פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
4302/14
לפני:
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המבקש:
יוסף אברהם
נ ג ד
המשיב:
קצין התגמולים
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 20.5.2014 בתיק ע"ו 18553-08-13 שניתן על ידי
כבוד השופטות א' שטמר, מ' נד"ב ו-ה' עובדיה
בשם המבקש:
עו"ד משה רוט
החלטה
1.
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 20.5.2014 (ע"ו 18553-08-13, השופטות א' שטמר, מ' נד"ב ו- ה' עובדיה ). בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב ודחה את ערעורו של המבקש על החלטתה של ועדת הערעורים שליד בית משפט השלום בראשון-לציון (להלן: ועדת הערעורים או
הוועדה ) מיום 16.6.2013 (ע"נ 33942-05-10).
רקע והליכים קודמים
2.
המבקש, יליד שנת 1958, שירת בצה"ל בין השנים 1979-1976 בחיל הצנחנים. באפריל 1979 ביקש להכיר בנכות אורתופדית שממנה סבל בעמוד השדרה ושנגרמה לו לאחר אימונים צבאיים מאומצים, על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים ).
3.
ביום 5.8.1979 התקבלה תביעתו של המבקש בעניין ההכרה בפגימה ממנה הוא סבל בעמוד השדרה שלו ונקבעה לו נכות זמנית לשנה בשיעור של 10%. ערעור שהגיש המשיב, קצין התגמולים, על החלטה זו לוועדה הרפואית העליונה נדחה. כשנה לאחר מכן, בשנת 1980, עוד בטרם הסתיימה תקופת הנכות הזמנית שנקבעה לו, זומן המבקש לוועדה רפואית פעם נוספת וזו קבעה לו שוב נכות זמנית למשך שנה בשיעור של 10%.
4.
בשנת 1981, משהסתיימה תקופת הנכות הזמנית שנקבעה לו, נשלחו לכתובתו של המבקש שוב ושוב זימונים לוועדות רפואיות אך הוא לא התייצב אליהן. במאי 1982 פנה המבקש באמצעות עורך דינו אל המשיב וקבל על כך שהופסקו תגמוליו, וכן על כך שלא זומן לוועדה הרפואית. זמן קצר לאחר מכן נשלחו למבקש שני מכתבי תשובה, שפירטו את השתלשלות הדברים והבהירו כי תשלום התגמולים הופסק מחמת אי התייצבות לבדיקה רפואית נוספת וכי המבקש רשאי לערער על החלטה זו. המבקש ועורך דינו נמנעו מלהגיב גם על מכתבים אלו.
5.
ביום 20.5.1985 פנה המבקש בעצמו למשיב (אל לשכת שיקום דן) על מנת לחדש את תביעתו. לבקשתו, ניתן בידיו אישור על היותו נכה צה"ל בעל נכות של 10% לצמיתות. כבר באותו מעמד התברר כי האישור ניתן בטעות, והמבקש התבקש להחזירו, אך סירב לעשות כן.
6.
בשנת 2007 נעשו מספר פניות בשם המבקש אל המשיב על מנת לברר הכיצד לא משולמים לו תגמולים חרף האישור על נכות שנמצא בידו. המשיב הגיב לפניות אלו וטען כי יסודו של האישור בטעות, כי הטיפול בעניינו של המבקש הופסק לאחר שלא נענה לפניות המשיב להופיע בפני הוועדה הרפואית וכי הוא רשאי לשוב ולעתור לחידוש הטיפול בעניינו. בהמשך, הודיע המבקש כי הוא מעוניין בחידוש הטיפול בעניינו אך סירב להופיע בפני הוועדה הרפואית, כשהוא מסתמך על הטענה כי נקבעה לו נכות צמיתה. במסגרת התדיינות נוספת שנערכה ביניהם הגיעו הצדדים להסכמה, שקיבלה תוקף של פסק דין , ולפיה המבקש יופיע מחדש בפני ועדה רפואית לצורך הערכה בדבר מצבו הרפואי וקביעת נכותו. בהמשך לכך, ביום 6.4.2009 הופיע המבקש בפני הוועדה הרפואית, וז קבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הגבלה קלה בתנועה בעמוד השדרה המתני החל מיום 9.11.2008. בדצמבר 2012, לאחר בקשה לעיון נוסף מטעם המבקש, שונה התאריך שממנו הוא יהיה זכאי לתגמולים ליולי 2007.
7.
בהמשך לכך, פנה המבקש אל המשיב בבקשה לקבל תשלום רטרואקטיבי של תגמולים ממועד הסמוך למועד שבו נגרמה לו הפגימה. בקשתו זו נדחתה בהחלטת המשיב מיום 24.2.2010, החלטה שעליה נסב ערעורו של המבקש לוועדת הערעורים.
8.
