רע"א 3541/08 אמנון ליפה נ. עו"ד שפרנט טל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' שפירא ), אשר החליט כי דיון בבקשתו של המבקש לביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא נגדו, יתקיים בתאריך 23.4.08 (כאשר מועד דיון זה נדחה בינתיים לבקשת המשיב 2 לתאריך 1.5.08). בגדרה של בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש אף "בקשה למתן צו עיכוב זמני" אשר לפיו יבוטל צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא נגד המבקש.

2.

דין בקשת רשות הערעור, וממילא דינה של הבקשה לסעד זמני שהוגשה בגדרה, להידחות.

3.

ברקע הבקשה עומדים הליכי פשיטת רגל בהם מצוי המבקש, כפי הנראה מאז שנת 2002. במרץ 2006 הגיע המבקש להסדר עם המשיב 1 (להלן: הנאמן ), לפיו ישלם המבקש מדי חודש סך של 5,000 ש"ח לקופת הנאמן, ובתמורה ישעה הנאמן צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא כנגד המבקש (להלן: ההסכם המקורי ). הדבר נחוץ היה למבקש שכן לטענתו הוא תושב חוץ, שמרכז חייו בצ'כיה, שם הוא עובד, אף שמשפחתו מתגוררת בישראל. ביטול צו עיכוב היציאה נגדו נועד לאפשר למבקש להמשיך בעבודתו בצ'כיה, תוך שהוא מסייע לדבריו למשפחתו בישראל, ואף יכול לבקרה תדיר.

בשלב מסוים, התדרדר מצבו הרפואי של אביו של המבקש, דבר אשר חייב את המבקש, לדבריו, להוצאות גדולות. מטעם זה "נאלץ אז המבקש להשעות את תשלומיו החודשיים לנאמן, מתוך כוונה כנה שלא להפקיר את אביו ללא טיפול הולם ..." (סעיף 5 לבקשה). עקב כך ביקש הנאמן את חידושו של צו עיכוב יציאה מן הארץ בתאריך 22.1.08 (להלן: הצו ), ולמחרת היום הורה בית המשפט על החזרת הצו על כנו. המבקש לא ביקש לערער על החלטה זו. המבקש והנאמן באו בדברים וכרתו בתאריך 6.3.08 תוספת להסכם המקורי, לפיה יוארך תוקף ההסכם, והצו יבוטל לאחר העברת התשלומים שלא שולמו לקופת הנאמן (להלן: ההסכם המתקן ). המבקש והנאמן הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול הצו, וזה הורה בהחלטתו מתאריך 18.3.08 כי הבקשה תידון לאחר קבלת תגובת המשיב 2 (להלן: הכנ"ר ), בתוך 20 ימים. המבקש לא ביקש לערער גם על החלטה זו. באופן תמוה, תגובת הכנ"ר לבקשה לביטול הצו לא צורפה בידי המבקש לבקשת רשות הערעור, ואפילו לא ל"בקשה למתן צו עיכוב זמני" שהוגשו לבית משפט זה. ניתן עם זאת להניח כי הכנ"ר התנגד לבקשה לביטול הצו – דבר הנלמד מהגדרת תגובתו כ"חסרת בסיס עובדתי ומשפטי, תוך הפרחת נתונים חסרי כל שחר ובסיס תוך פגיעה מהותית ואנושה בזכויות המבקש והטעית בית המשפט קמא". בעקבות תגובת הכנ"ר הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה נוספת לביטול הצו, תוך שהוא מציין את דחיפות העניין ומבקר בחריפות את תגובת הכנ"ר. בית המשפט קבע בהחלטתו, מתאריך 13.4.08 (שהיא נשוא בקשת רשות הערעור), כך:

"לאור האמור בתגובת הכנ"ר, אין מנוס אלא לקיים דיון בבקשה, ביום 23.4.08 בשעה 09:00 (ג' חוה"מ פסח) וזאת הואיל ומדובר בבטול צו עיכוב יציאה".

יצוין כי עוד לפני הגשתה של בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי "בקשה לעיון חוזר" שמטרתה לבטל את צו העיכוב עוד בטרם קיום דיון, אך בית המשפט שב וקבע, בתאריך 14.4.08, כי: "הבקשה מצריכה דיון במעמד הצדדים". יצוין כי ביני לביני נדחה הדיון, שהיה קבוע לתאריך 23.4.08 – לתאריך 1.5.08.

4.

בבקשת רשות הערעור, טוען המבקש, בתמצית, כי אי-ביטול צו העיכוב לאלתר, וקביעת דיון במעמד הצדדים, פוגע בזכויותיו מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו , ופוגע בזכותו כתושב חוץ שלא יוצא נגדו צו עיכוב אלא בנסיבות חריגות. לאור זאת הוא דורש כי ההחלטה תבוטל וכי עניינו של המבקש יידון בתוך 48 שעות ממועד ביטולה של ההחלטה, כך שיוכל להיכנס לישראל על מנת לצאת ממנה.

5.

לא מצאתי כל הצדקה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד. למעשה, בקשתו של המבקש היא כי במקום שהדיון יתקיים במועד שנקבע בידי בית המשפט המחוזי, העומד עתה על 1.5.08 – הוא יתקיים במועד מוקדם יותר. ברם, כידוע, בית משפט זה אינו נוהג להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית לגבי קביעת מועדים (ראו: בג"צ 5151/07 אבו גנאם נ' כבוד השופטת ברכה אופיר-תום (לא פורסם) (18.6.2007); בג"ץ 2347/08 אבוטבול נ' בית המשפט המחוזי בתל-אביב (לא פורסם) (13.3.2008); רע"ב 3031/08 פלוני נ' משרד הרווחה

(לא פורסם) (13.4.2008)). בפרט נכון הדבר שעה שבית המשפט הנכבד קמא היה מודע היטב לרצונו של המבקש בקיום הדיון בהקדם. בנסיבות כאלה, אין לכפות על הערכאה הדיונית להקדים את מועד הדיון.

6.

היעדר ההצדקה להתערב בקביעת מועד הדיון נובע אף מהתנהלותו של המבקש בפרשה. מן הבקשה עולה שעקב קשייו הכלכליים הנובעים לטענתו ממחלת אביו, הוא החליט לעשות דין לעצמו ולחדול מלשלם את התשלום החודשי שהוא התחייב בו, ושרק כנגדו מוכן היה הנאמן מלכתחילה לוותר על צו עיכוב היציאה מן הארץ, שהוצא נגדו. המבקש אף ידע כי אי-ביצוע תשלום כלשהו לקופת הכנ"ר תקנה לנאמן את הזכות "לבטל את השעיית צו עיכוב היציאה מהארץ" (סעיף 5 להסכם המקורי). ובכל זאת, כעולה מן הבקשה, המבקש חדל מלבצע את התשלומים ללא נטילת רשות מבית המשפט, ואפילו לא מן הנאמן והכנ"ר. אין תימה כי הנאמן הביא לחידוש הצו נגד המבקש, כפי שאושר בידי בית המשפט קמא בתאריך 23.1.08. אוסיף כי גם פרק הזמן שעד לגיבושו של ההסכם המתקן – חודש ומחצה לאחר חידוש הצו – אינו מלמד על בהילות מצד המבקש, בניגוד לבהילות שמאפיינת את התנהלותו עתה.

7.

משנדחית בקשת רשות הערעור, ממילא נדחית אף הבקשה "למתן צו עיכוב זמני" שהוגשה בגדרה. עם זאת, אייחד מספר מילים אף לבקשה זו:

(א)

ראשית , הבקשה אינה מהווה בקשה לסעד זמני בערעור: היא מהווה בקשה עצמאית, מנותקת מן הערעור ומתוצאותיו, והיא – לבטל את הצו שניתן בתאריך 23.1.08. חרף שמה ("בקשה למתן צו עיכוב זמני") אין עניינה של הבקשה בעיכוב

ביצועה של ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור, כי אם בביטול הצו.

