רע"א 3327/11 יחיאל בקרמן נ. אופנת תוכנה בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו (סגן הנשיאה ג' גינת ) בע"א 42368-12-10 מיום 24.3.2011 ועל גרסתו המאוחרת של פסק דין זה מיום 27.3.2011, בו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט מ' סובל ) בתא"ק 45328-05-10 מיום 10.11.2010; במסגרת פסק דינו של בית משפט השלום נדחתה תביעתה של המשיבה כנגד המבקשים, שעניינה חיובם בעקבות פסק בוררות כפי שיפורט.

רקע עובדתי והליכים קודמים

א.

ביום 6.2.2007 התקשרה המשיבה עם חברת איסקייפ מערכות מחשוב בע"מ (להלן איסקייפ ), לפיו התחייבה איסקייפ לספק שירותי תמיכה ושירות למערכות קופה ממוחשבות אשר נמכרו על ידי המשיבה ללקוחותיה (להלן יכונו איסקייפ והמשיבה יחדיו החברות ). בין החברות התגלעה מחלוקת בנוגע לביצוע החיובים ותשלום התמורה על פי ההסכם. משכך הגישה המשיבה תובענה לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו. ביום 11.11.2008 במסגרת הדיון בתובענה לפני השופט י' שינמן

(ת.א. 28052/08) הסכימו הצדדים, וביניהם המבקשים כבעלי המניות ומנהליה של איסקייפ וכן מר רפי בן עמי (להלן בן עמי ) בעליה ומנהלה של המשיבה, להעביר את בירור התביעות ההדדיות בין החברות לבוררות. באי כוח הצדדים הצהירו לפרוטוקול כי הוסכם שבעלי החברות – המבקשים ובן עמי – יישאו בחיובי החברות בהתאם לתוצאת פסק הבוררות:

"ב"כ הצדדים:

מוסכם להפנות את התביעות ההדדיות לבוררות.

מוסכם שהנתבעים 2 ו-3 ומר בן עמי, יהיו אחראים כל אחד לחיובים, ככל שיפסק על ידי הבורר, כנגד החברות, כל אחד לחברה שהוא בעלים שלה".

ב.

בעקבות הסכמת הצדדים הורה השופט שינמן כדלקמן:

"התיק מועבר בזאת לבוררות ולאור האמור, ההליכים מעוכבים.

הצדדים ידאגו להחתים את מרשיהם על כתבי התחייבות הדדיים, לשאת בחובות החברות, התובעת והנתבעת, והתובעת שכנגד והנתבעת שכנגד".

ג.

ביום 9.12.2008 נחתם הסכם בוררות בין החברות ובסעיף 1 בו נקבע כי "הבוררות הינה לפי החלטת בית המשפט מיום 11.11.2008". בשולי הסכם הבוררות חתמו המבקשים ובן עמי באופן אישי בהמשך להתחייבותם במסגרת הדיון לפני השופט שינמן . ביום 1.12.2009 ניתן פסק הבוררות על ידי הבוררת עו"ד נעמי אסיא (להלן הבוררת ). בפסק הבוררות חייבה הבוררת את איסקייפ בתשלום פיצוי והשבה בסך 88,000 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק ובסך של 10,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. בסעיף 33 לפסק הבוררות קבעה הבוררת כי אינה "מוצאת לנכון לחייב באופן אישי את הנתבעים 2 ו-3 [המבקשים – א"ר]. התביעה שכנגד שהגישה איסקייפ נגד המשיבה נדחתה. פסק הבוררות אושר ביום 29.4.2010 על ידי השופט ח' ברנר בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (הפ"ב 39664-02-10) לבקשת המשיבה.

ד.

לאחר שאושר פסק הבוררות, הגישה המשיבה כנגד המבקשים כתב תביעה בסדר דין מקוצר ובו טענה כי איסקייפ והמבקשים לא שילמו את הסך שנקבע בפסק הבוררות. עוד צויין כי "אגב הניסיונות להמציא את הפסק לאיסקייפ, הסתבר כי זו הפסיקה למעשה את פעילותה. משלא שילמה איסקייפ את חובה הפסוק מוגשת תביעה זו כנגד הנתבעים בהתאם לערבות האישית שנטלו על עצמם, הן בפרוטוקול הדיון בבימ"ש מיום 8.11.08 והן בגוף הסכם הבוררות".

בהמשך לכך נטען כי "לאור האמור, חייבים הנתבעים 1-2, יחד ולחוד, את מלוא החוב הפסוק, אשר נכון ליום הגשת תביעה זו, עומד על סך של 113,804 ₪". ביום 18.10.2010 נתן בית משפט השלום (השופט סובל ) למבקשים רשות להתגונן. בתמצית יאמר כי המבקשים טענו שהבוררת הוסמכה כחלק משיקול דעתה לחייבם באופן אישי, אך לא ניתנה במסגרת הסכם הבוררות הסכמתם לקיום אוטומטי של חיובי איסקייפ. טענתם זו של המבקשים נסמכה על נוסח הצהרתם בשולי הסכם הבוררות לפיה:

"אנו הח"מ בקרמן יחיאל ובקרמן ירון מתחייבים לשאת בכל חיוב של איסקייפ ומסמיכים את הבוררת לחייבם כאמור כחלק מפסק הבוררות".

לטענת המבקשים מעת שפסקה הבוררת כפי שפסקה, מהוה הכרעתה מעשה בית דין, ובית המשפט אינו מוסמך לשנותו או להתערב בו.

פסק דינו של בית משפט השלום

ה.

בית משפט השלום דחה את תביעת המשיבה, אף שהדגיש כי לאחר שהתרשם מהעדים הוא נוטה לתת אמון בגרסתה של המשיבה לפיה במסגרת ההסכמות של הליך הבוררות קבעו המבקשים ובן עמי שהם יישאו באופן אוטומטי בחיובי החברות, ככל שהללו יחויבו בפסק הבוררות. ואולם, בית משפט השלום קבע כי פסק הבוררות מהוה מעשה בית-דין מכוח סעיף 21 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 ולאחר שהפך לחלוט ואושר, לבקשת המשיבה, אין לבית המשפט סמכות להתערב בו ולחייב את המבקשים. על פסק דין זה ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ו.

בפסק דינו מיום 24.3.2011 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי הדגיש כי חיובם של המבקשים לשאת בתשלום בו חיובה איסקייפ כלל אינו נובע מהסכם הבוררות, אלא מהחלטתו של בית משפט השלום (השופט שינמן ) שניתנה על יסוד הודעתם המשותפת של הצדדים לפרוטוקול, ומשכך אין נפקות להחלטתה של הבוררת לפיה אין מקום לחייב את המבקשים באופן אישי. עוד הדגיש בית המשפט המחוזי את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, שהתרשם כי המבקשים ובן עמי אכן הסכימו לשאת בחיובי החברות באופן אישי ככל שאלה יחויבו בפסק הבוררות. ביני לביני, אירעה תקלה – לטעמי – שעליה מלינים המבקשים: ביום 27.3.2011 נחתמה גרסה נוספת של פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי, שתוצאתו אמנם לא הייתה שונה מגרסתו הראשונה, אלא שהפעם פסק הדין היה ארוך יותר במקצת, והוספו לו אסמכתאות הנוגעות לחריג הצדק לדוקטרינת מעשה בית דין. בתחתית הגרסה הנוספת צויין:

"ניתן והודע בפומבי היום י"ח אדר ב תשע"א, 24/03/2011 במעמד הנוכחים. כל אחד מהנוכחים קיבל העתק הפרוטוקול במעמד השימוע. עותק לאחר הגהה נשלח לב"כ בעה"ד ביום 27.3.2011".

כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי – בשתי גרסאותיו – הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור דנן.

ההליכים לפני בית משפט זה ותמצית טענות הצדדים

ז.

ביום 9.8.2011 ביקשתי מן הצדדים להשיב לאפשרות כי ילבנו את הסכסוך ביניהם בהליך גישור. נוכח הודעתה של המשיבה מיום 14.9.2011, לפיה אינה רואה טעם בהליך הגישור, הוריתי ביום 15.9.2011 על הגשת תשובה לבקשה. תשובת המשיבה הוגשה ביום 11.10.2011. ביום 9.11.2011 הוגשה תגובת המבקשים לתשובת המשיבה, לאחר שהותר להם לעשות כן בהחלטת הרשמת השופטת כהן-לקח מיום 26.10.2011.

