רע"א 295/16 לוי טוני נ. כונס הנכסים הרשמי

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת א' לושי-עבודי ) בפש"ר 38485-07-12 מיום 13.12.2015, במסגרתה דחה בית המשפט את בקשתה של טוני לוי (להלן: המבקשת ) מיום 20.10.2015 להעניק לה הפטר ביחס להליך פשיטת הרגל המתנהל בעניינה.

רקע והליכים קודמים

1.

ביום 18.7.2012 הוגשה כנגד המבקשת בקשה למתן צו כינוס נכסים ולהכרזתה כפושטת רגל. בעקבות זאת, ביום 28.11.2012 ניתן צו כינוס לנכסיה, וביום 11.3.2014 הוכרזה כפושטת רגל.

במסגרת הכרזה זו, מונה עו"ד אילן חזני כנאמן לנכסי המבקשת (להלן: הנאמן ). כנגד המבקשת הוגשו שש תביעות חוב, ונכון למועד זה סכום החוב עומד על סך של כ-551,000 ש"ח.

2.

ביום 25.11.2013 הגישה המבקשת בקשה ראשונה למתן הפטר. הבקשה נשענה על שורה של נימוקים, לרבות מצבה הרפואי וגילה המתקדם של המבקשת; הטענה כי המבקשת היא תמת לב וכי הסתבכותה הכלכלית ארעה לאחר מותו של בנה, אשר הסתבך בחובות והשתמש בצ'קים של אמו; העובדה כי שיתפה פעולה באופן מלא עם הנאמן; והעובדה כי נכסה היחיד הוא זכות בעלות בשיעור של 75% בדירת שלושה חדרים בחולון, בה היא מתגוררת ביחד עם בתה הבוגרת.

3.

ביום 11.12.2014, בטרם הוכרעה הבקשה הראשונה למתן הפטר, הגישה המבקשת בקשה שניה למתן הפטר, וזאת בכפוף לתשלום של 50,000 ש"ח לקופת פשיטת הרגל. בהחלטתו מיום 26.1.2015 עמד בית המשפט המחוזי על כך שאין מקום להעניק הפטר מקום שלמבקשת 75% מהזכויות בדירה ששוויה (כשהיא פנויה) עומד על פי הערכת שמאי על כ-950,000 ש"ח. יחד עם זאת קבע בית המשפט כי אין בכוונתו להכריע בבקשה עובר לקבלת חוות דעת שמאית לעניין שווי הדירה כשהיא תפוסה. עקב כך, ביום 3.3.2015 נערכה חוות דעת שמאית שבמסגרתה הוערך שווי הדירה כתפוסה בסך של 840,000 ש"ח. עוד באותו יום הוציא בית המשפט החלטה שלפיה על המבקשת להציע הצעה המתחשבת בחוות הדעת השמאית. יוער כי בין לבין, הגישה המבקשת בקשה לקביעת מועד דיון לאישור הצעת הסדר נושים, במסגרתו הציעה סך של 80,000 ש"ח בנוסף לסכום שהצטבר בקופת הכינוס. בהחלטתו מיום 26.1.2015 קבע בית המשפט כי אין להידרש לבקשה בטרם תתקבל חוות הדעת השמאית.

4.

לאחר שהמבקשת השיגה על מסקנות חוות הדעת השמאית, ביום 28.6.2015 נערכה שומה מעודכנת ולפיה שווי הדירה כשהיא תפוסה על ידי המבקשת ובתה הבוגרת עומד על סך של 690,000 ש"ח. בעקבות זאת, ביום 21.7.2015 הגישה המבקשת בקשה נוספת לקביעת מועד דיון לאישור הצעת הסדר נושים, במסגרתה הציעה המבקשת לשלם לקופת פשיטת הרגל סכום של 120,000 ש"ח. בהחלטתו מיום 6.10.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, הן לאור העובדה כי למבקשת זכויות בדירה והן משום שמרבית הנושים מתנגדים להסדר המוצע. עוד במסגרת החלטה זו המליץ בית המשפט למבקשת לשפר את הצעתה ובתוך כך לבוא בדין ודברים ישירות מול הנאמן.

5.

לאחר דברים אלו, הגישה המבקשת בקשה שלישית למתן הפטר – היא הבקשה מושא ההליך דנן – במסגרתה הציעה להפקיד בקופת פשיטת הרגל סכום של 160,000 ש"ח בנוסף לסכום של 20,000 ש"ח שכבר הופקד על ידה בשלב מוקדם יותר, ובסה"כ 180,000 ש"ח. בתגובתו לבקשה מסר הנאמן כי כל עוד המבקשת אינה משתפת פעולה בכל הקשור למימוש הזכויות בנכס ואינה מעלה הצעות להסדר המקובלות על הנושים, אין מקום להעניק לה הפטר. בהחלטתו מיום 13.12.2015 קבע בית המשפט כי "נראה כי אין מקום להיעתר לבקשה, וזאת נוכח המפורט בבקשת הנאמן ובהמשך להחלטות קודמות בעניין. תואיל החייבת לשפר הצעתה וטוב תעשה אם תבוא בדברים עם הנאמן במישרין בעניין זה".

מכאן הבקשה שלפנַי.

טענות המבקשת

6.

לטענת המבקשת, שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא איפשר לה לקיים דיון בבקשה למתן הפטר. לטענתה, זימונם של כל הצדדים לבית המשפט הינו פתרון הכרחי לצורך גיבוש סופי של הסדר נושים. עוד נטען כי דברים אלו נכונים ביתר שאת בהתחשב במצבה הרפואי הקשה של המבקשת – המהווה נסיבה שלא ניתן לה משקל מספק. במקרה דנן, כך נטען, היה מקום לתת דגש לערך של שיקום החייבים ולרצון לאפשר למבקשת לפתוח דף חדש מבלי שתיאלץ לעזוב את דירת מגוריה, לא כל שכן מקום שמדובר בהחלטה שלא נומקה כדבעי. על כל פנים, מוסיפה המבקשת וטוענת כי חוות הדעת השמאית אינה מביאה בחשבון את זכותה של החייבת לקבל דיור חלופי או פיצוי כנגד מימוש דירת המגורים, וכי במצב דברים זה אין הפרש ניכר בין הסכום שהוצע על ידה לבין התמורה שעשויה להתקבל עבור חלקה של המבקשת בדירה.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, נחה דעתי כי דינה להידחות, וזאת מבלי להיזקק לתשובת המשיבים.

8.

בפתח הדברים אציין כי לא נעלמו מעינַי נסיבותיה האישיות המורכבות של המבקשת, ובכללן גילה המתקדם; מצבה הרפואי הקשה; והאופן שבו נוצרו החובות שהובילו להסתבכותה הכלכלית. מקובל עלי כי נסיבות מעין אלה מהוות שיקול חשוב במסגרת מערך השיקולים שאותם על בית המשפט להביא בחשבון בבואו להכריע בבקשות המוגשות במסגרת הליכי פשיטת רגל [השוו למשל: ע"א 1601/07 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 5 (13.12.2007); ע"א 3004/07 דוד נ' כונס הנכסים הרשמי (5.11.2008)]. יחד עם זאת, בל נשכח כי לצד התכלית השואפת לאפשר לחייב לפתוח דף חדש, הרי שלהליך פשיטת הרגל תכלית נוספת, הלא היא הגנה על זכות הקניין של הנושים על דרך של כינוס נכסי החייב [ראו למשל: ע"א 6021/06 פיגון נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 17 (9.8.2009) והאסמכתאות שם ]. בנסיבות העניין, איני סבור כי האיזון שבין שתי התכליות האלה מצדיק התערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בדמות הענקת רשות ערעור. טעמַי לכך הם שלושה.

