רע"א 3149-24 רע"א 3149-24

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים א' ואגו, ג' גדעון ו-י' ייטב), מיום 20.3.2024, בע"א 56781-09-23. בפסק הדין נושא הבקשה נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (השופט נ' חת מקוב), מיום 26.7.2023, בת"א 15318-10-19, בגדרו התקבלה תביעתו של המשיב לקבלת סעד הצהרתי לפיו הוא הבעלים היחיד של החנות מושא התביעה.

רקע הדברים

1.ביום 10.1.1999 נחתם הסכם בין המבקש לבין המשיבה 3, חברה משכנת יהונתן ודניאל השקעות ובנייה בע"מ (להלן: החברה המשכנת), במסגרתה התחייב המבקש לרכוש מהחברה המשכנת חנות הממוקמת בגוש 2447 חלקה 8 ברחוב העצמאות 93 באשדוד (להלן: החנות). בהסכם זה (להלן: הסכם המכר), צוין כי תמורת החנות ישלם המבקש לחברה המשכנת סך של 510,000 ש"ח בשני תשלומים: האחד בסך של 250,000 ש"ח במועד חתימת ההסכם, והשני, בסך של 260,000 ש"ח, במועד מאוחר יותר.

2.ביום 23.9.1999 נכרת בין המבקש לבין אחיו, המשיב 1 (לעיל ולהלן: המשיב), הסכם שבגדרו נקבע כי החנות תירשם (בספרי החברה המשכנת ובספרי רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י)) על שמו של המבקש, אולם המבקש "מצהיר בזה, כי על אף העובדה שהחנות תרשם על שמו בחברה משכנת ו/או ברשות מנהל מקרקעי ישראל ו/או ברשם המקרקעין החנות אינה ולא תהיה בבעלותו אלא בבעלות צד א' יואב מגידש [המשיב – י' כ'], וכי אין ולא תהיה לו כל זכות קניינית או זכות חזקה בחנות". עוד צוין בהסכם זה (להלן: הסכם ההבנות), כי המשיב הוא ששילם את מלוא התמורה בגין החנות, וזאת הן באמצעות הון עצמי והן באמצעות הלוואת משכנתה. עוד התחייב המבקש כי בכל עת שיידרש לכך, יעביר את הזכויות בנכס על שמו של המשיב.

3.ביום 8.10.2019 הגיש המשיב תביעה לבית משפט השלום בבאר שבע נגד המבקש ונגד המשיבה 2, שהינה אימם של המבקש והמשיב (להלן: המשיבה; יצוין כי לתביעה זו צורפו כנתבעות פורמליות גם רמ"י והחברה המשכנת, אך התביעה כנגדן נמחקה בשלב מאוחר יותר משום שעמדתן הייתה כי אין להן עניין בסכסוך וזאת על אף טענת המשיב כי הינו בעל הזכויות האמתי בחנות, בניגוד לכאורה לקבוע במרשמיהן). בתביעה זו טען המשיב כי הוא זה אשר רכש את החנות וכי הוא רשם אותה על שמו של אחיו, המבקש, על מנת שהאחרון יחזיק עבורו בזכויות הקנייניות בחנות עד שיבקש להעבירה על שמו או על שם מי מטעמו.

המשיב הוסיף וטען כי בחודש מרץ 2019 ביקש להעביר את החנות במתנה לאמו, המשיבה. לשם העברת הזכויות בחנות על שמה של המשיבה, נדרש המבקש לחתום על הסכם מתנה (להלן: הסכם המתנה). לטענת המשיב, המבקש ניאות לחתום על הסכם המתנה, אולם לצורך חתימה על מסמכים נוספים שהיו דרושים לצורך השלמת העברת הזכויות בחנות, דרש המבקש כי המשיב ישלם לו תמורה כספית. המשיב סירב לדרישותיו של המבקש. בעקבות כן הודיע המבקש לחברה המשכנת, שהוא מבטל את הסכמתו להעברת הזכויות. משכך, הגיש המבקש את תביעתו בה עתר כי בית המשפט יקבע כי הוא הבעלים היחיד של החנות, כי הסכם המתנה מבוטל וכן יורה על אכיפת הסכם ההבנות.

