רע"א 2905/21צבי מאיר- 154 אח'- רשימה מצורפת כנספח 11 נ. איירפורט סיטי בע

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' שבח , סג"נ) בהפ"ב 41763-06-20 והפ"ב 57966-05-20 מיום 2.3.2021, במסגרתו נדחתה בקשת המבקשים לביטול פסק בוררות שניתן על ידי השופט (בדימ') ע' בנימיני (להלן: הבורר ).

1.

ביום 8.6.2006 נחתם "הסכם מכר מניות", שעניינו רכישת מניותיה של משיבה 2 (להלן: נצבא-התנחלות ) ומשיבה 3 (להלן: משגב ) על ידי איירפורט סיטי (להלן: ההסכם המשולש ). מרבית מניותיה של נצבא-התנחלות באותה עת הוחזקו בידי חברי "אגד" וגמלאיה (כ-4350 בעלי מניות בודדים), ביניהם המבקשים, ויתרתן הוחזקו בידי משגב. על פי ההסכם, הוקנתה לאיירפורט סיטי אופציה לרכישת מניותיהם של כל בעלי המניות הבודדים בנצבא-התנחלות תמורת סך כולל של 406 מיליון ש"ח, בנוסף על כיסוי חוב של נצבא-התנחלות בסך של 220 מיליון ש"ח. בהתאם לסכום התמורה נקבע הסכום המינימלי בעבור כל מניה שעמד על סך של 3,840 ש"ח. לפי סעיף 4.4 להסכם המשולש הייתה גם אפשרות שבנוסף לסכום המינימלי תשולם לבעלי המניות תוספת תמורה עבור מניותיהם, וזאת "בכל מקרה שתיווצר יתרה עודפת, כתוצאה ממכירת הנכסים של נצבא-התנחלות ו/או קבוצת משגב הקיימים נכון למועד הקובע ... לאחר פרעון החובות למועד הקובע...". המחלוקת העיקרית בין הצדדים בהליך הבוררות הייתה האם המבקשים זכאים לתוספת התמורה האמורה. המבקשים טענו כי הפרשנות הנכונה של סעיף 4.4 היא שחשבון ה"נכסים למועד הקובע" כולל גם את נכסי חברת נצבא-החזקות 1995 בע"מ (להלן: נצבא-החזקות ) , שנצבא-התנחלות החזיקה במרבית מניותיה, כך שנוצרה יתרה עודפת המזכה אותם בתמורה נוספת.

2.

בפסק בוררות מיום 25.2.2020 דחה הבורר את תביעת המבקשים לקבלת תמורה עודפת, באמצו את שיטתו של הנאמן שמונה לטובת בעלי המניות, עו"ד ברימר, לפיו העסקה שנרקמה הייתה מכירת השליטה של נצבא-התנחלות בחברת נצבא-החזקות, על נכסי המקרקעין שלה, תוך הימנעות חיוב במס בגין מכירת אותם נכסים. הבורר ציין כי ניתן היה לנסח את ההוראה בסעיף 4.4 בצורה בהירה יותר, תוך התייחסות ספציפית ל מניות

נצבא-החזקות שבידי נצבא-התנחלות ולא ל זכויות של נצבא-התנחלות, אולם קבע כי לשונו ברורה דיה וממנה עולה כי מניות נצבא-החזקות שבידי נצבא-התנחלות אינן באות בגדר הנכסים שיש לממש או להביא בחשבון לעניין התמורה הנוספת. משכך, נדחתה תביעת המבקשים.

3.

על פסק הבוררות הגישו המבקשים בקשה לביטול, בטענה כי הבורר לא יישם כהלכה את ההלכות הנוהגות בדיני חוזים, ו"ניסח סעיף 4.4 חדש". נטען כי לא הובאו לעדות המעורבים בניסוח ההסכם המשולש, למעט הנאמן, לצורך ביסוס הממצא לפיו לצדדים להסכם היה ברור לחלוטין שמניות נצבא-החזקות אינן נמנות על הנכסים שיחושבו לצורך קביעת הזכאות לתוספת תמורה. כן נטען לשגיאות נוספות בפסק הבורר, ביניהן כי הסכם הנאמנות שהציג הנאמן, בו נכללה החרגה מפורשת המתייחסת למניות נצבא-החזקות, אינו אותנטי. על רקע טענות אלה גרסו המבקשים כי יש לבטל את פסק הבוררות מכוח עילות הביטול הקבועות בסעיפים 24(3), 24(4), 24(5), 24(7) ו-24(10) שבחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ). המשיבות מנגד טענו כי טענות המבקשים הן טענות ערעוריות שעניינן יישום הדין הנוהג בישראל וככאלו הן אינן מקימות כל עילה לביטול פסק הבוררות.

4.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לביטול. צוין כי למרות שהמבקשים הסתמכו על כמה מעילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, טענתם המרכזית הייתה אחת ולפיה הבורר התעלם מהדין המהותי בבואו לפרש את סעיף 4.4 בהסכם המשולש. בהקשר זה, היה עליו לפרשו לפי פסק דינו של בית משפט זה בע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (20.11.2019) (להלן: עניין ביבי כבישים ), ולתת עדיפות עליונה ללשון ההסכם. ברם, בית המשפט מצא כי מדובר בטענה ערעורית מובהקת שעניינה בטעות בפרשנות ההסכם. על כן, אף אם בית המשפט היה מוצא כי הבורר שגה בפרשנות ההסכם, לא היה בכך כדי להביא לביטולו. הבורר לא התעלם מהדין המהותי וציין בפסק הבוררות שורה של מקורות נורמטיביים מהחקיקה ומהפסיקה הישראלית עליהם נשענה הכרעתו. פרשנות הסעיף בדרך של אומד דעת הצדדים נעשתה בהלימה למקורות הנורמטיביים עליהם נסמך. מעבר לדרוש צוין כי אף בחינת הסוגיה בהתאם לפסק הדין בעניין ביבי כבישים , לא הייתה מובילה בהכרח לתוצאה אחרת, שכן זו מתיישבת מילולית עם נוסחו של סעיף 4.4 להסכם המשולש ועולה בקנה אחד עם נסיבות העניין ותכלית ההסכם וממילא לא נגרם למבקשים עיוות דין. גם יתר טענות המבקשים נדחו ולפיכך דחה בית המשפט את בקשת הביטול והורה על אישורו.

מכאן הבקשה שלפנַי.

5.

על קצה המזלג, המבקשים טוענים כי נגרם להם עיוות דין חמור ומתעוררת סוגיה משפטית עקרונית בשאלה "מהו הדין המחייב בפרשנותו של הסכם עסקי סגור" נוכח פסק הדין בעניין ביבי כבישים . בהתאם להסכם, על הבורר היה לפסוק על פי הדין המהותי ופרשנותו את ההסכם המשולש בכלל ואת סעיף 4.4 בפרט היוותה סטייה מדין זה. הבורר התעלם מפסיקתו העדכנית של בית משפט זה, ופירש את ההסכם המשולש על פי אומד דעת הצדדים ולא על פי לשונו.

6.

לאחר עיון הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבים. הלכה מושרשת היא כי בקשת רשות ערעור על החלטות בתי משפט בענייני בוררות תינתן רק במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה עקרונית או ציבורית בעלת השלכות עקרוניות החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין (ראו לאחרונה: רע"א 3018/21 הלוי נ' ארנט , פסקה 5 (5.5.2021); רע"א 657/21 קריית הרשב"י נ' ביטון , פסקה 9 (24.3.2021) ). הדבר נכון ביתר שאת כאשר הבקשה נסובה על החלטות שעניינן אישור או ביטול פסק בוררות (ראו למשל: רע"א 8397/20 אנקונינה נ' נוריאלי , פסקה 8 (3.1.2021); רע"א 1751/21 כנס נ' ועקנין , פסקה 7 (17.3.2021) ). הבקשה שלפנַי אינה עומדת באמות מידה אלה.

7.

המבקשים מעלים בבקשתם, בדומה לטענותיהם לפני בית המשפט המחוזי,

טענות ערעוריות נגד פסק הבוררות ומנסים לציירן כהתעלמות הבורר מהוראות הדין המהותי. כידוע, עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(7) לחוק הבוררות, שעניינה ביטול פסק בוררות מכוח פסיקה בניגוד לדין, לא נועדה לכך שבית המשפט יחליף את הבורר בכתיבת פסקו. על כן, על מנת להוכיח קיומה של עילת ביטול זו, על מבקש להוכיח כי הייתה התנאה לפסוק בהתאם לדין, קרי, מה הייתה צריכה להיות החלטה הבורר על פי הדין ומהי סטייתו מהדין המהותי (ראו: רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד האוצר , פסקאות 47-46 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (4.3.2010)). כמו כן, עילת ביטול זו חלה רק במקרים בהם התעלם הבורר מהדין המהותי ופסק במנותק ממנו, במודע, לעומת מצב שבו הבורר החיל את הדין ונטען כי שגה בפירושו או ביישומו. הכפפתו של בורר לדין המהותי אין משמעותה כי מקום בו טעה בפירוש הדין המהותי וביישומו קמה עילה לביטול הפסק, גם כאשר הבורר חויב לפסוק על פי הדין המהותי (ראו: רע"א 8042/09 המשביר לצרכן החדש בע"מ נ' קופיץ , פסקה 19 (11.2.2010)). בענייננו, כפי שציין בית המשפט המחוזי, הבורר עמד בהרחבה על המקורות הנורמטיביים, מהדין ומהפסיקה, בבואו לפרש את ההסכם המשולש, ואף אם המבקשים סבורים כי שגה בפרשנותו – ואינני קובע כך – בוודאי ששגיאה כאמור אינה התעלמות מהדין המהותי המצדיקה ביטולו של פסק הבוררות.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.