רע"א 2828-23 רע"א 2828-23

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט הבכיר י' כהן) בע"ו 8277-04-23 מיום 5.4.2023, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על החלטת ועדה פסיכיאטרית מחוזית למבוגרים (להלן: הוועדה הפסיכיאטרית או הוועדה), אשר דחתה ערר שהגישה על הוראת אשפוז כפוי שהוצאה בעניינה.

1.המבקשת בת 37, נשואה ואם לשלושה ילדים קטינים. לאחר לידת בתה השלישית לפני כ-10 חודשים, החלה המבקשת לסבול מדיכאון שלאחר לידה, וטופלה במרפאת יום במרכז הרפואי תל השומר (להלן: המרפאה). ביום 2.4.2023 פנתה מנהלת המרפאה לפסיכיאטרית המחוזית למחוז תל אביב (להלן: הפסיכיאטרית המחוזית) בבקשה ליתן הוראת אשפוז כפוי לא דחוף לפי סעיף 9(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: החוק) כלפי המבקשת, תוך שציינה כי זו "סובלת מדיכאון פסיכוטי עם מחשבות אובדניות חוזרות וניסיון למצוא תכנית מתאימה". עוד באותו יום הוציאה הפסיכיאטרית המחוזית הוראת אשפוז כפוי לפי סעיף 9(ב) לחוק ביחס למבקשת, שבה צוין, בין השאר, כי היא שרויה ב"מצב דכאוני פסיכוטי עם חשיבה אובדנית פעילה"; כי היא "חושבת על תוכנית לפגוע בעצמה"; וכי כושר השיפוט שלה "פגום". עוד צוין כי הוראת האשפוז תעמוד בתוקף למשך עשרה ימים מיום נתינתה.

2.המבקשת הגישה ערר על הוראת האשפוז לוועדה הפסיכיאטרית, וזה נדחה ביום 3.4.2023. הוועדה בדקה את המבקשת וציינה, בין היתר, כי המבקשת "שרויה במצב דכאוני זועם ללא תקווה ועם מחשבות אובדניות פעילות"; "בעוצמה פסיכוטית, מחשבת שווא של יחס"; וכי כושר השיפוט שלה "פגום במידה ניכרת". עוד צוין כי המבקשת "נמצאת במצב של מסוכנות מיידית וכן מסוכנות לבעלה"; כי לדבריה היא כבר עשתה ניסיון אובדני ואושפזה בעבר, בעת שהייתה נערה; וכי "במצבה לא ניתן לשקול חלופת אשפוז". לנוכח זאת, החליטה הוועדה להמיר את הוראת האשפוז להוראת אשפוז כפוי דחוף לפי סעיף 9(א) לחוק, בהתאם לסמכותה לפי 12(ג) לחוק.

3.ביום 4.4.2023 הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית. ביום 5.4.2023, לאחר שקיים דיון לפניו, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, בקובעו כי לא מצא מקום להתערב בהחלטת הוועדה. בפסק הדין צוין, בין היתר, כי גורמי המקצוע במרפאה מצאו שהמבקשת "סובלת מדיכאון פסיכוטי", כפי שפורט במכתבה של מנהלת המרפאה לפסיכיאטרית המחוזית, וכי עניין זה עמד לפני הוועדה שעה שקבעה שהדיכאון שבו היא שרויה הוא "בעוצמה פסיכוטית". עוד צוין כי הוועדה מצאה שכושר השיפוט של המבקשת פגום; וכי ממכתבה של מנהלת המרפאה, אשר כאמור עמד לפני הוועדה, עולה כי המבקשת עלולה להיות מסוכנת כלפי עצמה. על כן, נקבע כי התקיימו בעניינה התנאים לצורך הוצאת הוראת אשפוז לפי סעיף 9(א) לחוק. עוד נקבע כי יש טעם בטענת המבקשת כי נפל פגם בהליך שהתקיים לפני הוועדה, שעה שלא ניתנה לה זכות טיעון בטרם שונה סעיף הוראת האשפוז; אולם הפגם תוקן לאחר שהמבקשת שטחה טענותיה בעניין זה לפני בית המשפט המחוזי, במסגרת הליך הערעור.

4.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת ביום 7.4.2023 את בקשת רשות הערעור שלפניי. בעיקרם של דברים מיקדה המבקשת את טענותיה בכך שלא התקיימו לגביה התנאים שנקבעו בדין לצורך אשפוזה בכפיה, שכן היא אינה פסיכוטית, כושר השיפוט שלה אינו פגום והיא אינה מסוכנת לעצמה או לסביבתה; כי הוראת האשפוז והחלטת הוועדה אינן מבוססות על תשתית עובדתית מספקת; וכי בית משפט קמא לא נתן דעתו לטענותיה, לרבות ביחס לפגמים הרבים שנפלו בהחלטת הוועדה, "וקיבל את ממצאי הוועדה כ'ראה וקדש'".