4.בכתב ההגנה שהוגש מטעמו טען המבקש, בעיקרו של דבר, כי הוא הבעלים של החנות כך שהרישום בספרי החברה המשכנת ורמ"י מתאר את מצב הדברים בפועל. המבקש טען כי הוא זה אשר שילם את תמורת החנות לחברה המשכנת: המבקש ציין כי התשלום הראשון, בסך של 250,000 ש"ח, שולם מכספים שאכן הועברו אליו מאת המשיב. עם זאת, לטענתו, מדובר היה בסכום שהמשיב היה חייב לו, לאחר ששמר אצלו את השכר שהגיע למבקש מעבודתו כשכיר בחנות בגדים באשקלון שבבעלות המשיב, בין השנים 2007-1993. המבקש הוסיף וציין כי אף שגם התשלום השני, בסך של 260,000 ש"ח, שולם מחשבון הבנק של המשיב (על דרך תשלום החזרי הלוואת משכנתה שנטלה לשם כך), בין הצדדים שררה הסכמה לפיה תשלום החזרי הלוואת המשכנתה יעשה כנגד העברה, מהמבקש למשיב, של דמי שכירות שהתקבלו בגין השכרת החנות לצדדים שלישיים. אשר להסכם ההבנות, המבקש טען כי באותו היום שבו הוחתם על הסכם זה, חתם הוא על הסכם נוסף אשר קבע, בקשר לנכס אחר, הסדר שמהותו כנטען על ידי המשיב לגבי החנות דנן (רישום על שם המבקש בעוד הזכויות הן למעשה של המשיב). על כן, כך טען המבקש, הוא הוטעה על ידי המשיב ויש לראות בהסכם ההבנות ככזה שנחתם ללא גמירות דעת מטעמו.

5.ביום 26.7.2023 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום (השופטת נ' חת מקוב), במסגרתו נתקבלה תביעתו של המשיב. בית משפט השלום ציין כי המחלוקת הדורשת את הכרעתו הינה האם, כטענת המשיב, הוא זה אשר רכש את החנות ומטעמים כאלו או אחרים רשם אותה על שם המבקש, בהתאם לאמור בהסכם ההבנות; או שמא המבקש הוא זה שרכש את החנות, ולהסכם ההבנות בין הצדדים אין תוקף, כך שהרישום משקף את המצב הנכון ביחס לבעלות בחנות.

לצורך מענה על שאלה זו נדרש בית משפט השלום, תחילה, למחלוקת בין הצדדים באשר לתשלום בגין רכישת החנות. אשר לתשלום הראשון, בית המשפט ציין כי מהראיות שהוצגו בפניו עולה כי המשיב העביר לחשבון הבנק של המבקש סך של 250,000 ש"ח וכי את הסכום הנ"ל שילם המבקש כתשלום ראשון עבור החנות. בהתייחס לטענת המבקש כי הסכום הנ"ל שיקף את שכרו בגין עבודתו בחנות המשיב, בלא שכר (במשך 14 שנים), קבע בית משפט השלום כי גרסתו של המבקש בעניין זה אינה סבירה, וכי לא עלה בידי המבקש להרים את הנטל המוטל על שכמו בעניין זה.

אשר לתשלום השני, בית משפט השלום ציין כי אין מחלוקת בין הצדדים כי תשלום זה, בסך של 260,000 ש"ח, שולם באמצעות הלוואת משכנתה שנטלו המבקש והמשיב יחד, אך כי המשיב הוא ששילם את כל החזרי הלוואת המשכנתה. בהתייחס לטענת המבקש כי בינו לבין המשיב היה הסדר לפיו המשיב ישלם את החזרי הלוואת המשכנתה חלף העברת דמי השכירות שנגבו עבור החנות למבקש, ציין בית המשפט כי המבקש לא סיפק כל ראיה לתמיכה בטענה זו והוסיף וקבע, ממספר נימוקים המפורטים בפסק הדין, כי גם טענה זו אינה סבירה ואינה מתיישבת עם טענת המבקש כי לא קיבל משכורת בגין עבודתו אצל המשיב.