(ב)

שנית , ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור לא היא שהורתה על מתן הצו, כי אם ההחלטה מתאריך 23.1.08, שניתנה לבקשת הנאמן ולפני כריתת ההסכם המתקן. ככל שרצה המבקש לבקש ולערער על אותה החלטה בטענות של פגיעה בזכויות האדם שלו – פתוחה היתה בפניו הדרך לעשות זאת. אך אין באפשרותו להביא לביטול הצו אגב תקיפתה של החלטה שעניינה קביעת מועד דיון.

(ג)

שלישית , ביטולו של הצו בידי בית משפט זה עוד לפני שהתקיים הדיון בבית המשפט המחוזי בשאלה זו ממש – האם יש לבטל את הצו, הוא בלתי ראוי. בית המשפט המחוזי סבר כי: "לאור האמור בתגובת הכנ"ר, אין מנוס אלא לקיים דיון בבקשה". עמדתו זו לא נשתנתה גם לאחר הגשת ה"בקשה דחופה ותכופה לעיון חוזר" שהגיש המבקש, עת קבע כי: "הבקשה מצריכה דיון במעמד הצדדים". בית המשפט המחוזי גרס איפוא שלאור התנגדות הכנ"ר – אותו גורם אשר מוקנות לו לפי דין סמכויות פיקוח מסוימות על הליכי פשיטת הרגל – אזי יש לשמוע את עמדתו בטרם תינתן החלטה בבקשה לביטול הצו. לא ברור על איזה יסוד מתבקשת ערכאת הערעור להתערב בקביעה זו של הערכאה הדיונית, ובפרט כאשר המבקש לא צירף לבקשתו אפילו את תגובת הכנ"ר, אלא הסתפק בהטחת ביקורת חריפה בה.

(ד)

רביעית : מצוקתו של המבקש היא אמנם מובנת. בעטיו של הצו, עליו לבחור לכאורה בין ביקור אביו החולה בישראל, להמשך עבודתו בצ'כיה. עם זאת, ובניגוד למשתמע מן הבקשה, אין הצו כלשעצמו יוצר פגיעה הומניטרית קשה, השוללת מבן את האפשרות לסעוד את אביו על ערש דווי. המבקש – כך נראה מן הבקשות השונות שהגיש – רוצה לבקר את אביו החולה, אך רוצה לשוב מיד לצ'כיה, ולהמשיך בעבודתו. הצו אינו מונע ממנו מלהגיע לישראל ולבקר את אביו, מה גם שאם הוא סמוך ובטוח שההסכם המתקן יאושר – לכאורה אין לו מה לחשוש. המבקש בוחר עם זאת – כפי שהוא עצמו מודה – שלא לממש את האופציה הנתונה לו, שכן הצו עלול למנוע ממנו (לפחות עד יום 1.5.08) לשוב לצ'כיה בתום הביקור, דבר הגורם לו לחשוש לעבודתו. גם קושי זה הוא מובן, אך אין הוא מצדיק הושטת סעדים דרסטיים תוך התערבות בהחלטה של בית המשפט קמא, שאפילו לא נתבקשה עליה רשות ערעור. אף בהקשר זה, אחריותו (לכאורה) של המבקש להוצאת הצו בינואר 2008, והשתהותו לאחר מכן, מפחיתים עוד יותר מן ההצדקה להתערב בהחלטתו של בית המשפט הנכבד קמא, לפיה יתקיים דיון בעל-פה במעמד הצדדים בטרם יוחלט האם יש מקום לבטל את הצו.

8.

לאור כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור, ובגדרה הבקשה הדחופה לביטול צו עיכוב יציאה, נדחות. כיוון שלא נתבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות.