רע"א 2979/18 פלוני נ. משרד הבטחון- קצין תגמולים

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 6.3.2018 (ע"ו 21044-10-17, סגן הנשיא י' כהן והשופטים א' טובי ו- ת' נאות-פרי ). בית המשפט המחוזי דחה בעיקרו ערעור שהגיש המבקש על החלטתה של ועדת הערעורים שליד בית משפט השלום בחיפה הפועלת לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן בהתאמה: ועדת הערעורים ו- חוק הנכים ) מיום 19.7.2017 (ע"ן 51404-09-16, יו"ר הוועדה השופט ז' פלאח וחברי הוועדה ד"ר א' קורת ומר ד' לוקוב ).

רקע עובדתי וההליכים עד כה

2.

המבקש התגייס לצה"ל בחודש דצמבר 2009 ושירת בגדס"ר 585. ביום 1.1.2011, בעת ששהה במועדון היחידה, נפצע המבקש מפליטת כדור מנשקו של חייל אחר. כתוצאה מהירי סבל המבקש מפצע באגן ואושפז בבית חולים לקבלת טיפול. בחודש יוני 2011 שוחרר המבקש משירות צבאי מטעמים רפואיים.

3.

עם שחרורו, ביום 26.6.2011, הגיש המבקש תביעה להכרה בו כנכה לפי חוק הנכים, בגין נזקים אורתופדיים ונפשיים שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מהאירוע המתואר.

4.

ביום 13.12.2011 התכנסה ועדה רפואית בעניינו של המבקש, והכירה בו כנכה. בהמשך לכך, התקיימו הליכים שנסבו על קביעת דרגת הנכות של המבקש – הן בהיבט האורתופדי והן בהיבט הנפשי. ביום 1.4.2012 קבעה הוועדה הרפואית למבקש נכות אורתופדית בשיעור של 2%. בעקבות ערר שהוגש על כך לוועדה רפואית עליונה, ביום 28.10.2012 הועמדה דרגת נכותו האורתופדית של המבקש על 12% לצמיתות, החל ממועד שחרורו משירות. באשר לדרגת הנכות הנפשית של המבקש, זו הועמדה ביום 9.9.2013 על 20%. דרגת נכותו המשוקללת של המבקש הועמדה על 29% החל ממועד שחרורו משירות. להשלמת התמונה יצוין כי מאוחר יותר עודכנה דרגת הנכות של המבקש, וכיום דרגת נכותו המשוקללת עומדת על 39% לצמיתות.

5.

בשלב זה, המחלוקת בין הצדדים נוגעת לתביעתו של המבקש לתשלום "תגמולי קיום" – תגמולי טיפול רפואי (להלן: תט"ר ) המוענקים לפי סעיף 43 לחוק הנכים ולפי תקנות 14 ו-14א לתקנות הנכים (טיפול רפואי), התשי"ד-1954, וכן לתגמולים מחוסר פרנסה (להלן: חפ"ר ), המוענקים לפי סעיף 6 לחוק הנכים ולפי תקנות הנכים (כללים להוכחת חוסר פרנסה), התשי"ג-1953. תגמולים אלה, כשמם כן הם, נועדו לסייע לנכה במחייתו השוטפת לצורכי קיום. תגמול תט"ר משולם לנכה שאינו מסוגל לעבוד באופן זמני מפאת הזדקקותו לטיפול רפואי, ואילו תגמול חפ"ר מיועד לנכה הנמצא בהליכי שיקום והשמה בעבודה.

6.

לטענת המבקש, מיד לאחר שהגיש את תביעתו להכרה בנכות, היינו בסמוך לשחרורו מהשירות, הוא פנה מספר פעמים אל המשיב בבקשה לקבלת תגמולי קיום, אולם נמסר לו כי עד שייקבעו לו לפחות 20% נכות הוא לא יהיה זכאי להגיש בקשה כאמור. לעומת זאת, לטענת המשיב, המבקש פנה לראשונה בבקשה לתגמולי חפ"ר בחודש אוקטובר 2013, במהלך פגישתו עם עובדת שיקום, ורק בחודש ינואר 2014 הגיש בקשה לקבלת תגמולי תט"ר באמצעות בא-כוחו.

7.

בסופו של דבר, אושרו למבקש תגמולי תט"ר עבור התקופה שבין 1.1.2014 לבין 12.5.2014, שבה השתתף בתכנית לימודים מטעם המשיב כחלק מהליך שיקומו. כמו כן, בקשתו לקבלת תגמול חפ"ר אושרה מיום 1.7.2014 ועד יום 31.11.2014, וכן מיום 1.12.2014 ועד יום 30.8.2015. החל מסוף אוגוסט 2015 משולב המבקש בעבודה בהיקף של חצי משרה שאליה הופנה על ידי המשיב כחלק מתכנית שיקומו.

8.

המבקש לא הסתפק בכך וביקש מן המשיב לקבל תגמולי תט"ר ותגמולי חפ"ר באופן רטרואקטיבי, החל ממועד שחרורו בחודש יוני 2011. ביום 15.8.2016 דחה המשיב את הבקשה האמורה, והמבקש הגיש ערעור על כך לוועדת הערעורים.

9.

ועדת הערעורים דחתה את ערעורו של המבקש, בקבעה כי תגמולי קיום אינם משולמים באופן רטרואקטיבי, אלא רק ממועד הגשת הבקשה לקבלתם. זאת, מן הטעם שיש לבחון את הזכאות לתגמולים אלה בזמן אמת, וכן לנוכח העובדה שאינם נובעים באופן אוטומטי מההכרה בנכות, אלא נבחנים על-פי קריטריונים שונים, נוספים על אלה הנדרשים לבחינת התביעה לתגמולים רגילים לפי חוק הנכים. ועדת הערעורים הוסיפה וקבעה כי היא לא השתכנעה שחל שיהוי בלתי מוסבר בטיפול בתביעה להכרה בנכותו הנפשית של המבקש, בהתחשב בכך שבירור תביעה מסוג זה נמשך מטבע הדברים זמן רב יותר מבירור של תביעה אורתופדית.

10.

המבקש הגיש ערעור על החלטתה של ועדת הערעורים, וזה נדחה בעיקרו. בפתח פסק הדין ציין בית המשפט המחוזי, כי בהתאם לסעיף 18(א) לחוק הנכים המועד לתשלום תגמולים הוא יום השחרור כאשר הוגשה התביעה הספציפית בתוך שנה ממועד זה, ובמקרים אחרים יום הגשת התביעה. בהמשך לכך, עמד בית המשפט המחוזי על כך שתביעה לתשלום תגמולי קיום היא תביעה נפרדת מהתביעה להכרה בנכות, ולפיכך המועד לקבלת התגמולים הוא יום הגשתה של תביעה נפרדת זו, ולא המועד שבו הוגשה הבקשה הראשונית להכרה בנכות. על כך הוסיף בית המשפט המחוזי, כי על דרך הכלל, תגמולים על פי חוק הנכים אינם ניתנים רטרואקטיבית.

11.

בצד זאת, הוסיף בית המשפט המחוזי ובחן את השאלה האם קיימות במקרה זה נסיבות מיוחדות המאפשרות או מצדיקות פסיקת תגמולים רטרואקטיבית. ראשית, קבע בית המשפט המחוזי כי לא מתקיימות במקרה זה הנסיבות החריגות המנויות בסעיף 18(ו) לחוק הנכים, המאפשרות לסטות מן הכלל הקבוע בסעיף 18(א) לו. שנית, נדרש בית המשפט המחוזי להתנהלותו של המשיב. בית המשפט המחוזי ציין כי ההלכה הפסוקה קובעת שאף אם נפלו פגמים או מחדלים בהתנהלותו של המשיב, הדבר אינו מחייב פסיקת תגמולים רטרואקטיבית. לגוף הדברים, הוסיף בית המשפט המחוזי כי על אף שהתנהלותו של המשיב במקרה הנוכחי "לא הייתה מיטבית", שכן ניתן היה לזרז את הטיפול בעניינו של המבקש, בעיקר בהיבט של בירור הנכות הנפשית, אין מדובר במקרה חריג, ובוודאי שלא במקרה אשר בו ניתן לומר שהמשיב פעל בחוסר תום לב או בזדון. נוסף על כך, בית המשפט המחוזי דחה את טענתו של המבקש לפיה ניתן לפסוק לו תגמולי קיום באופן רטרואקטיבי בהסתמך על עע"ם 7335/10 קצין התגמולים – משרד הביטחון נ' לופו (29.12.2013) (להלן: עניין לופו )), שבו נשללה הפליה בין קבוצות של נכים בכל הנוגע למועד הזכאות לתגמולים. בית המשפט המחוזי עמד על כך שבעניין לופו הודגש כי הקביעות בו כפופות להוראות סעיף 18 לחוק הנכים. על כן, כך נקבע, לא ניתן לקרוא אל תוך עניין לופו אמירה כללית וגורפת המכירה באפשרות לפסיקת תגמולים באופן רטרואקטיבי לתקופה שקודמת למועד הגשת התביעה לקבלת התגמול.

12.

לבסוף, נדרש בית המשפט המחוזי לשאלת המועד הקובע לגבי כל אחד מתגמולי הקיום שהבקשה נסבה עליהם. בית המשפט המחוזי ציין כי המבקש החל לקבל את תגמולי הקיום בחודש ינואר 2014, כאשר הבקשה הראשונה לקבלת תגמולי חפ"ר הוגשה בחודש אוקטובר 2013. בהקשר זה צוין כי הגם שבקשה זו הוגשה בעל פה, הלכה למעשה המשיב הסכים לראות בה כ"תביעה" מספקת לצורך קבלת התגמול. על כן, בית המשפט המחוזי הורה למשיב לשלם למבקש את תגמולי החפ"ר לגבי החודשים נובמבר-דצמבר 2014, בשים לב לכך שהנמקתו של המשיב להחלטה בעניין מועד התשלום של תגמולי החפ"ר הייתה לאקונית ולא מספקת. כמו כן, בית המשפט המחוזי הורה למשיב להשלים את תגמולי הקיום שהיו צריכים להשתלם למבקש בחודשים מאי ויוני 2014, ואשר לא שולמו לו במלואם.

בקשת רשות הערעור והתשובה לה

13.

בקשת רשות הערעור דנן מכוונת נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש ממקד את טענותיו בהתנהלותו של המשיב לאורכו של ההליך. כך, כפי שצוין לעיל, המבקש טוען כי כבר בסמוך לשחרורו הוא פנה למשיב בבקשה לקבל תגמולי קיום אך סורב בנימוק שעליו להמתין לקביעה של דרגת נכותו. דא עקא, לטענת המבקש, הליכים אלה התארכו באופן בלתי סביר ונוהלו בחוסר יעילות, כך שדרגת נכותו הכוללת נקבעה רק כעבור כשנתיים וחצי ממועד שחרורו משירות, ולכן רק במועד זה התאפשר לו לראשונה להגיש בקשה פורמאלית לקבל תגמולי קיום. על רקע זה, המבקש טוען כי יש להכיר בחריג לכלל הקבוע בסעיף 18 לחוק הנכים, המאפשר להכיר בפסיקת תגמולים באופן רטרואקטיבי במקרים שבהם ההליכים מול המשיב נמשכים יתר על המידה. המבקש מוסיף ומתבסס בהקשר זה על פסק הדין בעניין לופו , אשר לשיטתו מייצג אימוץ של גישה מקלה ביחס לפסיקת תגמולים באופן רטרואקטיבי. המבקש סבור כי טענותיו מעוררות שאלה שיש לה חשיבות עקרונית.

14.

ביום 1.5.2018 הוריתי למשיב להגיש תשובה לבקשה, וזו הוגשה ביום 24.5.2018. בתשובתו טוען המשיב כי דין הבקשה להידחות. ראשית, המשיב טוען כי הבקשה אינה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, בהתחשב בכך שהסוגיה של פסיקת תגמולים באופן רטרואקטיבי נדונה והוכרעה זה מכבר בפסיקה. שנית, המשיב סבור כי אין מקום לקבל את טענותיו של המבקש אף לגוף הדברים. בהקשר זה המשיב סומך את ידיו על סעיף 18 לחוק הנכים, הקובע כי תגמולים ישולמו באופן רטרואקטיבי רק מיום הגשת התביעה לקבלתם, למעט באותם מקרים שבהם התביעה הוגשה בתוך שנה מיום השחרור, שאז התשלום יהיה רטרואקטיבי מיום השחרור. בהמשך לכך, המשיב חוזר וטוען כי התביעה לתגמולי קיום היא תביעה נפרדת מהתביעה לקבלת התגמולים הבסיסיים, ועל כן המועד הקובע לקבלת תגמולי הקיום הוא מועד הגשת הבקשה בעניינם, ולא מועד הגשת התביעה להכרה בנכות. בהקשר זה, טוען המשיב כי אין יסוד לטענת המבקש לפיה יש לראות את פנייתו לקבלת תט"ר מיד לאחר הגשת הבקשה להכרה בנכותו בשנת 2011 כמועד הגשת התביעה לתגמולי קיום. במועד זה, כך נטען, לא היה המבקש זכאי כלל להגיש בקשה לתגמולי קיום, שכן תנאי בסיסי להגשת בקשה כאמור הוא הכרה בנכות וקביעתה של דרגת נכות בשיעור 20% לפחות. עוד מציין המשיב כי זכאות לתגמולי קיום אינה תלויה רק בהכרה בנכותו של המבקש אלא גם בהתקיימותם של תנאים נוספים, הנבחנים על פי צרכיו השוטפים של הנכה בזמן אמת.

15.