על רקע האמור לעיל, קבע בית משפט השלום כי די בקביעתו כי הראיות שהוצגו בפניו מוכיחות שהמשיב רכש את החנות בכספו, כדי לקבל את התביעה. עם זאת, למעלה מן הצורך, הוסיף בית משפט השלום והתייחס למספר אינדיקציות המוכיחות כי החנות מצויה בבעלות המשיב. כך, בית משפט השלום ציין כי הראיות שהוצגו בפניו מוכיחות כי המשיב השכיר את החנות לאורך השנים למעט בתחילה כשהמבקש הפעיל בה עסק עצמאי. כמו כן, המבקש, שנקלע לחובות, לא ניסה לממש את החנות כדי להיחלץ מחובותיו, והמשיך כל העת להיות שכיר אצל המשיב בחנות (אחרת) שבבעלותו, ולא נהג מעולם מנהג בעלים בחנות. המבקש חתם על משכון של החנות לטובת המשיב בשנת 2014, ומי ששילם מע"מ עבור הרכישה היה המשיב. בית משפט השלום ציין כי אף שנותר סימן שאלה לעניין השאלה מי מבין הצדדים שילם את מס הרכישה בגין רכישת החנות, הרי בהתחשב בכך שהקבלות המקוריות מצויות בידי המשיב, הכף נוטה לכך שהמס שולם על ידו.

בנוגע להסכם ההבנות, בית משפט השלום ציין כי טענתו העיקרית של המבקש בעניין זה, הייתה כי הוא הוחתם על הסכם ההבנות באותו מועד שבו הוחתם על הסכם הנוגע לנכס אחר, ולכן התבלבל ולא הבין לגבי איזה נכס הוא נותן את הסכמתו. בהתייחסו לטענה זו ציין בית המשפט כי עיון בנכס הטאבו של אותו נכס אחר מלמד כי זה אכן נרשם על שמו של המבקש, וכי הערת האזהרה ביחס לנכס זה נרשמה באותו יום שבו נחתם הסכם ההבנות. עם זאת, בהיעדר המסמך שעליו טוען המבקש כי חתם לצד הסכם ההבנות (בהקשר הנכס האחר), לא ניתן לקבל את טענת המבקש. בית המשפט הוסיף ותמך את קביעתו האמורה בנימוקים נוספים שפורטו בפסק הדין.

6.בית המשפט הוסיף וציין כי המבקש טען כי אף אם יש לראות בהסכם ההבנות כהסכם מחייב, מדובר בהסכם הנוגד את תקנת הציבור שכן הוא מכתיב תוצאה לפיה הרישום במרשם רמ"י ובמרשם החברה המשכנת אינו מייצג את העובדות כפי שהן. בהתייחס לטענה זו ציין בית המשפט כי המשיב טען כי הסכם ההבנות הוא הסכם נאמנות, ודומה כי אכן כך הוא. בית משפט השלום הטעים כי מקום בו הבעלות בנכס נרשמת על שם פלוני למרות שהכסף לרכישתו בא מידי אלמוני, אזי שבהיעדר אינדיקציה לכך שהכסף לרכישת הנכס ניתן במתנה, קמה חזקה לטובת האחרון לפיה הנכס מוחזק עבורו בנאמנות. כך, וביישום לענייננו, נקבע כי אף שבהסכם ההבנות לא צוין קיומה של נאמנות, די בכך שרכישתה של החנות מומנה על ידי המשיב. בתוך כך, בית המשפט קמא התייחס לטענות המבקש כי המשיב לא טען לקיומה של נאמנות, וציין כי הדבר אינו נכון שכן חוק הנאמנות צוין כבר בכתב התביעה והטענה המפורשת שהסכם ההבנות הינו הסכם נאמנות נזכרה בכתב התשובה מטעם המשיב. עוד ציין בית המשפט כי הטענה לקיומה של נאמנות נדונה גם בקדם המשפט ללא כל התנגדות מצד המבקש. כמו כן, בית המשפט התייחס לטענת המבקש כי המשיב לא דיווח על קיום הנאמנות לרשויות המס, וציין כי אין בכך כדי לגרוע מעצם קיומה של הנאמנות (אלא אך מהטבות המס הצומחות מהדיווח על קיומה). על רקע דברים אלו, קבע בית משפט כי הסכם ההבנות תקף, משקף את החזקת הזכויות בחנות בנאמנות על ידי המבקש, עבור המשיב, והוא אינו בלתי חוקי.

מכאן המשיך בית משפט השלום והתייחס להסכם המתנה, אולם משעה שהסכם זה אינו עומד במוקד הבקשה דנן ואף בבית משפט השלום הבהיר המשיב כי הוא אינו עומד על הסעדים להם עתר בהקשרו של הסכם זה, רואה אני כמיותר להתייחס לעניין זה.

לבסוף, בית משפט השלום ציין כי המבקש הרבה לטעון כנגד מהימנותו של המשיב, אולם אף אם המשיב לא דייק בנקודה אחת או שתיים, אין בכך כדי לפגוע במהימנותו בסוגיות שבמחלוקת.