ראשית , וזהו לטעמי העיקר, לא שוכנעתי כי החלטתו של בית המשפט המחוזי שוללת את יומה של המבקשת בבית המשפט. כפי שעולה מהבקשה עצמה, למבקשת כבר ניתנו מספר הזדמנויות להציע הצעות ולהגיש בקשות בעניין הצעות להסדר נושים – הצעות ובקשות שזכו להתייחסויות של כלל הצדדים, לרבות הנאמן, הנושים ובית המשפט. אם לא די בכך, בחומר שהונח לפנַי אין כל הסבר לסיבה שבגינה סירבה המבקשת להידבר עם הנאמן במישרין חרף המלצותיו החוזרות והנשנות של בית המשפט. ככל שלמבקשת טענות לגופו של הסכום המוצע על ידה ולעניין ההפרש בין סכום זה לבין התמורה הפוטנציאלית ממימוש דירת המגורים, לא ברור מדוע נמנעה מהצפת טענות אלה ישירות מול הנאמן במטרה להגיע להסדר שיהיה מקובל על כל הנושים. כאשר אלו הם פני הדברים, דומה כי אין למבקשת להלין אלא על עצמה. ודוק, בנסיבות העניין איני מוצא כל סיבה להעדיף קיום דיון בבית משפט עוד בטרם נערכה הידברות ישירה עם הנאמן, וממילא איני מקבל את טענת המבקשת כי מדובר ב"פתרון הכרחי" בעת הזאת. מכל מקום, החלטתו של בית המשפט אינה סותמת את הגולל על ניסיונותיה של המבקשת לזכות בהפטר, אלא רק קובעת כי ראוי שהמבקשת תמצה את שאר הערוצים הפתוחים לפניה בטרם יידון העניין בין כותלי בית המשפט.

שנית , יש לדעתי לייחס חשיבות לעובדה כי מדובר בדירת המגורים של המבקשת. כפי שהמבקשת מציינת במסגרת בקשת רשות הערעור, סעיף 86א לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 מקנה לבית המשפט המחוזי סמכות שבשיקול דעת שמכוחה הוא רשאי להתנות את מימוש הדירה במציאת הסדר חלופי למבקשת. אמנם "רשת ביטחון" זו אינה מובטחת, אך אין לכחד כי עצם קיומה מפיג במידת מה את החשש שמא תיוותר המבקשת ללא קורת גג הולמת. בענייננו, בית המשפט המחוזי טרם החליט האם בכוונתו להפעיל את סמכותו ולהתנות את מימוש הדירה בהסדר חלופי, כך שחלק ניכר מהחששות העולים מבקשת רשות הערעור הינם בוסריים.

שלישית , איני מקבל את טענת המבקשת שלפיה ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור היא החלטה בלתי מנומקת. החלטתו של בית המשפט המחוזי היא אמנם החלטה תמציתית, אך אין משמעות הדבר כי אינה מנומקת. לדידי, אין לקרוא את ההחלטה במנותק מרצף ההחלטות שקדם לה, ולא בכדי מפנה בית המשפט להחלטות הקודמות שיצאו תחת ידו במסגרת התיק. למקרא רצף ההחלטות, ובשים לב לתגובותיו של הנאמן לבקשותיה השונות של המבקשת, עולה כי ההחלטה לדחות את הבקשה למתן הפטר נשענת על שלושה נימוקים: ההפרש שבין שווי זכויותיה של המבקשת בדירת המגורים לבין הסכומים המוצעים על ידה; העובדה שלא קיימה הידברות ישירות עם הנאמן ושהגישה הצעות להסדרי נושים מבלי שאלו תואמו עם הנאמן או עם הנושים עצמם; וחוסר שיתוף הפעולה שלה עם מהלכי המימוש שאותם יזם הנאמן. לא ניתן לומר, איפוא, כי החלטתו של בית המשפט לוקה בחסר מבחינת הנמקה.

9.

סוף דבר – מן הטעמים שאותם פירטתי, איני סבור כי מתן רשות ערעור בשלב זה הכרחית לשם מניעת נזק של ממש למבקשת או לצורך מניעת הליך מיותר, כלשון אמת המידה הקבועה בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. אי לכך, הבקשה נדחית כאמור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.