בתמצית ייאמר, כי המבקשים טוענים כנגד חתימת גרסתו השנייה של פסק הדין על ידי סגן הנשיאה גינת , ולטענתם אין מדובר בתיקוני הגהה בלבד; לשיטת המבקשים פוגעת התנהלות זו במראית פני הצדק. לגופו של עניין טוענים המבקשים,

כי פסק הבוררות מהווה מעשה בית דין ומשכך לא הייתה המשיבה רשאית לתבוע אותם בשנית בגין אותה העילה. המבקשים מדגישים כי לא הסכימו לחיובם האוטומטי בגין חובה של איסקייפ לפי פסק הבוררות, כפי שהדבר מצא ביטויו בנוסחו של הסכם הבוררות. המשיבה מצדה טוענת כי התביעה שהגישה לבית משפט השלום כנגד המבקשים אינה כופרת במעשה בית דין ובתוקפו של פסק הבוררות, אלא נסמכת על הסכמת הצדדים שהתגבשה מחוץ לפסק הבוררות, כפי שבאה לידי ביטוי בהודעתם המשותפת של הצדדים לפרוטוקול אשר שימשה בסיס להחלטתו של השופט שינמן .

דיון והכרעה

ח.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה לה ובתגובה לתשובה, הגעתי לכלל מסקנה כי לא אוכל להיעתר לבקשה להרשות ערעור.

ט.

כידוע,

ההלכה הנוהגת היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים למחלוקת [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1983)].

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות מעין זו. עסקינן בסכסוך כספי המתמצה בדלת אמותיהם של הצדדים ותו לא. לכל היותר מתעוררות שאלות הנוגעות ליישומה הקונקרטי של דוקטרינת מעשה בית דין על נסיבות המקרה הקונקרטי. ודוק, שאלות הנוגעות ליישום הדין בנסיבות מתוחמות אינן מצדיקות כשלעצמן, בדרך כלל, מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

י.

אכן, נוטה אני להסכים עם עמדת המבקשים כי גרסתו השנייה של פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי אינה מתמצה בתיקוני הגהה אלא נוסף בה דיון מהותי באשר לחריג הצדק לדוקטרינת מעשה בית דין. ואולם, בסופו של יום השוואה בין שתי גרסאותיו של פסק הדין אינה מעלה חשש לפגם מהותי, שכן שתי הגרסאות זהות מבחינת מתוה ההנמקה ובמיוחד בכל הנוגע לתוצאתן הסופית. אכן, והדברים נאמרים בהטעמה, אין זה ראוי כי תצא גרסה נוספת לפסק הדין ללא שהדבר יצויין מפורשות וייערך לפי הוראות סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. ברם, איני סבור כי פגם זה שנפל בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מצדיק במקרה הקונקרטי התערבות ב"גלגול שלישי".

יא.

בבחינת למעלה מן הצורך, דין הבקשה להידחות אף לגופה. הסכסוך בין הצדדים הופנה לבוררות מכוח החלטתו של השופט שינמן , ואף הצדדים עצמם גילו דעתם בהסכם הבוררות כי "הבוררות הינה לפי החלטת בית המשפט מיום 11.11.08". בהחלטת השופט שינמן

נקבע באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי ככל שהחברות יחויבו בפסק הבוררות אזי בעלי המניות ישאו בחיוביהן. קרי, חיובם של בעלי המניות לא היה מותנה בקביעת הבוררת ומתחילה לא נמסר לשיקול דעתה. אכן, החלטתו של השופט שינמן נשענה על הסכמת הצדדים להעברת הסכסוך לבוררות, ולכן לכאורה הצדדים רשאים היו לשנות את הסכמתם במסגרת הסכם הבוררות. ואולם, הצדדים לא פעלו לשינויה של החלטת השופט שינמן, אלא אף נתנו לה משנה תוקף בסעיף 1 להסכם הבוררות. משכך, היקף סמכות הבוררת נקבע בהחלטתו של השופט שינמן מיום 11.11.2008 שהיא ההחלטה המכוננת לעניין הבוררות. מצב הדברים בנסיבות אלו הוא כי פסק הבוררות אינו גורע מהחלטתו של השופט שינמן

ואין בפסק כדי לשנות את החלטתו של השופט שינמן בדיעבד. הדבר נובע גם מחובת תום הלב וההגינות המוטלת על הצדדים, לרבות המבקשים. משכך, מסכים אני לעמדתו של סגן הנשיאה גינת כי למשיבה עמדה עילת תביעה כנגד המבקשים מכוח החלטתו של השופט

שינמן , וללא שיש בפסק הבוררות כדי לגרוע מעילה זו.

יב.

אשר על כן, איני נעתר לבקשה. בנסיבות העניין המבקשים ישאו בשכר טרחת בא כוחה של המשיבה בסך של 5,000 ש"ח. שכר הטרחה נפסק על הצד המתון בשים לב לנסיבות המקרה.