פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
3202/10
בפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
המבקשים:
1. עלי דאהר זידאני
2. מאג'ד דאהר זידאני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית
המשפט המחוזי בחיפה, בע"א 10486-09-09, מיום 23.3.10, שניתן על ידי כבוד
השופט י' כהן
בשם המבקשים:
עו"ד מ' זידאני
החלטה
בקשת רשות לערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן ) בע"א 10486-09-09, שבגדרו התקבל ערעור שהגישה המשיבה על פסק-דינו של בית משפט השלום בחיפה בת"א 17286-02 (כב' השופטת ח' לפין-הראל ).
1.
עניינה של הבקשה שלפניי בתביעה כספית לדמי שימוש בגין השימוש שעושים המבקשים במגרש 182 הממוקם בחלקה 30 בגוש 18565 שבעיר טמרה. מפנקסי רישום המקרקעין עולה, כי המגרש – בחלקו הגדול – הינו בבעלות מדינת ישראל, רשות הפיתוח, בעוד יתר השטח הינו בבעלותם של גורמים נוספים. המבקשים מחזיקים בקרקע נושא המחלוקת ממועד בלתי ידוע. הורתה של המחלוקת המשפטית בעניינה של חלקה זו בתביעה שהוגשה על-ידי המשיבה לפני כחצי יובל לבית משפט השלום בעכו לפינוי המבקשים מהקרקע. בפסק-דינו קבע בית משפט השלום, כי על הצדדים להסדיר, בתוך שנה, את החזקתם של המבקשים במגרש, על-פי הצעה שאמורים היו לקבל תחילה מהמשיבה. עוד נקבע כי "אם לא יחתמו וישלמו [המבקשים], יעמוד צו הפינוי וסילוק היד בעינו" (ת"א 2160/85 מינהל מקרקעי ישראל נ' דאהר זידאני ואח'
(לא פורסם, 13.9.1987)). בצד האמור, הציע בית המשפט – מתוך הכרה בכך שהמבקשים נעקרו מאדמתם שבכפר דמון – להסדיר את סוגיית הפיצוי המגיע להם כנגד אדמתם בכפר דמון, באופן שדמי החכירה עבור מגרש 182 יופחתו בשיעור פיצוי זה. דא עקא, שפסק-דינו של בית משפט השלום לא בוצע וצו הפינוי וסילוק היד נגד המבקשים נותר על כנו. להשלמת התמונה העובדתית, יצוין כי בשנת 1992 נחתם בין הצדדים חוזה שעניינו מתן פיצוי למשיבים בעבור הקרקעות בכפר דמון. הסכם זה לא כלל הסכמות לעניין חכירתו של מגרש 182 האמור. בחלוף השנים ומשלא הוסדרה המחלוקת, הוגשה על-ידי המשיבה תביעה לבית משפט השלום בחיפה נגד המבקשים בגין אי תשלום דמי השימוש בעד החלקה. בית משפט השלום בחיפה פסק כי יש "להביא לידי סיום פרשה זו", ולפיכך קבע – בהסתמכו על הסכמות קודמות והחלטות מועצת מקרקעי ישראל – כי על המבקשים לשלם למשיבה סכום השווה בערכו ל - 31% משווי המקרקעין, משוערך למועד מתן פסק הדין. המשיבה ערערה על פסק הדין לפני בית המשפט המחוזי בחיפה, שקיבל את הערעור, תוך קביעה כי בית משפט השלום "לא היה מוסמך להסדיר את זכויות ההחזקה של [המבקשים] במגרש 182, וכל שהיה עליו לקבוע הוא האם זכאית [המשיבה] לדמי שימוש ראויים ומה סכום דמי השימוש הראויים".
בית המשפט המחוזי העמיד את סכום דמי השימוש שעל המבקשים לשלם למשיבה
על סך של 100,000 ש"ח.
2.
מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה טוענים המבקשים, בין היתר, כי לא היה מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי בהסדר שנקבע על-ידי בית משפט השלום לעניין זכויות ההחזקה בחלקה נושא המחלוקת. עוד טוענים המבקשים, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לעניין גובה הסכום שעליהם לשלם למשיבה כדמי שימוש נעשתה באופן שרירותי ומבלי שבית המשפט התבסס על נתונים מקצועיים. לעניין זה אף טוענים המבקשים, כי יש טעם לפגם בכך שקביעתו של בית המשפט המחוזי בנוגע לגובה דמי השימוש ניתנה ללא כל הנמקה. בנוסף, גורסים הם, כי נתונה להם זכות ערעור, מאחר שסוגיית דמי השימוש לא נבחנה בשתי הערכאות דלמטה, אלא רק על-ידי בית המשפט המחוזי, ולכן אין מדובר בדיון ב"גלגול שלישי". לבסוף, טוענים המבקשים כי ההכרעה בהליך דנן עשויה להיות בעלת השלכה על משפחות רבות המתגוררות בעיר טמרה המבקשות להסדיר את ענייניהם בפני המינהל.
3.
לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, ובחנתי את פסקי הדין של שתי הערכאות שצורפו לבקשה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי בית משפט זה אינו נוהג ליתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", אלא בנסיבות שבהן מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת (ראו: ר"ע 103/82
חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). לא מצאתי, על אף נסיונם של המבקשים לשוות לטענתם אופי כללי, כי יש ב קביעת דמי שימוש, על דרך האומדנא, כדי לעורר שאלה מעין זו (השוו: רע"א 9977/04
אבו אלעסל נ' רפאלי
(לא פורסם, 5.6.2005)).
אמנם, בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה על פסק-דינו של בית משפט השלום, אך כפי שכבר נפסק בעבר, "עצם העובדה כי בפסק דין של ערכאת ערעור מצוי שינוי, תוספת, או אף הכרעה חדשה שלא נכללה בהחלטת הערכאה הראשונה, אין בה די כדי להוציא את המקרה מגדר גלגול שלישי ולהקנות זכות ערעור" (בש"א 4511/05 עיריית בת ים נ' גני יפית (לא פורסם, 17.7.05); רע"א 9453/05
אליהו חברה לביטוח בע "מ נ' אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (לא פורסם, 30.11.05)). עוד יצויין, כי בפסק-דינו הציג בית המשפט המחוזי, גם אם בתמציתיות,
את אמות המידה בבסיס הכרעתו, ולכן אין בידי לקבל את טענתם של המבקשים, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ללא הנמקה, וממילא, כאמור, אין בקביעה לעניין גובה דמי השימוש כדי לעורר שאלה משפטית הראויה לדיון בגלגול שלישי .
הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ג' בסיוון התש"ע (16.5.10).
ש ו פ ט