רע"א 3354/99 אלזיאדנה נורי נ. עוף הנגב בע"מ

1.המבקש עבד במשך כתשע שנים כמסגר ואיש אחזקה בחברת עוף הנגב בע"מ (להלן: המשיבה). המשיבה מבוטחת אצל המשיבה 2. בעת עבודתו אצל המשיבה, נפגע המבקש באגודל ידו השמאלית, שהינה ידו הדומיננטית. המבקש תבע את נזקי הגוף שנגרמו לו, כתוצאה מן התאונה, בבית משפט השלום בבאר-שבע.

בית משפט השלום (כב' סגן הנשיא השופטת דוברת) קיבל את גרסת המשיבה באשר לאופן קרות התאונה, אולם פסק כי המשיבה התרשלה גם על פי גרסתה שלה, ועל כן חייבת היא בנזקיו של התובע. כמו כן קבע כי ראוי ליחס למשיבה את האחריות במלואה, מאחר שלא הפעילה שיטת עבודה בטוחה, שהיתה עשויה למנוע את התאונה.

לעניין נכותו של המבקש העדיפה שופטת בית משפט השלום את עדותו של המומחה מטעם המשיבה, ופסקה כי לא נגרמה למבקש נכות כתוצאה מהתאונה, אם כי נותר בידו אובדן תחושה מסוים, שאינו משפיע על דרך תפקודו.

למבקש נפסק בגין הפסדי השתכרות בעבר ובפועל בגין השעות הנוספות שאבדו בחודשים בהם לא עבד, בסך 2,324.76 ש"ח, סכום נוסף של 17,500 ש"ח בגין כאב וסבל, וכן סכום "גלובלי" נוסף, בגין 7,500 ש"ח, בגין הפסד השתכרות אפשרי בעתיד. מסכום זה הורה בית המשפט לנכות את תגמולי הביטוח הלאומי כשהם צמודים ליום התשלום.

2.על פסק דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור, לבית המשפט המחוזי, הן על ידי המבקש והן על ידי המשיבות. ערעורו של המבקש הופנה כנגד פסיקת סכומי הפיצויים בראשי הנזק השונים. בין השאר טען כי נפלה טעות, מלפני בית משפט השלום, כשהורה להפחית מהסכום שנפסק את תשלומי הביטוח הלאומי, וזאת מאחר שנקבע כי אין לפסוק לו הפסד שכר מלא עבור העבר. ערעורן של המשיבות הופנה כנגד ההחלטה להטיל עליהן את האחריות לתאונה, ולחילופין על העדר קביעה בדבר קיומה של רשלנות תורמת מצד המשיב. כן יצאו המשיבות בערעורן כנגד גובה הפיצויים שנפסקו למשיב.

בית המשפט המחוזי (כב' השופטים י' פלפל, י' טימור, ר' יפה-כ"ץ) דחה את הערעור כמו גם את הערעור שכנגד, בקובעו כי בית משפט השלום שקל כראוי את מכלול השיקולים, והגיע לתוצאה הראויה. לעניין טענת המבקש לפיה לא היה מקום להפחית את תשלומי הביטוח הלאומי, מסכום הפיצוי שנפסק, קבע בית המשפט קמא כי: "טענה זו איננה מבוססת לא מבחינה משפטית ולא מבחינה עובדתית, בין השאר נוכח סעיף 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה1995-, ויש לדחותה".

3.הבקשה למתן רשות הערעור מתייחסת אך לעניין אחד והוא קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אמנם יש לנכות מסכום הפיצויים שנפסק למבקש את דמי הפגיעה ששולמו על ידי המוסד לביטוח לאומי. המבקש שב וחוזר היום על טענתו לפיה לא היה מקום לנכות סכומים אלה. הטעם לכך, אליבא דמבקש, הוא שהסכומים שקיבל בתקופת העדרו מן העבודה, בגין תקופת אי הכושר, שהוכרה על ידי המוסד היו בגין שכרו הבסיסי. מאחר וסכום הפיצויים שנפסק למבקש היה בגין שעות נוספות בלבד, והוא לא קיבל מן המוסד לביטוח לאומי תגמולים "עבור שעות נוספות אלה", לא היה מקום לניכוי סכומים אלה. עוד טוען המבקש כי הסעיפים עליהם נסמכת החלטת בית המשפט המחוזי - סעיף 82 לפקודת הנזיקין וסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי כלל אינם רלבנטיים לטענתו זו.

המשיבות בתגובתן אינן מתייחסות לטענתו של המבקש לגופה. טענתן מתמצה בכך שהשאלה שמעורר המבקש אינה מצדיקה מתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שישב כערכאת ערעור על פסק דין של בית משפט השלום. המשיבות מציינות כי אם תינתן למשיב רשות לערער, בכוונתן למצות את זכותן להגיש ערעור שכנגד. לפיכך, כך המשיבות, הן מתנגדות לכך שבית המשפט ידון בבקשה כבערעור. ואכן, אין מקום למתן רשות ערעור לצורך ברור נוסף, שלישי, של הטענות נשוא הבקשה. גם לגוף הדברים, אין עילה להתערב בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי.