2021 הגיש המבקש תביעה נוספת לבית משפט השלום לביטול הסכם ההלוואה, והיא זו העומדת ביסוד ההליך שבפני. בעיקרו של דבר, המבקש חזר בה על טענותיו כפי שהועלו על ידו במסגרת הליכים קודמים, ובכלל זה שהסכם ההלוואה נוגד את תקנת הציבור. בהקשר זה טען המבקש כי בעת מתן ההלוואה הבנק היה מודע לכך שהוא מובטל ועל כן שלא יהא ביכולתו להשיב את ההלוואה. כן טען המבקש כי מנהל סניף הבנק צירף לבקשתו להלוואה תלושי שכר מזויפים. הבנק מצדו טען כי יש לדחות התביעה על הסף, בין היתר מחמת התיישנות ומעשה בית דין. עוד טען הבנק כי הגשת התביעה עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. בית משפט השלום דחה את התביעה על הסף, בקבעו כי לא עלה בידו של המבקש להניח בסיס לתביעתו. זאת, אף מבלי שנדרש לטענותיו של הבנק בעניין התיישנות ומעשה בית דין.

4.המבקש הגיש על כך ערעור, שנדחה על-ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע, בעיקרו של דבר, כי טענותיו של המבקש נדונו בהרחבה ונדחו בשורה של הליכים משפטיים קודמים, ואין להתערב בממצאים שנקבעו בהם.

5.בקשת רשות הערעור מכוונת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש, שאינו מיוצג, ואף לא היה מיוצג בהליכים הקודמים שתוארו, חוזר בה, בשינויים מסוימים, על עיקרי טענותיו, כפי שהועלו פעם אחר פעם בפני הערכאות הקודמות – ונדחו. לכך הוא מוסיף טענות שונות באשר להתנהלותם של השופטים שפסקו בעניינו. כמו כן, ביום 5.4.2023 הגיש המבקש בקשה שכותרתה "בקשה למתן הוראות" במסגרתה עתר להורות למחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל לברר את טענותיו בדבר זיוף ומרמה.

6.להשלמת התמונה יצוין כי בקשת רשות הערעור הובאה תחילה בפני השופט א' שטיין, שדחה אותה בהחלטתו מיום 18.5.2023. אולם, בשים לב לכך שהמבקש העלה טענת פסלות כנגד השופט שטיין, וזו לא הובאה בפניו, הורה השופט שטיין ביום 14.12.2023 על ביטול החלטתו, כך שהתיק יידון בפני מותב אחר. בהתאם לכך הובאה בקשת רשות הערעור להחלטתי.

7.עיינתי בבקשה לרשות ערעור והגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה, בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. הבקשה אינה מעוררת כל שאלה עקרונית, אלא ממוקדת ביישום הדין על עניינו הקונקרטי של המבקש. כמו כן, לא מצאתי כי נגרם למבקש עיוות דין המצדיק את התערבותו של בית משפט זה, וזאת מבלי לגרוע מנסיבות חייו המורכבות (ראו: רע"א 452/23 פישר נ' ברבי, פסקה 6 (13.3.2023); רע"א 7080/23 פלוני נ' משרד הבריאות, פסקה 8 (27.11.2023)). למען הסר ספק, לא היה מקום להגשת הבקשה למתן הוראות במסגרת ההליך הנוכחי, ורק לשם השלמת התמונה אציין כי טענותיו של המבקש כבר נבחנו על-ידי משטרת ישראל, בהמשך לתלונה שהגיש בשנת 2012. בשולי הדברים יצוין כי הבקשות השונות שהגיש המבקש מנוסחות בשפה משתלחת, בוטה ופוגענית, וניתן אך להצר על כך.

8.סוף דבר: הבקשה נדחית. במכלול הנסיבות ובמידה רבה לפנים משורת הדין, בהתחשב במצבו הכלכלי של המבקש, אין צו להוצאות. עם זאת, טוב יעשה המבקש אם יימנע מנקיטת הליכים חוזרים באותו עניין, ולא כל שכן במתכונת לא מכבדת. אם לא יחזור בו מדרכו זו, לא יהיה מוצא מחיובו בהוצאות.