כך, בסיכומו של דבר, בית משפט השלום קיבל את תביעת המשיב, וקבע כי המשיב הוא הבעלים היחיד של החנות וכי ניתן לפעול על פי הסכם ההבנות ולאוכפו. כמו כן, בית המשפט חייב את המבקש בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך דינו בסך של 25,000 ש"ח.

7.המבקש מיאן להשלים עם פסק דינו של בית משפט השלום, וערער עליו בפני בית המשפט המחוזי. ביום 20.3.2024 דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים א' ואגו, ג' גדעון ו-י' ייטב), את ערעורו של המבקש, לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), משמצא כי לא נפלה בפסק דינו של בית משפט השלום טעות בקביעת העובדות, במסקנות שנגזרו מהן וביישום הדין על העובדות. בית המשפט המחוזי הוסיף כי טענת המבקש כי הוטעה בעת החתימה על הסכם ההבנות ולא ידע על מה חתם, נדחתה עובדתית בצורה מנומקת, וכי אין מקום להתערב בקביעה שהסכם ההבנות הינו הסכם תקף המחייב את הצדדים. על רקע זה קבע בית משפט השלום כי אף אם המערער חולק על חלק מההנמקות והקביעות המשפטיות של בית משפט השלום, התוצאה אליה הגיע היא נכונה ומתבקשת. בתוך כך נדחה ערעור המבקש והוא חויב בהוצאות משפט בסך של 10,000 ש"ח.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שבפניי.

בקשת רשות הערעור

8.בקשתו של המבקש מתמקדת, בעיקרו של דבר, בארבע טענות אלו: ראשית, המבקש טוען כי בנסיבות שבהן משמעות פסק דינו של בית משפט השלום הינה שלילת הזכויות שהוא טוען להן בחנות, לא היה מקום כי בית המשפט המחוזי ייתן את פסק דינו על פי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, מבלי שנדונו לגופן כל טענותיו.

שנית, המבקש טוען כי בית משפט השלום טעה כאשר קבע כי נטל ההוכחה בעניין זהות משלם התמורה עבור רכישת החנות מוטל על שכמו. זאת נוכח ההלכה לפיה כלל ההודאה וההדחה חל רק מקום שבו מודה הנתבע בכל עובדות התביעה, ואילו בדנן המבקש הכחיש את רובן.

שלישית, המבקש טוען כי פסקי הדין של הערכאות קמא אינם יכולים לעמוד, שכן הם נותנים הכשר למצב "בלתי חוקי" לפיו הבעלות הממשית בנכס אינה תואמת את הבעלות הרשומה בו. בתוך כך, המבקש טוען כי לא היה מקום שבית משפט השלום יקבע כי הסכם ההבנות הינו הסכם נאמנות, שכן טענה זו לא נזכרה בכתב התביעה שהוגש מטעם המשיב, ומוסיף וטוען כי קביעה זו אינה מתיישבת עם פסיקת בית משפט זה בע"א 7610/19 מנהל מס שבח תל אביב 1 נ' גליס (30.6.2022) (להלן: עניין גליס).

רביעית, המבקש טוען כי בית משפט השלום לא דן בטענתו כי תביעת המשיב התיישנה והוגשה בשיהוי, וכי גם בית המשפט המחוזי התעלם מטענותיו אלו.

יתר טענות המבקש מבקשות כי אתערב בקביעותיו העובדתיות המובהקות של בית משפט השלום, כך שלא ארחיב את הדיבור לגביהן.

דיון והכרעה

9.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחים לה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, וזאת ללא צורך בהגשת תשובה מטעם המשיבים.

10.כידוע, רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים, המעוררים שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר דחיית הבקשה למתן רשות ערעור תגרום לעיוות דין (ראו, מיני רבים: רע"א 5142/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (28.1.2024)). תנאים אלו אינם מתקיימים בענייננו.

