רע"א 3373/06 יוסף גרשון נ. קאנטרי הומס בע"מ

זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ה' גרסטל והשופטים ע' פוגלמן וא' ש' שילה) לפיו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופט ד' גדול) אשר קיבל את תביעת המשיבה וחייב את המבקש בתשלום דמי-תיווך בסך כ-28,000 ₪.

1.

המבקש חתם עם המשיבה, חברה העוסקת בתיווך בתחום הנדל"ן, על הסכם תיווך למכירת דירתו. בו התחייב לשלם למשיבה דמי-תיווך בסך 2% מערך הדירה במידה וזו האחרונה תמצא לו רוכש (להלן: הסכם התיווך ). משהדירה נמכרה בתיווכה של המשיבה, פנתה היא למבקש על מנת שזה ישלם לה את דמי-התיווך על-פי ההסכם. המבקש שילם למשיבה 1,170 דולרים - סכום אשר לטענתו מהווה את סך חובו למשיבה לפי הסכם שנערך בעל-פה בינו לבין מי שייצג את המשיבה במסגרת עסקת התיווך, מארק שיפמן (להלן: שיפמן ) - אך סירב לשלם את היתרה שנדרשה ממנו על-ידי המשיבה בסך כ-7,000 דולרים. על רקע זה, הגישה המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקש לבית משפט השלום. בית המשפט נעתר לבקשת רשות להתגונן מטעם המבקש - במסגרתה טען הוא, בין היתר, כי חתימתו על הסכם התיווך זויפה על-ידי שיפמן - והתביעה עברה להתברר במסלול של סדר דין מהיר.

2.

בית משפט השלום קיבל את תביעתה של המשיבה וקבע, על סמך חוות-דעתה של מומחית לגרפולוגיה מטעם המשטרה, כי חתימתו של המבקש על הסכם התיווך לא זויפה. כמו כן, דחה בית המשפט את טענת המבקש אודות הסכמה שנערכה בעל-פה בינו לבין שיפמן ביחס לתשלום דמי-תיווך נמוכים יותר מאלו שנקבעו בהסכם. בית המשפט אף דחה את הטענה לפיה שני מסמכים שנערכו, לטענת המבקש, על-ידי שיפמן - סיכום שיחה עם רוכשי הדירה ומסמך המפרט את עיקרי ההסכמות בין הצדדים - הינם מסמכים בעלי אופי משפטי. משכך, קבע כי שיפמן לא עבר על הוראות סעיף 12 לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996 (להלן: החוק ), לפיו מתווך המעורב בעריכת מסמכים משפטיים לא יהא זכאי לדמי-תיווך. על כן, ולאחר שקבע כי המשיבה הייתה הגורם היעיל בקשירת עסקת המכר של הדירה, כנדרש בסעיף 9 לחוק, הורה בית המשפט למבקש לשלם למשיבה דמי-תיווך בסך 28,190 ₪.

המבקש ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. בית המשפט המחוזי בחן כל אחת ואחת מטענותיו של המבקש ומצא כי אין בהן ממש. כך, בין היתר, קבע בית המשפט כי אין להתערב בקביעות המהימנות של בית המשפט השלום, לפיהן נמצאה עדותו של שיפמן מהימנה ואילו המבקש תואר כמי שעושה כל מאמץ להתנער מחובו למשיבה. כמו כן, נדרש בית המשפט קמא למסמכים לגביהם טען המבקש כי הינם בעלי אופי משפטי, ולאחר שבחן אותם מצא כי אין בטענה זו ממש.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

3.