נוסף על כך, המשיב טוען כי יש לדחות את טענות המבקש באשר לאופן ניהול ההליך בעניינו. המשיב מציין כי מטבע הדברים בירורה של תביעה להכרה בפגיעה נפשית הוא סבוך יותר מאשר בירורה של תביעה להכרה בפגיעה פיזית, ועשוי לארוך זמן רב יותר, מה גם שהבדיקות הנדרשות בעניינם של שני סוגי הפגיעות אינן מתבצעות על ידי אותם רופאים. עוד טוען המשיב כי בפסיקה נקבע זה מכבר שאין מקום לפסיקת תגמולים באופן רטרואקטיבי מעבר למידה שבה הוכרה אפשרות זו בחוק, גם במקרים חריגים שבהם ההחלטה בעניין התגמולים יסודה בפגם. המשיב אף סבור שיש לדחות את טענות המבקש המסתמכות על עניין לופו , בציינו כי זה עסק בסוגיה שונה שאין מקום ללמוד ממנה לענייננו.

דיון והכרעה

16.

לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים שבהם הבקשה מעלה שאלה כללית החורגת מעניינם של הצדדים או כאשר דחייתה תגרום לעיוות דין חמור (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בעיקרו של דבר, איני סבורה כי הבקשה מעוררת שאלה עקרונית, כפי שטוען המבקש.

17.

בית משפט זה נדרש בעבר בהרחבה לסוגיה של פסיקת תגמולים לפי חוק הנכים באופן רטרואקטיבי. בפסיקה שעסקה בעניין זה הובהר כי ההסדר הקבוע בחוק הנכים מגביל באופן כמעט מוחלט פסיקת תגמולים באופן רטרואקטיבי למועד הקבוע בסעיף 18(א) לו, בכפוף לחריג הקבוע בסעיף 18(ו) לחוק, אשר אין מחלוקת כי אינו חל במקרה דנן. כפי שציינתי בעבר, "הגבלה זו משקפת את האיזון שנעשה על-ידי המחוקק בין המטרה הסוציאלית של חוק הנכים לבין ההגבלות התקציביות הקיימות ביישומה. כלל העקרונות החלים על פסיקת תגמולים נובעים מהאיזון האמור, לרבות הכלל הגדול שקביעת הנכות וגובה התגמולים הם לעולם בני-שינוי, ואינם 'סגורים' כמו בהליך נזיקי רגיל. בהקשר רחב זה, נקבע כי אי-ההכרה בתשלום רטרואקטיבי של תגמולים תחול גם במצבים של החלטה המבוססת על טעות חמורה ואף נפשעת" (ראו: רע"א 4302/14 פלוני נ' קצין התגמולים , פסקה 18 וההפניות שם (12.8.2014) (להלן:

רע"א 4302/14 )).

18.

טענותיו של המבקש מכוונות, אפוא, ליישום הדין וההלכה הפסוקה בעניינו הקונקרטי. טענות אלה נבחנו באופן יסודי ומעמיק – הן על ידי ועדת הערעורים והן על ידי בית המשפט המחוזי, אשר נדרשו בהרחבה לפסיקה הענפה בנושא. אכן, בית המשפט המחוזי קבע כי התנהלותו של המשיב במקרה זה "לא הייתה מיטבית" בהתחשב בזמן שחלף עד לקביעת דרגתו הנכות המשוקללת של המבקש. אולם, בצד זאת קבע בית המשפט המחוזי כי בהתאם לדין – אין בכך כדי להצדיק פסיקת תגמולים באופן רטרואקטיבי. איני סבורה שיש מקום להתערב בכך, לא כל שכן בגלגול שלישי. מבלי לגרוע מתוצאה זו, אוסיף כי חזקה על המשיב כי ייתן דעתו להערות האמורות (ראו והשוו: רע"א 4302/ 14, בפסקה 19).

19.

אוסיף ואציין כי לא מצאתי שטענותיו של המבקש שהועלו בזיקה לעניין לופו מצדיקות אף הן מתן רשות ערעור. כפי שציין בית המשפט המחוזי, באותו עניין נדונה סוגיה ייחודית הנוגעת להשוואה של מועדי הזכאות לתגמולים הניתנים לפי חוק הנכים למועדי הזכאות לתגמולים המוענקים מכוח נהליו של אגף השיקום במשרד הביטחון, וזאת מבלי לחרוג מהכלל היסודי הקבוע בסעיף 18 לחוק הנכים בכל הנוגע לתגמולים המוענקים מכוחו. לא למותר לציין כי גם לאחר שניתן פסק הדין בעניין לופו חזר והדגיש בית משפט זה את המגבלות הקיימות בדין בהקשר האמור (ראו למשל: רע"א 2760/15 פלוני נ' מדינת ישראל – קצין התגמולים, משרד הביטחון (7.6.2015)).

20.

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.