רע"א 3307/14 פלוני נ. היועמ''ש באמצעות עו'ס אורי שמואל

1.

הרקע לבקשה שלפניי פורט בהחלטת השופט י' עמית בבע"ם 4746/13 פלונית נ' עובדת סוציאלית לפי חוק הנוער – המחלקה לשירותים חברתים בעיריית תל אביב יפו (4.7.2013) ועל כן אעמוד עליו בקצירת האומר. המבקשת היא אם חד הורית לשתי קטינות תאומות, ילידות 2005. ביום 8.11.2011 הוכרזו הקטינות "נזקקות" לפי סעיף 2(2) ו-2(6) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960. צו הנזקקות הוארך בהסכמה עד ליום 10.7.2013. בהחלטה האמורה נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' גייפמן ) אשר הורה על הוצאת הקטינות ממשמורתה של האם לפרק זמן של שלושה חודשים (ובכך קיצר את פרק הזמן שקבע בית המשפט לנוער בתשעה חודשים); על העברתן למרכז חירום "הדסים" לצורך ביצוע בדיקות, אבחון וקבלת המלצות, שלאחריהן יתקיים דיון נוסף בבית המשפט לנוער. ביום 11.9.2013 פנו המשיבים לבית המשפט לנוער בבקשה לקבוע דיון לצורך הארכת צווי הנזקקות שעמדו לפוג ביום 27.9.2013. בית המשפט קבע דיון ליום 14.10.2013 והאריך את הצווים עד להחלטה אחרת. המבקשת, מצדה, ביקשה לבטל את תיק הנזקקות ולהורות על השבת הבנות למשמורתה. בישיבת יום 14.10.2013 טען בא כוח האם כי לא קיבל לידיו את מלוא החומר שהוגש לבית המשפט לנוער, וביקש לחקור את העדים מטעם המשיבים. בית המשפט דחה את הדיון ליום 9.12.2013 והורה למשיבים להמציא לבא כוח המבקשת את כלל החומר הרלוונטי. במועד אחרון זה החלה שמיעת הראיות.

2.

בהחלטה מקיפה שניתנה ביום 6.3.2014 ונפרשה על פני 43 עמודים, עמד בית משפט השלום לנוער (כב' השופטת ט' פרי ) על התשתית העובדתית המפורטת שהונחה לפניו ועל העדויות ששמע, ומצא כי אין מקום להורות על ביטול צו ההוצאה ממשמורת והשבת הבנות למשמורת האם והסבתא. מסקנת בית המשפט הייתה כי הקטינות הוצאו מביתן על רקע הידרדרות קשה במצבן הפיסי והנפשי; הזנחה קשה בבית ובגופן; ופגיעה כמעט בלתי הפיכה בהתפתחותן התקינה. כמו כן ציין בית המשפט כי האם אינה משתפת פעולה עם גורמי הטיפול והסעד ואינה מכירה בקשיים ובצרכים המיוחדים של הקטינות. בהקשר זה ציין בית המשפט כי נדרש תגבור משטרתי כדי להחזיר את הקטינות למרכז החירום בתום חופשה בביתן. אשר על כן הורה בית המשפט על העברת המשמורת של הקטינות מידי המבקשת לרשות הסעד, אשר תקבע את מקום חסותן במסגרת חוץ ביתית שתיתן מענה לכל צרכיהן המורכבים. כמו כן הורה בית המשפט על ביצוע טיפולים ובדיקות; וכי עובדת סוציאלית לפי חוק הנוער תגיש עדכון ביחס למצבן של הקטינות ושיתוף הפעולה של המבקשת עם הגורמים המטפלים ותדווח על מקום השמת הקטינות והמסגרת החוץ ביתית. בית המשפט העמיד את תוקף הצווים לתקופה של שנה.

3.