יצוין, כי במקביל להתנהלות ההליך האזרחי, המבקש הגיש תלונה במשטרה נגד שיפמן ואביו, מנהלה של המשיבה, בטענה כי השניים זייפו את חתימתו על הסכם התיווך. התיק בעניין זה נסגר מחוסר אשמה לאחר שנתברר, על סמך חוות-דעת גרפולוגית, כי לא היה בתלונה ממש. עקב כך, הוגש נגד המבקש כתב אישום במסגרתו נטען כי ביצע עבירה של מסירת ידיעה כוזבת, עת דיווח למשטרה אודות מעשי הזיוף הנטענים. אישום זה נתברר בבית משפט השלום בכפר סבא (ת"פ 2976/04, כב' השופטת נ' שעשוע, להלן: ההליך הפלילי ). על רקע זה, בד בבד עם הבקשה למתן רשות ערעור, ביקש המבקש להשהות את הטיפול בבקשת רשות הערעור עד שיוכרע ההליך הפלילי. בהחלטתי מיום 15.5.06 נעתרתי לבקשה זו והוריתי, חרף התנגדות המשיבה, כי הטיפול בבקשה יושהה עד למתן הכרעת הדין בהליך הפלילי. בהתאם להחלטתי זו, הגיש המבקש ביום 13.3.08 הודעה מעדכנת לבית המשפט במסגרתה מסר כי הכרעת הדין בהליך הפלילי ניתנה וכי הוא הורשע במסירת מידע כוזב.

בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי עניינו מעלה שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור - היא השאלה מהם "גבולות הגזרה" של הפעולות האסורות על מתווכים במקרקעין לפי סעיף 12 לחוק. לדבריו, הערכאות דלמטה לא התייחסו לטענותיו לפיו האיסור הקבוע בסעיף חל גם על סיוע לעריכתם של מסמכים משפטיים ואינו מוגבל לעריכתם של מסמכים אלו בלבד. עוד טוען המבקש כי שגו הערכאות דלמטה כאשר דחו את טענתו באשר להסכמה שנערכה בינו לבין שיפמן בדבר תשלום דמי-תיווך נמוכים מאלו הקבועים בהסכם התיווך, על אף שזו נתמכה בתמליל שיחה בין השניים. בהקשר אחרון זה, מציין המבקש במסגרת הודעתו המשלימה, כי בהכרעת הדין בהליך הפלילי קיבל בית המשפט את טענתו בדבר ההסכמה האמורה בינו לבין שיפמן. לדבריו, יש לאפשר את הגשת הכרעת הדין כראיה נוספת בשלב הערעור, שכן מדובר בראיה חדשה שנתגלתה לאחר הכרעת הדין. כמו כן, טוען הוא כי קביעתו האמורה של בית המשפט הינה ראיה לכאורה לפי סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ) ויש לקבוע על בסיסה כי הוא אינו חייב בתשלום דמי-תיווך למשיבה. בנוסף, מבקש הוא להשהות את הטיפול בבקשה הנוכחית עד לסיום הליכי הערעור אשר בכוונתו להגיש על פסק הדין בהליך הפלילי.

4.

המשיבה, מצידה, מתנגדת לקבלת הבקשה. לטענתה, בבקשת רשות הערעור אין ממש, שכן גרסתו של המבקש - אשר מנסה להתחמק מתשלום חובו בדרכים שונות - נדחתה על-ידי שתי הערכאות אשר דנו בעניין. כמו כן, מתנגדת המשיבה לבקשת המבקש להגשת ראיות נוספות בשלב זה, תוך שהיא טוענת בהקשר זה כי אין בקביעות בית המשפט במסגרת ההליך הפלילי משום ראיה לכאורה לפי סעיף 42א לפקודת הראיות היות והן מהוות אמירות אגב בלבד, להבדיל ממצאים שנקבעו על-ידי בית המשפט לצורך ביסוס ההרשעה. עוד טוענת המשיבה כי במקרה דנן הקביעה בהליך הפלילי, אשר לטענתה הינה שגויה, סותרת את הממצאים העובדתיים אשר נקבעו על-ידי שתי ערכאות בהליך האזרחי. לפיכך, לא מתקיים לטענתה הרציונאל העומד ביסודו של סעיף 42א לפקודת הראיות - מניעת הכרעות סותרות בין ערכאות שיפוטיות.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובהחלטות הערכאות דלמטה, כמו-גם בהכרעת הדין בהליך הפלילי, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, בית משפט זה ייעתר לבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" רק במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) . המקרה דנן תחום כל כולו בנסיבות הסכסוך שבין הצדדים ואינו מעורר כל שאלה מסוג זה. כך, לא מצאתי ממש בטענת המבקש לפיה מתעוררת בענייננו שאלה עקרונית בדבר החלת האיסור הקבוע בסעיף 12 לחוק גם על סיוע בעריכת מסמכים משפטיים, להבדיל מעצם עריכתם. זאת, מאחר ושתי הערכאות אשר דנו במקרה מצאו, על סמך בחינת המסמכים שהוצגו להם, כי מסמכים אלו אינם בעלי אופי משפטי ולכן ממילא לא מתעוררת השאלה אותה מציג המבקש.

