פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
35/21
לפני:
כבוד השופט נ' סולברג
המבקשת:
בר דוד זכויות ממציאים (1989)
בע"מ
נ ג ד
המשיבה:
ענבר לושי-סטון
בקשת רשות ערעור על
החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 6.12.2020 בת"א 41498-04-19
שניתנה על ידי כבוד השופט מ' אלטוביה
בשם המבקשת:
עו"ד רונן נאוי
פסק-דין
1.
אברהם מור (להלן:
המנוח
), היה בעל המניות ומנהלה היחיד של חברת בר דוד זכויות ממציאים
(1989) בע"מ (להלן:
החברה
). בתו,
ענבר לושי-סיטון, עבדה תחתיו בחברה שנים ארוכות. בתחילת שנות ה-2000, עבר המנוח
שני אירועים מוחיים, ואלו גרמו לפגיעה בתפקודו הקוגניטיבי. בעטייה של הפגיעה,
העביר המנוח לענבר חלק מסמכויות הניהול בחברה. בשנת 2004, התכנסו המנוח וענבר, יחד
עם גרושתו ובת נוספת שלהם, לחתימה על הסכם שיעצב את פעילות החברה מכאן ולהבא.
על-פי ההסכם, עברה החברה להתנהל כעסק פסיבי תחת ניהולה של ענבר, אשר זכתה בתמורה
לקבלת 1/3 מרווחי החברה. אין חולק אפוא כי ענבר ניהלה את החברה עד למותו של המנוח
בשנת 2018. לטענתה של ענבר, בשנת 2006 כונסה ישיבת דירקטוריון בהשתתפותה ובהשתתפות
המנוח, שבמסגרתה, העביר לה המנוח, ללא תמורה, 7 מתוך 21 מניותיה של החברה, בזכות
פעילותה רבת השנים לטובת החברה. אכן, בדוחות שהוגשו לרשם החברות, צוין כי המנוח
מחזיק ב-2/3 ממניות החברה, וענבר מחזיקה ב-1/3 האחר. לאחר מותו של המנוח, יצא צו
ירושה שעל-פיו חולקו נכסיו בין חמשת ילדיו, שווה בשווה. בשנת 2019, שניים מאחיה של
ענבר, אשר מונו לדירקטורים בחברה, רשמו במרשם החברות את חמשת האחים כבעלי חלקים
שווים באחזקות החברה.
2.
ענבר הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי, שבגדרה עתרה לתיקון המרשם
באופן שיבטא את בעלותה ב-7 מניות של החברה, קודם לחלוקת הירושה. לשיטתה, 'תפוסת
הבית' לצורך ירושת האחים, הריהי 14 מניות בלבד.
לתמיכה בטענתה, הציגה ענבר מסמך שנחזה להיות פרוטוקול של ישיבת
הדירקטוריון הנטענת, משנת 2006
. בכתב
ההגנה, כפרה החברה באותנטיות של המסמך. בנוסף טענה החברה, כי גם אם התקיימה ישיבת
דירקטוריון כנטען, לא היה המנוח כשיר בעת ההיא להסכים על העברת 1/3 ממניות החברה
לענבר. החברה טוענת אם כן, כי כיוון שלא השתתפו בישיבה מי מיורשיו האחרים של המנוח
– כפי שאירע בישיבה שהתקיימה בשנת 2004 – אין תוקף ל'הסכמתו'. בהמשך, הגישה החברה
תביעה שכנגד, במסגרתה העלתה שורה של טענות נגד ענבר, בקשר לניהול החברה במשך השנים
שהופקדה בידיה.
3.
ביום 7.5.2020, הגישה החברה
"בקשה למתן צו לקבלת מסמכים
ממוסדות רפואיים"
בנוגע למצבו הרפואי של המנוח
בתקופות הרלבנטיות לתביעה. בית המשפט המחוזי הורה לחברה להציג תשתית חוקית שתצדיק
העתרות לבקשתה זו. בהחלטה נוספת, תמה בית המשפט
"האם הנתבעת היא יורשתו
החוקית של מאן דהוא?"