מיד עם קבלת הבקשה ביום 7.4.2023, ולנוכח רגישות העניין, הוריתי לקיים דיון בבקשה ביום 9.4.2023. בבוקר הדיון נמסרה הודעה מטעם הצדדים ולפיה המבקשת שוחררה מהמרכז הרפואי שבו אושפזה, בשל הטבה במצבה; ולכן מבוקש לבטל את הדיון ולאפשר למבקשת לעדכן בהמשך אם היא עומדת על בקשתה ליתן רשות לערער. בהחלטתי מאותו יום, אשר ניתנה במעמד הצדדים, קבעתי כי לנוכח ההתפתחויות אכן התייתר הדיון, והוריתי למבקשת להודיע עמדתה עד ליום 25.4.2023.

ביום 24.4.2023 הודיעה המבקשת כי היא עומדת על הבקשה, תוך שנטען כי יש מקום להידרש לטענות המועלות בגדרה על אף שהפכה לתיאורטית; וכי בית משפט זה כבר קבע בעבר כי במקרים מסוימים ניתן לקיים דיון בבקשות מסוג זה אף לאחר שחרור מאשפוז. בתוך כך נטען, בין היתר, כי קביעותיו של בית משפט קמא למעשה מכשירות אשפוז בכפיה של אישה אך מן הטעם שהיא סובלת מדיכאון אחרי לידה; וכי הדבר עלול להרתיע נשים הסובלות מכך לשתף גורמי טיפול, מחשש שיקוטלגו כמי שמצויות במצב פסיכוטי. עוד נטען כי הותרת פסק הדין על כנו יפגע בשמה הטוב של המבקשת, ויקשה עליה להגיש תביעת נזיקין בגין הנזקים שנגרמו לה שלא כדין, לשיטתה, ככל שתרצה לעשות כן.

5.דין הבקשה להידחות. כפי שציינתי בהחלטתי מיום 9.4.2023, מששוחררה המבקשת מהאשפוז הכפוי הפכה הבקשה לתיאורטית, ואיני סבור כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים דיון על אף שהאשפוז הכפוי הסתיים (ראו למשל רע"א 2761/22 פלוני נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 3 והאסמכתאות שם (27.04.2022) (להלן: רע"א 2761/22)). כאמור, טענות המבקשת מתמקדות בכך שאושפזה, למעשה, רק בשל היותה סובלת מדיכאון לאחר לידה. אולם בית המשפט המחוזי הדגיש במפורש כי העובדה שהמבקשת סובלת מדיכאון אחרי לידה אינה מצדיקה, כשלעצמה, את אשפוזה בכפיה; וכי הוראת האשפוז והחלטת הוועדה ניתנו בהתבסס על האבחנה ולפיה המבקשת מצויה במצב פסיכוטי, כי כושר השיפוט שלה פגום וכי היא עלולה להוות סיכון כלפי עצמה. אף אם המבקשת סבורה כי מדובר באבחנה שגויה, לא מצאתי כי יש בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור בנסיבות דנן (ראו שם; רע"א 6856/22 פלוני נ' היועצת המשפטית לממשלה, פסקה 9 (20.10.2022) (להלן: רע"א 6856/22); וכן ראו גם רע"א 2967/16 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית, פסקה 13 (14.4.2016)).

6.הערה לפני סיום.

ברי כי החלטה בדבר אשפוז בכפיה של אדם פוגעת פגיעה קשה בחירותו. על כן, וכפי שהודגש לא אחת בעבר, על גורמי המקצוע להקפיד לנמק את החלטותיהם בעניין זה בפירוט ובאופן מדויק. בתוך כך, כאשר האשפוז מבוסס על אבחנה בדבר מצב פסיכוטי, עליהם להקפיד "לציין במפורש בהוראת האשפוז ובכל מסמך רלוונטי אחר את קיומה של הפרעה פסיכוטית, על תסמיניה" (רע"א 8020/21 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 28 (19.12.2021) (להלן: רע"א 8020/21), וכן ראו, למשל, רע"א 6856/22, פסקה 11; רע"א 2761/22, פסקה 3). הדבר חשוב לא רק על מנת להבטיח הליך נאות וזהיר בטרם אשפוזו של אדם בכפיה, אלא גם כדי לאפשר ביקורת שיפוטית אפקטיבית בדיעבד.

7.סוף דבר, הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תשובה לגופו של עניין, אין צו להוצאות.