אף טענותיו של המבקש ביחס להסכם שנערך לכאורה בינו לבין שיפמן וביחס להכרעת הדין בהליך הפלילי אינן מצדיקות את קבלת הבקשה. סעיף 42א לפקודת הראיות קובע כי ממצאים שנקבעו במסגרת הכרעת דין מרשיעה במשפט פלילי יכולים להוות ראיה לכאורה בהליך אזרחי. ואולם, הלכה היא כי הממצאים אותם ניתן להביא כראיה לכאורה לפי סעיף זה הם רק אותם ממצאים אשר שימשו כבסיס להרשעה (ראו למשל: יעקב קדמי על הראיות – חלק שלישי 1357 (2003), להלן:

קדמי ;

ע"א 4403/96 פקיד שומה כפר סבא נ' גולדמן , סע' 9 לפסק הדין וההפניות שם (לא פורסם, 25.11.1998)). בענייננו קבע בית המשפט בהליך הפלילי כי:

"התרשמתי כי נכונותו של הנאשם (המבקש – ע.א ) להגיש תלונה כוזבת היתה מבוססת על כעס מוצדק שלו על המתווך. אני מאמינה לנאשם כי שיפמן הבטיח לו, בתחילת הדרך, או בשלב מאוחר יותר, כי למרות הכתוב בטופס, ילך לקראתו ויסתפק בדמי תיווך מופחתים של 1% + מע"מ" (עמ' 18 לפסק הדין).

קביעה זו, המבוססת על התרשמותו של בית המשפט ממהימנות העדים שנשמעו בפניו, לא היוותה בסיס להרשעה, אשר נסובה כאמור על שאלת זיוף חתימתו של המבקש על הסכם התיווך. יתר על כן, בפסיקת בית משפט זה נקבע כי קביעות בדבר מהימנות עדים וקביעות אשר משמשות לבחינת המניע לביצוע המעשים המיוחסים לנאשם בהליך פלילי אינן נכללות בגדריו של סעיף 42א לפקודת הראיות (ראו למשל: קדמי , בעמ' 1361; ע"פ 4392/91 חוואג'ה נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(2) 45, 52-51 (1995); רע"א 378/96 וינבלט נ' משה בורשטיין בע"מ , פ"ד נד(3) 247, 266 (2000)). זהו הדין בענייננו. אשר על כן, יש לטעמי ממש בטענת המשיבה לפיה אין בממצאים אלו כדי להוות ראיות לכאורה הסותרות את האמור בפסקי הדין של הערכאות דלמטה. ואולם, אף אם נאמר כי יש מקום לקבל ממצאים אלו בהתאם לסעיף 42א לפקודת הראיות, הרי שגם בכך אין כדי לסייע למבקש. בענייננו, הכרעת הדין בהליך הפלילי, המהווה כזכור אך ראיה לכאורה בהליך האזרחי, סותרת את הממצאים בהליך האזרחי בדבר היעדר הסכמה בין הצדדים באשר להפחתת דמי-התיווך. אף אם שגו הערכאות דלמטה בקביעתן זו, הרי שכלל נקוט הוא כי טעות שנפלה בהחלטת הערכאות דלמטה אינה מצדיקה אף היא קבלת רשות ערעור ( ר"ע 205/87 רוזנצוויג נ' אליאס (לא פורסמה, 28.4.1987); רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ (לא פורסמה, 15.11.1998)). מעבר לכך, הכרעת הדין בהליך הפלילי, כפי שצוטטה לעיל, אינה תומכת בטענת המבקש כי הסכום המוסכם היה 1,170 דולרים בלבד ועל כן שילם הוא את מלוא חובו למשיבה. על כן, איני סבורה שהקביעה בהליך הפלילי מצדיקות התערבות ב"גלגול שלישי" בקביעותיהן של הערכאות דלמטה.

6.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דינה של המשיבה בסך 5,000 ₪.