. על רקע
החלטות אלה, זנחה החברה את בקשתה, ופעלה באפיקים אחרים להשגת המסמכים הרפואיים של
המנוח. לאחר שעלה בידה להשיג את המסמכים, הזמינה החברה חוות דעת רפואית בנוגע
למצבו של המנוח בתקופה הרלבנטית, וביום 20.7.2020, מסר ד"ר ירמי הראל לחברה
את חוות הדעת שערך. ביום 27.7.2020, התקיים דיון קדם-משפט, שבסופו קבע בית המשפט
המחוזי מועד לדיון הוכחות, וקצב זמנים להגשת תצהירי עדות ראשית. לאחר שענבר הגישה
את ראיותיה לתיק בית המשפט, הגישה החברה ביום 4.11.2020 תצהירי עדות ראשית מטעמה,
ואליהם צירפה את חוות הדעת של ד"ר הראל. ביום 25.11.2020, הגישה ענבר הודעה
שבגדרה הודיעה על רצונה לחקור את ד"ר הראל על חוות דעתו. ביום המחרת, הגישה
בקשה להוצאת חוות הדעת מתיק בית המשפט, משום שהוגשה באיחור, בניגוד להוראות
הקבועות לעניין זה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:
התקנות
).
4.
בהחלטה מושא הבקשה דנא, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשתה של ענבר,
והורה על הוצאת חוות הדעת מתיק בית המשפט. בהחלטתו, עמד בית המשפט המחוזי על פער
הזמנים שבין קבלת חוות הדעת לידי החברה ביום 17.7.2020, לבין הגשתה לתיק בית המשפט
ביום 4.11.2020, כחודש לפני דיון ההוכחות. לאחר מכן, קבע בית המשפט כדלקמן:
"באיזון בין חתירה
לאמת אל מול ייעול הדיון ושמירה על הגינות ההליך, נראה שהעיכוב בהגשת חוות הדעת,
בין אם אחמיר ואומר שהיה על המשיבה להגישה יחד עם כתב ההגנה בו טענה שהמנוח היה
מוגבל רפואית ובין אם אקל ואתייחס למועד בו נערכה חוות הדעת (17.7.2020) מהווה
פגיעה ביעילות ההליך והגינותו, שעה שקיימת אפשרות ממשית שלא יהיה בחוות הדעת
המתייחסת למצבו של המנוח בשנת 2006 כדי להוסיף לגילוי האמת.
לציין כי כבר בזמן אמת היה בידי הצדדים המידע אודות מצבו הרפואי של המנוח
ומגבלותיו ולכאורה כבר אז ננקטו צעדים להבטיח את זכויותיו, וממילא נראה כי אין
צורך ממשי בחוות דעת שנערכה שנים רבות לאחר מכן"
.
מכאן
הבקשה שלפנַי.
5.