המבקשת ערערה על פסק הדין. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ש' שוחט ) דחה את הערעור, לאחר שקבע כי אין עילה להתערב בהחלטתו המפורטת והמנומקת של בית המשפט לנוער, שנשענה על תשתית עובדתית איתנה. בית המשפט נדרש לטענה מרכזית שהעלתה המבקשת ולפיה רשויות הרווחה לא ביצעו את הבדיקות שהוטל עליהן לבצע במהלך שלושת החודשים שנקצבו בהחלטת בית המשפט המחוזי. טענה זו נדחתה בנימוק שאף שההחלטה על העברת הקטינות למרכז החירום ניתנה ביום 28.5.2013, הקטינות הועברו לשם רק ביום 27.6.2013, לאחר שבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית משפט זה נדחתה. נקבע כי רשויות הסעד התעכבו בביצוע הבדיקות והאבחונים בין היתר משום שהמבקשת סירבה לשתף פעולה בנושא; כי המשיבים פנו לבית המשפט לנוער כדי לקיים דיון דחוף לפני שחלף פרק הזמן שנקצב לכך, אך בא כוח המבקשת ביקש לדחות את הדיון ולחקור עדים בנימוק שלא קיבל לידיו את החומר שהוגש לבית המשפט; וכי במהלך כל התקופה, סירבו האם והסבתא לבקר את הקטינות במרכז החירום והאם התנגדה בכל תוקף לקבל הדרכה הורית. בצד האמור, סקר בית המשפט את הבדיקות והאבחונים שבוצעו, לרבות בדיקות רפואיות שבעקבותיהן החלה אחת הקטינות להרכיב משקפיים, ואילו נמצא כי השנייה לוקה בשמיעתה, יש לה שקד מוגדל שיש להסירו בניתוח, ונוכח היעדר שיתוף פעולה מצד האם – תידרש פנייה לבית המשפט למתן הוראות בנושא זה. בנסיבות אלו, נקבע, אין לבוא בטרוניה אל גורמי הסעד על שלא השלימו את הבדיקות והאבחונים במועד. בית המשפט הדגיש כי מדובר באבחונים ראשוניים שנועדו להציף את הקשיים של הקטינות במטרה לנסות להתחקות אחר המקור להם ולהמליץ על דרכי טיפול. פעולות אלו נעשו במקרה דנן, חרף חוסר שיתוף הפעולה של האם אשר הקשה על השלמתם. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אין לקבל את טענת המבקשת שלפיה קשייהן של הקטינות נובעים – לשיטתה באופן חד-משמעי – מכך שהן הוצאו מבית אמן ו"הנחיתו" אותן במרכז החירום; וכי הנזק הנובע מהוצאתן מן הבית עולה על התועלת המופקת מכך. כאמור, ערעורה של המבקשת נדחה.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוענת המבקשת – המייצגת את עצמה – כי נפלו פגמים בהחלטותיהן של הערכאות הקודמות. בעיקרו של דבר, טוענת המבקשת כי כיום ברור שאין לקטינות בעיית קשב וריכוז; כי בית המשפט לנוער לא קיים את החלטות בית המשפט המחוזי והעליון אשר תחמו את פרק הזמן הנדרש לצורך אבחון לשלושה חודשים בלבד; כי בית המשפט המחוזי נתן יד לכך שלא הועברו לה חומרים שנדרשו לחקירת נציגי המשיבים; כי לא התייחס לטענות שהעלתה המבקשת בנוגע לחשש להטרדה מינית של מי מהבנות; וכי נקבע שהאם השתוללה בבית החולים וסירבה להשיב את הבנות למרכז החירום בלא שניתנה לה הזדמנות להשיב לטענות.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, באתי למסקנה כי דינה להידחות. אכן, "המָאטֶריה הרגישה של יחסי הורים וילדים מחייבת מעט גמישות מחשבתית ופרוצדוראלית כאשר נבחנת בקשת רשות ערעור ב'גלגול שלישי' [...] אולם בוודאי שאין לומר כי רשות הערעור ניתנת אוטומטית בענייני הורים וילדים, בבחינת יצירת מסלול ייחודי של ערעור שני בזכות" (בע"מ 3039/12 פלונית נ' משרד הרווחה , פסקה 5 (19.4.2012)). לא שוכנעתי בענייננו כי קמה עילה למתן רשות ערעור. בית המשפט לנוער ובית המשפט המחוזי בחנו את טענות המבקשת לעומקן ולא הותירו אבן לא הפוכה. נמצא כי חוסר שיתוף הפעולה של המבקשת גרם לעיכוב בהשלמת האבחונים והבדיקות, ומכל מקום החלטת בית המשפט לנוער שלפיה יש להורות על הוצאת הבנות ממשמורת ניתנה על סמך תשתית עובדתית מקיפה, ולאחר שהמבקשת מיצתה עד תום את זכותה לחקור את נציגי המשיבים. עם כל ההבנה למצבה של המבקשת, שבנותיה היקרות לה מכל הוצאו מביתה למשמורת במסגרת חיצונית בעל כורחה, לא שוכנעתי כי נפל פגם בהחלטותיהן של הערכאות הקודמות המצדיק מתן רשות ערעור. יש לקוות שהמבקשת והסבתא ישכילו לשתף פעולה עם הרשויות ויירתמו לסייע להן בתהליכי האבחון והטיפול, המיועדים כולם לטובת הקטינות.

6.

סוף דבר, בהעדר עילה למתן רשות ערעור, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.