ביום 16.6.2013 קיבלה ועדת הערעורים את ערעורו של המבקש. הוועדה קבעה כי המבקש זכאי למחצית סכום התגמולים שלהם היה זכאי החל מיום 20.5.1985, עת פנה אל לשכת המשיב. הוועדה עמדה על כך שעל-פי סעיפים 18, 35 ו-37 לחוק הנכים הכלל הוא כי תגמולים ישולמו מיום שחרורו של הנכה משירות צבאי, אם התביעה הוגשה תוך שנה מן השחרור, ובמקרים אחרים מיום הגשת התביעה, מיום הגשת הבקשה לבדיקה חוזרת, מן המועד שבו הוגשו ראיות חדשות או ממועד מאוחר יותר שקבעה הוועדה הרפואית. החריג היחיד לכך, שאף פורש בצמצום בפסיקה, נקבע בסעיף 18(ו) לחוק הנכים, והוא חל על מי שמחמת מחלת נפש או ליקוי שכלי לא הגיש תביעה במועד. על כן, כך נקבע, אין להעניק תגמולים באופן רטרואקטיבי בהתאם לחוק הנכים. יחד עם זאת, הוועדה הוסיפה וקבעה כי הפסיקה חרגה לעיתים מכלל זה (תוך הפנייה, בעיקר, לעע"מ 7605/09 פלוני נ' משרד הביטחון – קצין התגמולים (25.3.2010) (להלן: עניין פלוני )).
9.
הלכה למעשה, הוועדה קבעה כי התנהלותו של המבקש בין שנת 1981 לשנת 1985 מלמדת על זניחת תביעתו להכרת זכות, אך לא כן מאז פנייתו החוזרת של המבקש למשיב בשנת 1985. החל מאותו מועד, כך קבעה הוועדה, היה על המשיב לנהוג כלפי המבקש באופן שונה, בתוקף מעמדו כרשות מנהלית שלה יתרון על פני הנכה בכל הנוגע למידע הרלוונטי לזכויותיו. הוועדה קבעה כי משהוברר למשיב או למי מעובדיו כי המבקש הוא נכה שנשללו זכויותיו היה עליהם לחדש את הטיפול במבקש – לזמנו לוועדה רפואית, או למצער להנחותו בדבר הצורך בהגשת בקשה לחידוש הטפול בתביעתו. לאחר שהוועדה שקללה את התנהלותו של המבקש עצמו שאף היא תרמה לעיכוב בטיפול בתביעתו, קבעה הוועדה שיש להטיל את האחריות לתוצאה לפיה לא שולמו למבקש תגמולים בין השנים 2007-1985 על שני הצדדים ולפיכך קבעה כי המבקש זכאי לתגמולים בשיעור של 50% החל מן המועד שבו פנה אל לשכת המשיב בשנת 1985.
10.
על החלטתה זו של הוועדה הגישו שני הצדדים ערעורים לבית המשפט המחוזי. ביום 20.5.2014 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורו של המשיב ודחה את ערעורו של המבקש. בית המשפט המחוזי קבע כי אין לקבל את קביעתה של הוועדה לפיה יש לאפשר תשלום רטרואקטיבי במקרים שבהם מחדל הרשות הוביל להתמשכות ההליכים. בית המשפט המחוזי קבע כי אין סימוכין לקביעה זו וכי קיימות דווקא פסיקות הפוכות של בית משפט זה במקרים דומים (תוך הפנייה לעניין פלוני ולרע"א 7959/10
וידר נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (7.11.2011) (להלן: עניין וידר )).
בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי הפסיקה שעליה נסמכה הוועדה מתייחסת לתשלום רטרואקטיבי של הטבות שהנכה זכאי להן מכוח הוראות אגף השיקום ולא לתשלום תגמולים מכוח חוק הנכים.
11.
לבסוף, התייחס בית המשפט המחוזי לטענת המבקש כי יש להתחשב במצבו הפסיכיאטרי כאשר יש להחליט באשר לתוצאות של הטיפול הלא מיטבי בפנייתו. לטענתו, הוא מוכר כפגוע נפש (ללא קשר לשירותו הצבאי) מזה כ-30 שנה, ומקבל בגין כך קצבת נכות מן הביטוח הלאומי. בית המשפט המחוזי ציין כי טענה זו לא עמדה בפני הוועדה אלא הועלתה רק בסיכומים בבית המשפט המחוזי, ולכן לא ניתן להידרש אליה.
בקשת רשות הערעור
12.
בבקשת רשות הערעור, המופנית כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, טוען המבקש כי התנהלותו הבעייתית של המשיב כרשות ציבורית צריכה הייתה להוביל להכרה בזכאותו הרטרואקטיבית לקבל תגמולים, כחריג לכלל הרגיל. המבקש טוען בהקשר זה כי המשיב שהוא בעל המידע העדיף, לא עשה כל פעולה, ולו המינימאלית ביותר, אל מול המבקש – נכה צה"ל שאף לא היה מיוצג על-ידי עורך דין והגיע בגפו לטיפול בעניינו מבלי שהיה מודע לזכויותיו. המבקש מדגיש כי התנהלותו הבעייתית של המשיב מתעצמת גם לנוכח העובדה שצייד את המבקש באישור על נכותו, אך לא פעל בצורה פורמאלית כדי ליידע אותו כי האישור בטעות יסודו וכי עליו לפעול על מנת לחדש את הטיפול בענייננו.
13.
המבקש טוען עוד כי בית המשפט המחוזי התעלם מקביעות עובדתיות של הוועדה ומראיות שהיו בפניה ולמעשה הפך את החלטתה מבלי שנדרש למסכת העובדתית שהוכחה ולנימוקי הערעור.
14.
בשולי הבקשה מתייחס המבקש אף למצבו הכלכלי המכביד, לנסיבות חייו הקשות ולמחלת הנפש שממנה הוא סובל (ללא קשר לשירות) – נסיבות שיש בהן כדי להדגיש את החשיבות הנודעת לתשלום מלוא התגמולים המגיעים לו, גם באופן רטרואקטיבי.
דיון והכרעה
15.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.
16.
כלל הוא כי בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" נבחנת לפי אמת המידה המחמירה שלפיה רשות ערעור תינתן רק אם המקרה מעלה שאלה עקרונית כללית או אם הימנעות ממתן רשות ערעור ביחס אליו תגרום למבקש עיוות דין (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור ( הדר חיפה ) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בהתאם לאמת מידה זו, אין מקום להיענות לבקשה דנן.
17.
למעשה, את עיקר יהבו משליך המבקש על הניסיון להכיר בחריג לכלל שלפיו לא ישולמו תגמולים רטרואקטיביים על-פי חוק הנכים. עניין זה הוא אכן בעל אופי עקרוני, אולם הוא חזר והוכרע פעמים רבות בהלכה הפסוקה. על כן, דין הבקשה להידחות.
18.
בית משפט זה חזר ועמד על כך שחוק הנכים קובע במפורש הסדר המגביל באופן כמעט מוחלט פסיקת תגמולים באופן רטרואקטיבי מעבר לתקופה של שנה
(בכפוף למצב חריג אחד המוגדר בסעיף 18(ו) לחוק הנכים שאינו רלוונטי למקרה דנן). הגבלה זו משקפת את האיזון שנעשה על-ידי המחוקק בין המטרה הסוציאלית של חוק הנכים לבין ההגבלות התקציביות הקיימות ביישומה. כלל העקרונות החלים על פסיקת תגמולים נובעים מהאיזון האמור, לרבות הכלל הגדול שקביעת הנכות וגובה התגמולים הם לעולם בני-שינוי, ואינם "סגורים" כמו בהליך נזיקי רגיל. בהקשר רחב זה, נקבע כי אי-ההכרה בתשלום רטרואקטיבי של תגמולים תחול גם במצבים של החלטה המבוססת על טעות חמורה ואף נפשעת ( רע"א 1357/06 פלוני נ' קצין התגמולים , פסקה 11 (6.10.2008). ראו גם: רע"א 7097/10 זכאי נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון אגף השיקום , פסקה 14 (24.1.2012); עניין וידר ; עניין פלוני ; רע"א 1357/06 פלוני נ' קצין התגמולים (6.10.2008)). בהתאם לכך, חרף הפגמים שנפלו לכאורה בטיפול בעניינו של המבקש, אין בהם כדי לבסס את זכאותו לקבלת תגמולים נוספים על בסיס הכרה רטרואקטיבית בזכאותו (ראו גם: רע"א
2666/13
קרפלס נ' קצין התגמולים (28.7.2013)).
19.
יש להודות: עניינו של המבקש מותיר תחושת אי-נחת. אין ספק כי על המשיב, כרשות ציבורית, מוטלות חובות כלפי האזרחים, ובפרט כלפי נכים המוכרים על-פי חוק הנכים שעל עניינם הוא מופקד (כפי שפירטתי בחוות דעתי ברע"א 4406/10 בוחבוט נ' קצין התגמולים , בפסקאות 26-25 (26.6.2012)). מכוח חובותיו הציבוריות ומכוח הגדרת תפקידו עצמה, עליו לוודא כי המידע הרלוונטי הדרוש לצורך מיצוי זכויותיהם של נכי צה"ל יגיע לקהל היעד הרלוונטי (על הבעיה של אי מיצוי זכויות רווחה, ראו עוד: איל פלג
אתגר העוני של המשפט המנהלי 258-252 (2013) (להלן: פלג )). בנסיבות העניין, אין בידי ליתן תרופה במקרה דנן לנוכח ההגבלות שהתווה המחוקק במסגרת חוק הנכים. אולם, על המשיב מוטלת האחריות לוודא כי יופקו הלקחים הנדרשים מטעויות העבר ויימנעו מקרים עתידיים דומים. למעשה, דווקא בשל הסייגים הסטטוטוריים החלים בהקשר זה על תיקון פגמים באופן רטרואקטיבי שומה על המשיב לפעול ביתר שאת להנהגת מנגנונים שיבטיחו טיפול נאות בפניות המגיעות אליו, לרבות מתן הסבר מתאים לפונים באשר לצעדים שעליהם לנקוט (ראו עוד: פלג , בעמ' 616-615).
20.
בסיכומו של דבר, אין מוצא מלקבוע כי דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובת המשיב – איני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום, ט"ז באב התשע"ד (12.8.2014).
ש ו פ ט ת