11.ראשית, לא מצאתי ממש בטענת המבקש בעניין יישום תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי על ידי בית המשפט המחוזי. תקנה זו מקנה לערכאת הערעור את הסמכות לדחות ערעור ולכלול בנימוקיה רק את קביעתה בדבר דחיית הערעור, ובלבד שסברה כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית; כי הממצאים שקבעה הערכאה הדיונית תומכים במסקנה המשפטית; וכי לא נפל בפסק דינה של הערכאה הדיונית טעות שבחוק (תוך שרואים בפסק דינה של ערכאת הערעור כמאמץ את מלוא ההנמקה ששימשה את הערכאה הדיונית, ראו: רע"א 2453/23 חיאדרה נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל, פסקה 9 (2.7.2023)). על כן, מקום בו סוברת ערכאת הערעור כי מתקיימים תנאי תקנה זו, אין כל מניעה כי יעשה בה שימוש. הטענה כי כאשר פסק הדין הינו בעל השלכות קנייניות אין מקום לעשות שימוש בסמכותו של בית המשפט על פי תקנה 148(ב) הינה טענה חסרת כל בסיס.

12.שנית, בפסק דינו לא קבע בית משפט השלום כי התביעה מוכרעת על בסיס כלל ההודאה וההדחה, אלא כי טענות המבקש כי המשיב שילם עבור החנות, אולם תשלום זה נעשה עקב חובות והתחייבויות של המשיב כלפי המבקש, מעבירות לכתפי המבקש את נטל הבאת הראיות ביחס לטענות אלו בלבד. בקביעה זו לא נפלה כל טעות.

13.שלישית, הנחתו של המבקש כי המצב שבו קיימת אי התאמה בין הבעלות הממשית בנכס לבין רישום הבעלות הפורמלי הינו "בלתי חוקי", אף היא חסרת בסיס. ראיה מסוימת לכך ניתן למצוא בעובדה שרמ"י והחברה המשכנת, שהיו צד להליכים בפני בית משפט השלום, ואשר אמור להיות להן אינטרס לעמוד על אי-חוקיות זו ככל שהיא קיימת, לא הביעו כל הסתייגות מהקביעה כי המשיב הוא הבעלים של החנות למרות שהיא רשומה על שמו של המבקש.

היותו של הסכם ההבנות הסכם נאמנות, עשוי להוות הסבר לסיבה לפער בין הבעלות הממשית לבין רישום הבעלות, שכן המצב בו נכס מצוי בבעלותו של אחד אולם הוא חייב לפעול בו לטובת אחר, תואם את ההגדרה למהותה של נאמנות (וראו: סעיף 1 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979). בתוך כך, לא מצאתי ממש בטענת המבקש כי קביעת בית משפט השלום כי הסכם ההבנות הינו הסכם נאמנות סותרת את פסק הדין בעניין גליס.

אשר לטענת המבקש כי הטענה שהסכם ההבנות הינו הסכם נאמנות לא נטענה בכתב התביעה שהגיש המשיב – מעבר לכך שבית משפט השלום קבע כי טענה זו אינה נכונה עובדתית (וראו את קביעת בית משפט השלום בעניין זה בפסקה 66 לפסק דינו), הרי אף אילו הייתה טענה זו נכונה לא היה בה כדי להועיל למבקש. זאת, שכן בכתב התביעה נדרש התובע לפרט את העובדות המשמשות יסוד לטענותיו (תקנה 14(א) לתקנות סדר הדין האזרחי), ובית המשפט רשאי לדון מיוזמתו במשמעות המשפטית הנגזרת מאותן עובדות (ראו: ע"א 8023/16 ארביב אור נ' פנטופט ג'נאח, פסקה 9 לפסק דינה של השופט ע' ברון (20.8.2019)).

רביעית, הסיבה שבגינה בית משפט השלום לא דן בטענות הסף של המבקש (התיישנות ושיהוי), הינה כי טענות אלו לא עמדו במוקד הדיונים שהתנהלו בפניו ולא נזכרו בסיכומי המבקש. כידוע, דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים כדין טענה שנזנחה, ובית המשפט לא ישעה לה (רע"א 2265/24 אליל 2000 שיווק וניהול בע"מ נ' די.בי.אס שירותי לוויין, פסקה 22 ( 1998) בע"מ (15.4.2024)).

14.כפי שכבר ציינתי לעיל, יתר טענות המבקש נוגעות לקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. טענות אלו אינן מצדיקות היעתרות לבקשתו שכן, כלל ידוע הוא כי בית משפט של ערעור לא ייטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות מעין אלו, לא כל שכן ב-"גלגול שלישי" (רע"א 1019/24 שרחה נ' שומאן, פסקה 11 (8.7.2024)).

15.סיכומו של דבר: מהטעמים המפורטים לעיל, דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.