בבקשתה טוענת החברה, כי שגה בית המשפט המחוזי בהחילו את תקנה
127 לתקנות על העניין דנן, ולא את תקנה 129. לשיטתה, תקנה 127 נוגעת לתביעה שעילתה
נזק רפואי, ומתייחסת למקרה שבו עוסקת חוות הדעת במצבו של בעל הדין גופו. בשונה
מכך, חוות הדעת שהגישה החברה, אינה אלא ראיה אחת ממכלול הראיות הנוספות שבתיק, אשר
עילתו אינה נוגעת לנזקי גוף. עוד טוענת החברה, כי גם אם היתה זו חוות דעת רפואית
כמשמעה בתקנה 127 לתקנות, יש הצדקה ליתן ארכה להגשתה. החלטתו של בית המשפט, כך
סבורה החברה, לא איזנה כראוי בין השיקולים הצריכים לעניין, בייחוד שעה שניתן היה
לרפא את פגם השיהוי, בהטלת הוצאות משפט לטובתה של ענבר. החברה מזכירה, כי מדובר
בתיק שמתנהל תקופה קצרה יחסית (החל מחודש אפריל 2019), וכי חוות הדעת הוגשה בטרם
החל דיון ההוכחות. אשר לקביעת בית המשפט המחוזי לגבי חשיבותה של חוות הדעת לבירור
התביעה, מדגישה החברה כי חוות הדעת נועדה להוכיח טענה שהיא לב ליבו של התיק – אי
כשירותו הקוגניטיבית של המנוח במועד ישיבת הדירקטוריון הנטענת. לבסוף טוענת החברה,
כי ענבר מושתקת מלטעון נגד חוות הדעת, משום שהודיעה לבית המשפט כי בכוונתה לחקור
את המומחה שהעיד בגדרה. לאחר הגשת בקשת רשות הערעור, הגישה החברה
"הודעה משלימה"
, שבגדרה מסרה, כי ביום 4.1.2021 החליט בית
המשפט המחוזי, מיוזמתו, לצרף ראיה נוספת לתיק בית המשפט, תוך שהוא מבכר את שיקולי
עשיית הצדק והירידה לחקר האמת, על פני שיקולי יעילות הדיון; זאת, לטענת החברה,
בניגוד מוחלט להגיונה של החלטתו להוציא מתיק בית המשפט את חוות הדעת שהגישה.
6.
מנגד, סבורה ענבר כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי.
ראשית טוענת ענבר, כי החלטת בית המשפט המחוזי חוסה תחת צו בתי המשפט (סוגי החלטות
שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן:
צו בתי המשפט
), ומשכך דינה להידחות על הסף. נוסף על כך, מזכירה ענבר, כי החברה
תוכל לערער על החלטת בית המשפט המחוזי במסגרת ערעור על פסק הדין, לכשיינתן. ענבר
גורסת אפוא כי אין הצדקה לעכב את ההליך וליתן רשות ערעור בשלב זה. לגופו של עניין
מדגישה ענבר, כי בית המשפט המחוזי קבע שאין לקבל את חוות הדעת גם אם לא חלה
בעניינה תקנה 127 לתקנות, שכן ממילא היה על החברה להגיש את חוות הדעת מיד עם
השגתה. אף על-פי כן, לעמדתה של ענבר, חלה תקנה 127 בענייננו, שכן בחוות דעת רפואית
לכל דבר ועניין עסקינן. עוד הוסיפה ענבר, כי לחוות הדעת צורפו מסמכים שלא גולו
בשלב גילוי המסמכים, ומשכך אין לקבלה. לבסוף, סומכת ענבר את ידיה על דברי בית
המשפט המחוזי שלפיהם
"נראה כי אין צורך ממשי בחוות [ה]דעת"
, תוך שהיא מוסיפה נימוקים כהנה וכהנה לביסוס קביעה זו.
דיון והכרעה
7.
לאחר שעיינתי בהחלטת
בית המשפט המחוזי, ובטיעוני הצדדים מזה ומזה, החלטתי לדון בבקשה כבערעור, ולקבל את
הערעור. בפתח הדברים, אסיר מן הדרך את טענתה של ענבר, כי ההחלטה מושא הבקשה, הריהי
מסוג ההחלטות שלא תינתן לגביהן רשות ערעור. סעיף 1(5) לצו בתי המשפט קובע, כי לא
תינתן רשות ערעור על
"החלטה בעניין הזמנת עדים, סדר שמיעת עדים,
ושאלות המוצגות לעדים לרבות קבלה או דחייה של התנגדות בעניין זה,
למעט החלטה
על דחיית בקשה לזמן עד או להגיש ראיה , או החלטה בעניין בקשה לעדות מוקדמת" . בהחלטתו, דחה בית המשפט המחוזי בקשה להגשת ראיה – היא חוות הדעת של ד"ר הראל, ומשכך ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו. מדובר למעשה גם בהחלטה הדוחה בקשה לתיקון כתב ההגנה, וגם עניין זה אינו חוסה תחת הצו (ראו רע"א 1598/18 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני , פסקה 7 (5.6.2018) (להלן: עניין הדסה )) . אמנ ם כן, הפרוצדורה היתה שונה מעט מן הרגיל, שכן הלכה למעשה, לא ניתנה ההחלטה באופן ישיר לגבי בקשת החברה להגיש חוות דעת, אלא לגבי בקשתה של ענבר להוציא מתיק בית המשפט את חוות הדעת שהגישה החברה. אלא שבמישור המהותי, מדובר בהחלטה שעניינה בדחיית בקשה להגשת ראיה; וממילא, בתגובת החברה לבקשתה של ענבר, עתרה החברה לצירוף חוות הדעת. אין אפוא יסוד לטענתה של ענבר, כי ההחלטה חוסה תחת צו בתי המשפט.
8.
עתה – לגוף העניין. התלבטתי קמעא בטרם החלטתי לקבל את הערעור. הלא ידענו, כי לערכאה הדיונית שמור מתחם רחב של שיקול דעת בנוגע להחלטות דיוניות (ראו למשל: רע"א 3863/15 רחמני נ' Liberty Mutual Insurance Europe Limited , פסקה 23 (9.11.2015)). אף על-פי כן, סבורני, כי נימוקיו של בית המשפט המחוזי בהחלטתו הקצרה, לא מבססים כראוי את מסקנתו כי אין להתיר לחברה להגיש את חוות הדעת בשלב זה. אמת נכון הדבר, נפל שיהוי מסוים בהתנהלותה של החברה. בין אם היה עליה להגיש את חוות הדעת עם כתב ההגנה (וכתב התביעה שכנגד), בין אם די היה להגישה במועד שבו התקבלה – לא נהגה החברה כשורה. אלא שכידוע, לכל פגם פרוצדוראלי יש להתאים את הסעד הראוי לו.
9.
בנסיבות העניין דנן, כפי שאפרט, יש להעדיף את הירידה לחקר האמת, את הוצאת הצדק לאור, ואת זכות הגישה לערכאות, על פני עמידה נוקשה על כללי הפרוצדורה, ושמירה מירבית על יעילות הדיון; זאת, מבלי להמעיט מחשיבותם של האחרונים. כך כתבתי בהקשר אחר: "מושכלות יסוד, כי הליכים משפטיים באשר הם, צריכים להתנהל במהירות וביעילות מירבית [...] אכן למדנו במשנה, כי 'חרב באה לעולם על עינוי הדין' (משנה, אבות ה, ח; ראו שולחן ערוך, חושן משפט יז, יא). לצד זאת נאמר באותה משנה, כי חרב באה לעולם גם בשל 'עיוות הדין'; ועוד שנינו –
'הוו מתונים בדין' (משנה, אבות א, א; ראו שולחן ערוך, חושן משפט י, א). לאמור, לצד המהירות המתבקשת, גם יסודיות נדרשת. מלאכת איזון זו, בין קידום מהיר של ההליך השיפוטי לבין עיון יסודי בכל פרט מפרטיו, מלווה כל שופט ביושבו על מדין, ומלווה גם את מערכת המשפט בכללותה" (רע"א 4899/18 מדינת ישראל – קצין התגמולים באגף השיקום, משרד הביטחון נ' פלוני , פסקה 15 לחוות דעתי (26.11.2020)). מבחינת כללי סדר הדין, אפשר כי הגשתה של חוות הדעת בשלב זה כרוכה בתיקון כתב ההגנה ( רע"א 3686/16 פלונית נ' מדינת ישראל – המרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי (איכילוב) , פסקה 7 (26.7.2016 )). אלא שכידוע, על מנת שתעמוד לפני בית המשפט תמונה מלאה של המחלוקת, לצורך מיצוי בירורה, ולשם מתן פסק דין נכון וצודק – נוהגת עמנו גישה ליברלית בעניינים אלו (ראו לדוגמה: עניין הדסה , פסקה 8). בכל הנוגע להגשת חוות דעת באיחור, מספר פעמים חיווה השופט י' עמית את דעתו: " כשלעצמי אני סבור כי ניתן לנקוט בגישה מרחיבה בכל הנוגע לצירוף חוות דעת רפואיות, ובמיוחד בשלביו המוקדמים של ההליך "
( רע"א 1509/18 פלוני נ' בית החולים ביקור חולים בירושלים (בפירוק) , פסקה 4 (10.4.2018)) . מבלי שאביע עמדה עקרונית לגבי גישה זו, אוכל לקבוע, כי בנסיבות העניין דנן, ראו י היה לאפשר את הגשת חוות הדעת, חלף גישת 'יקוב הדין את ההר' אשר נשקפת מהחלטתו של בית המשפט המחוזי.
10.
ניתן אמנם להתרשם מן הכתובים, כי הוראות הדין בנוגע למועד הגשת חוות הדעת, כמו גם ביחס לצורך בהגשת בקשה מתאימה להגשתה באיחור, לא היו נהירות לחברה. מכל מקום, אין די בכך על מנת לסתום את הגולל על יכולתה לנסות להוכיח את טענת הגנתה, בטרם יחרץ הדין. כמפורט לעיל, האיחור בהגשת חוות הדעת, נבע בעיקר מן הקושי להשיג את המסמכים הנוגעים למצבו הרפואי של המנוח בתקופה הרלבנטית. פרק זמן בלתי מבוטל שקדה החברה על השגת המסמכים. בין היתר, פנתה לבית המשפט בבקשה לעניין זה, אך נדחתה. לבסוף הוגשה חוות הדעת יחד עם ראיותיה הנוספות של החברה; לא בשלבים מאוחרים של ההליך. עניינה של חוות הדעת, בהוכחת טענה חשובה ומרכזית בנרטיב ההגנה שהציגה החברה – כי בשנת 2006, לא היה המנוח כשיר, רפואית ומשפטית, להעביר לענבר חלק ממניות החברה. למקרא החלטתו של בית המשפט המחוזי, לא ברור אפוא די הצורך, מדוע "קיימת אפשרות ממשית שלא יהיה בחוות הדעת [...] כדי להוסיף לגילוי האמת" . מכל מקום, נוכחתי לדעת, כי חוות הדעת הוגשה בטרם התנהל דיון ההוכחות; כי היא נוגעת להוכחת טענת הגנה מרכזית של הנתבעת; וכי אין בנמצא סימנים לכך שהעיכוב בהגשתה, נבע מהתנהלות חסרת תום לב. משאלו הם פני הדברים, יש להתיר את הגשת חוות הדעת, חרף העיכוב שיגרם לקידומו של ההליך. אשר לפגם הפרוצדורלי שדבק בהתנהלות החברה, דומני כי השתת הוצאות משפט מתאימות לטובת הצד שכנגד, תביא מזור הולם לנזקיו.
11.
אשר על כן, החלטתי לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי; חוות הדעת של ד"ר הראל תוחזר לתיק בית המשפט. בנוגע להמשך ניהול ההליך, יתן בית המשפט המחוזי הוראות כחכמתו, תוך שימת לב להשלכות הגשתה של חוות הדעת על הזכויות הדיוניות שעומדות לצד שכנגד.
12.
חרף זכייתה של החברה בהליך דנן, איני רואה לנכון לפסוק לטובתה הוצאות משפט, נוכח השיהוי שנפל בהגשת חוות הדעת מושא ההליך. מעבר לכך, הגם שהחלטת בית המשפט המחוזי מבוטלת, תישא החברה בהוצאות המשפט שנפסקו לחובתה במסגרת החלטה זו.
ניתן
היום, כ"ג באדר התשפ"א (7.3.2021).
ש ו פ ט