רע"א 3623-22 רע"א 3623-22

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 6.4.2022, בע"א 32366-06-21 (השופטים י' גריל, ע' ורבנר ו-מ' דאוד), שבגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק הדין של בית משפט השלום בחיפה, מיום 18.4.2021, בת"א 63654-12-17 (השופטת ר' באום).

רקע והליכים קודמים

2.בשנת 2004, מכר המשיב, עלי אגבאריה, למבקשת, נור אבו קנדיל, ולמשיב 2, עסמאת אבו קנדיל, בית מגורים המצוי על מקרקעין הידועים כגוש 20341 חלקה 64 באום אל פחם, בתמורה לסך של 105,000 דולר. בהמשך, בשנת 2008, הלווה עלי לנור ולעסמאת סך של 170,000 ₪. בשנת 2012, הגיש עלי לבית משפט השלום תביעה נגד נור, עסמאת, ובני משפחה נוספים שלהם (להלן ביחד: בני המשפחה), בטענה כי הלוואה זו, כמו גם הלוואה נוספת שניתנה לבני המשפחה, לא נפרעה במועד שנקבע בהסכם ההלוואה. ביום 10.2.2014, הגיעו הצדדים להסכמה, שקיבלה תוקף של פסק דין, שלפיה ימונה בורר, אשר יכריע בכלל המחלוקות שבין הצדדים. ביום 18.12.2014, ניתן פסק הבוררות, שבמסגרתו נקבע, בין היתר, כי על בני המשפחה לשלם לעלי, בתוך 30 יום, סך של 250,000 ₪, ואילו עלי, מצדו, יפעל לרישום הנכס על שם בני המשפחה בתוך 6 חודשים. בנוסף נקבע, כי במידה ובני המשפחה לא יעבירו לעלי את התשלום בתוך 30 יום, עלי ישלם לבני המשפחה, תוך 45 יום, סך של 300,000 ₪; במקרה כזה, "יהיה על [בני המשפחה] ומי מטעמם לפנות את הנכס כולו מכל אדם וחפץ והחזקה בו תועבר לידי [עלי] וכל עסקה שנכרתה היא בטלה ומבוטלת ולא תהיה ל[בני המשפחה] כל זכות מכל סוג שהוא בנכס". בהחלטה מיום 7.6.2015, אישר בית משפט השלום את פסק הבורר, ודחה את בקשת בני המשפחה לביטולו.

3.בהמשך לכך, הגיש עלי ללשכת ההוצאה לפועל בחדרה בקשה לביצוע פסק הבורר (הוצל"פ 506335-09-15). הבקשה – התקבלה, בהחלטה מיום 29.12.2015. רשם ההוצאה לפועל העדיף את גרסתו של עלי, וציין כי בניגוד לבני המשפחה – שלא מילאו במועד אחר פסק הבורר, ולא העבירו לעלי את התשלום כנדרש – פעל עלי ככל יכולתו לקיום פסק הבורר. בני המשפחה סרבו להשלים עם ההחלטה, והגישו ערעור לבית משפט השלום בחדרה (ע"ר 29948-03-16). הערעור – התקבל. נקבע, כי גם עלי לא עמד במועד התשלום שנקבע בפסק הבורר, ומשכך, לא מילא אחר החיוב שהוטל עליו. על כן, קבע בית משפט השלום, כי אין להוציא לפועל את פסק הבורר. בקשת רשות ערעור שהגיש עלי לבית המשפט המחוזי, על החלטה זו – נדחתה, בהחלטה מיום 15.10.2017 (רע"א 47-10-17).

4.ביום 31.12.2017, הגיש עלי לבית משפט השלום תביעה למתן סעד הצהרתי, שלפיו הוא קיים את פסק הבורר במועד; לחלופין טען עלי, כי אף אם מדובר באיחור, הרי שיש לקבוע כי מדובר באיחור זניח, שאין לראות בו אי-קיום של פסק הבורר. בנוסף טען עלי, כי יש להורות על פינוי בני המשפחה מהנכס. ביום 25.8.2019, ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שנחתם בין עלי לבין עסמאת, באמצעות המשיב 3, עו"ד מוטי בן ארצי, המנהל המיוחד שמונה לנכסיו של עסמאת, במסגרת הליכי פשיטת רגל שנפתחו נגדו. בהסכם נקבע, כי עסמאת יעביר את זכויותיו בנכס לעלי, בתמורה למחצית מהסכום שנדרש עלי להעביר לפי פסק הבורר, בתוספת של 20,000 ₪, שיועברו לקופת פשיטת הרגל. עוד אציין, כי במהלך ההתדיינות בבית משפט השלום, העלו בני המשפחה טענה חדשה, שלפיה נור ועסמאת היו קטינים בעת החתימה על הסכם המכר של הנכס.

5.ביום 18.4.2021, ניתן פסק הדין של בית משפט השלום. נקבע, כי נור ועסמאת אכן היו קטינים במועד חתימת הסכם המכר, וכי לא נעשתה פניה לבית משפט לענייני משפחה לאישור ההסכם, כנדרש לפי סעיפים 20(1) ו-20(2) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962; משכך, הסכם המכר "בטל ומבוטל". בהמשך לכך נקבע, כי החלק בפסק הבורר שבגדרו ניתנה לבני המשפחה האפשרות לשלם לעלי סכום כסף מסוים בתמורה להעברת הזכויות במקרקעין, לא היה תקף אף אילו היה מקוים, ועל כן, ממילא, גם לא ניתן לתת לו תוקף בדיעבד. בנוסף נקבע, כי בני המשפחה הפקידו בקופת ההוצאה לפועל את הסכום שנדרשו לשלם לפי פסק הבורר, באיחור של כ-10 חודשים. זאת, לעומת עלי, שהעמיד את התשלום לבני המשפחה, באיחור של 19 ימים לכל היותר. בפסק הבורר, לא נקבע כיצד על הצדדים לנהוג במקרה שבו עלי לא ישלם לבני המשפחה את הסכום הנדרש במועד. משכך, קבע בית משפט השלום, כי "יש להיעזר בהוראות החוק לצורך זה, ובמקרה שלפניי, הואיל ומדובר – למעשה – ביישומו של חוזה למכר זכויות במקרקעין, ניתן להסתייע בהוראות חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973", ולבחון את התנהלות הצדדים. בהקשר זה נקבע, כי עלי פעל בתום לב לאורך כל ההליכים; כי הוא עשה "ככל שביכולתו לצמצם נזקיו, ולשמור על זכויותיו, שלא על חשבונם של אחרים"; וכי האיחור בהעברת התשלום מצדו נבע מטעות בתום לב בפרשנות פסק הבורר. כמו כן נקבע, כי "נגרם לו עוול עצום ע"י [בני המשפחה], אשר מחזיקים במקרקעיו, במשך שנים, ללא כל תשלום ושלא כדין". לעומת זאת, נקבע כי בני המשפחה התנהלו בחוסר תום לב, מה שהתבטא, בין היתר, בכך שפעלו לעיכוב מימוש פסק הבורר, ולא העבירו את התשלום, למרות שהיה ביכולתם לעשות כן; בכך שהסתירו את הליך פשיטת הרגל המתנהל נגד עסמאת, ובכך שהעלו את טענת הקטינוּת בשלב מאוחר בהליך. נקבע אפוא, כי בנסיבות העניין, עלי "קיים באופן סביר" את חלקו בפסק הבורר, ועל כן, הוא זכאי להשבת המקרקעין לחזקתו.

6.עוד קבע בית משפט השלום, כי בניגוד לטענת בני המשפחה, פסק הדין של בית משפט השלום בחדרה מיום 20.8.2017, בערעור על רשם ההוצאה לפועל, שבו בוטל פינויַם מהמקרקעין – אינו מקים מעשה בית-דין ביחס להליך דנן. זאת, שכן "אין מדובר בהליך משפטי סדור, בו נדונות ונקבעות זכויות מהותיות, ולראיה – אין פסק הדין קובע מה יעשה, אלא רק מה 'לא יעשה' נכון לאותה עת". בנוסף נקבע, בהקשר זה, כי "התוצאה של פסק הדין מיום 20.8.17 היא כי [בני המשפחה] ממשיכים להחזיק במקרקעין מבלי לשלם עליהם דבר. מובן מאליו כי בית משפט השלום בחדרה או בית המשפט המחוזי בחיפה לא התכוונו שכך הדברים יישארו, כפי שמבקשת [נור] לטעון [...] כעת, באשר מדובר בחוסר צדק בולט ובעיוות של פסק הבורר".

7.ביום 15.6.2021, הגישה נור לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק הדין. הערעור – נדחה. בנוגע לטענותיה של נור לגבי הסכם הפשרה שנחתם בין עלי לבין עסמאת, נקבע כי פסק הדין מיום 25.8.2019, שנתן תוקף להסכם, הוא פסק דין חלוט, ועל כן, נור אינה יכולה להשיג עליו. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי פסק הדין של בית משפט השלום בחדרה, בערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל, לא הקים מעשה בית-דין, שהיה בו כדי למנוע מבית משפט השלום לדון בשאלה אם ניתן לראות בעלי כמי שקיים את חיובו, בהתאם לפסק הבורר. זאת, שכן השאלה שעמדה לפני בית משפט השלום בחדרה – אם ניתן "להוציא לפועל את פינויים של [בני המשפחה] בהתאם לפסק הבורר, שעה ש[נור] ושאר [בני המשפחה] לא קיימו את חלקם לפי פסק הבורר, וגם [עלי] לא קיים את חלקו במועד" – שונה מהותית מהשאלה שבה נדרש להכריע בית משפט השלום בהליך דנן, שהיא אם ניתן לראות בעלי כמי שקיים את חלקו בפסק הבורר, חרף האיחור. על שאלה זו, כך נקבע, לא ענה, ואף לא יכול היה לענות, בית משפט השלום בחדרה; על כן, קביעתו לא הקימה מעשה בית-דין, שיש בו כדי לחסום את טענותיו של עלי בהליך הנוכחי. נקבע אפוא, כי נוכח העדר ההתייחסות בפסק הבורר למקרה שבו שני הצדדים לא קיימו את חיוביהם במועד, "לא היה מנוס כי [עלי] יגיש תביעה מכוח פסק הבורר, על-מנת שייקבע האם בנסיבות העניין יש לראותו כמי שקיים את חלקו בהתאם לפסק הבורר, כדי שבסופו של יום תהא תוצאה ברת ביצוע". אף לגוף הדברים, לא מצא בית המשפט המחוזי להתערב בקביעותיו של בית משפט השלום – הן בנוגע למהימנות העדים; הן לגבי התנהלות הצדדים ותום לבם בקיום פסק הבורר, והן באשר למסקנה כי בנסיבות העניין, זכותו של עלי עדיפה על זכותם של בני המשפחה.

נור סרבה להשלים עם פסק הדין, והגישה בקשת רשות ערעור, היא הבקשה שלפנַי.

עיקרי טענות הצדדים

8.נור טוענת, כי לבית משפט השלום, ואחריו גם לבית המשפט המחוזי, כלל לא היתה סמכות להכריע במחלוקות שהעלתה התביעה, "באשר ההכרעה בה[ן] הועברה זה מכבר, בהסכמת הצדדים, לבוררות ויש לחזור לבורר בכל עניין הנוגע לכך". זאת, "במיוחד כאשר עסקינן בשאלת פרשנות של הסכם הבוררות", שכן "הגורם המוסמך לבצע את אותה פרשנות היה הבורר"; הבורר אף העיד לפני רשם ההוצאה לפועל, כך נטען, כי "לעולם לא יכול להתפרש מפסק דינו כי הוא בכיוון של פינוי וסילוק ידם של [נור] ומשפחתה מהבית". לשיטתה, משעה שהבורר הכריע במחלוקת שבין הצדדים וקם מכיסאו, "אין לכל ערכאה אחרת את הזכות להתערב בהכרעת[ו], להוסיף תוכן החורג ממה שהוכרע, ולמעשה נסגר הגולל בפני הפרשנות היוצרת להוראות הטקסט השותקות". על כן, "בעת שפסק הדין שותק, ואין יכולים להפיק מהוראותיו ולא כלום לצורך יישום הוראותיו, הרי דרך המלך, הדרך הנכונה [ש]בה היה על בתי המשפט לנקוט [...], היא לסתמך על הכרעה חדשה בהתאם לכללים הרגילים, ואין להם להישען על תוכן פסק הדין הקודם לצורך הכרעה חדשה ובונה". עוד טוענת נור, בהקשר זה, כי "הבורר בכוונה תחילה, בחר לציין אך ורק את הפן החיובי של חיובי הצדדים ההדדיים אחד כלפי השני, כאשר הוא התכוון כי במקרה של מחדל משותף מטעם שניהם, העניין יחזור להתדיינות משותפת בין הצדדים במחלוקת העיקרית". משכך, ה'פרשנות' שניתנה על-ידי בית משפט השלום לפסק הבורר, ואושרה על-ידי בית המשפט המחוזי, חורגת מלשון הפסק, כמו גם מכוונת הבורר. ממילא, "ברגע שערכאת השלום, ואחריה המחוזית, הכירו, וקבעו כי [עלי] לא עמד בהוראות פסק הדין כלשונם, הרי תמה הסמכות שלהם לאכוף את פסק הדין כאשר אין בתוך פסק הדין הוראה שמסייעת להם לעשות כן".

9.בנוסף טוענת נור, כי המחלוקת בכל הנוגע ליישום פסק הבורר, כבר הוכרעה על-ידי בית משפט השלום בחדרה, בערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל, ומשכך, "בתי המשפט קמא נקלעו לכלל טעות עת התחמקו מלהתייחס לטענת מעשה בי-דין ו/או השתק ומניעות בכל הקשור ליישום פסק הדין של הבורר". כמו כן נטען, כי "טעו בתי המשפט קמא עת קבעו כי שיעור הבעלות של [עסמאת] בבית הינו מחצית"; לדידה של נור, "קביעה זו אין לה כל יסוד עובדתי, קל וחומר משפטי כל שהוא".

10.עסמאת, וכן המשיבים 10-4, בני משפחתה של נור, ציינו כי הם "מצטרפים לטענות" שהעלתה נור. בנוסף טענו בני המשפחה, כי נוכח העובדה שגם עלי לא קיים את חיובו לפי פסק הבורר במועד שנקבע לכך, הרי ש"אין כל הצדק להעדיף את [עלי] על נור ו[עליהם]". כמו כן נטען, כי הן בית משפט השלום, הן בית המשפט המחוזי, התעלמו מכך שעלי אף הפר את חובתו להעביר את רישום הזכויות בנכס על שמם של נור ובני המשפחה; יתרה מזאת, הוא אף לא השלים את רישום הזכויות בנכס על שמו, כדי שיוכל להעבירו על שמם. מדובר, לדידם, ב"הפרה יסודית של פסק הבורר בו נקבע כי עליו לעשות כן תוך 6 חודשים".

11.עלי מצדו, סומך ידיו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, על נימוקיו, וסבור כי דין הבקשה להידחות. לשיטתו, אין מקום לקבוע כי פסק הדין של בית משפט השלום בחדרה מהווה מעשה בית-דין, שכן "מדובר בהליכי אכיפה וביצוע פסק דין, ואין מדובר בהליך אזרחי שדן במחלוקות מהותיות". ממילא, כל שנקבע באותו פסק דין, הוא כי שני הצדדים לא קיימו את הוראות פסק הבורר כלשונן; לעומת זאת, לגבי השאלה כיצד יש לנהוג בנסיבות שנוצרו – לא נקבע דבר. עוד נטען, כי בפסק הבורר קיימת לקונה, אשר מביאה לכך שהוא "אינו אכיף ולא ניתן לבצעו"; על כן, "ההכרעה של הבורר אינה מהווה השתק פלוגתא ואינה מהווה מעשה בית דין". בהקשר זה, מוסיף עלי, כי "מטיעוני [נור] עולה כי היא רשאית לא לשלם [לו] את סכום פסק דין הבורר ולא לקיים את הוראות פסק דין הבורר, ו[הוא] לא יוכל לפנות בכל תביעה שהיא נגדה, מאחר וקיים השתק פלוגתא ומעשה בית דין"; ברי, לדידו, כי מצב דברים זה – אין לאפשר, "אחרת תתעשר [נור] ע"ח [עלי] שלא כדין". זאת, שכן בני המשפחה "נהנים מהחזקת הדירה ללא כל תמורה שהיא".

12.עו"ד מוטי בן ארצי, הנאמן לנכסיו של עסמאת, סבור אף הוא כי דין הבקשה להידחות, תוך שהוא מוסיף ומדגיש, כי "אין כל בסיס" לטענותיה של נור לגבי חלקו של עסמאת מסך הזכויות בנכס.

13.בהחלטתי מיום 5.7.2022, הודעתי לצדדים כי "למקרא בקשת הרשות לערער, התגובות שניתנו לה, והנספחים הרבים שצורפו להן, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה, בכל הנוגע לחלקו של [עסמאת] בנכס – להידחות. כמו כן, לא ראיתי מקום להתערב בקביעתו של בית משפט השלום, שלפיה 'זכויות [נור ועסמאת] במקרקעין, וחלוקת הכספים מאת [עלי] לכל אחד מהם היא שווה'. זאת, למעט סכום הכסף שנקבע בהסכם הפשרה. טענותיה של [נור], צודקות ככל שיהיו, נוגעות אפוא אך ורק ל-50% מהזכויות בנכס. כך או כך, עלי יהא זכאי ל-50% הנותרים, מכוח הסכם הפשרה שנעשה בינו לבין המשיב 3, הנאמן לנכסיו של עסמאת. לקביעות אלו, השלכה גם על עניינה של [נור]. משנקבע כי [עלי] הוא הבעלים של 50% מהנכס, הרי שגם בתרחיש האופטימי מבחינתה, שבו יתקבלו טענותיה, והיא תוכר כבעלים של 50% מהנכס, במשותף עם [עלי], הרי שהוא יהא זכאי לדרוש את פירוק השיתוף במקרקעין (סעיף 37(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין)). מבלי לטעת מסמרות, נראה כי פירוק שיתוף בעין – אינו מעשי, וככל שתעלה דרישה לפירוק שיתוף מצד [עלי], הרי שהדבר יוביל למכירת הנכס לצדדים שלישיים (סעיף 40 לחוק המקרקעין). משמעותם המעשית של הדברים היא, כי טענותיה של [נור] מתמצות, למעשה, במישור הכספי. נוכח האמור, ובשים לב לטענות שהועלו בבקשת הרשות לערער, אמליץ ל[נור] ול[עלי], לבוא בדברים זו עם זה, ולהגיע להסכמות ביניהם. בכך יתייתר הצורך בהכרעה שיפוטית בבקשה, על כל המשתמע מכך. הודעה משותפת מטעם [נור] ו[עלי] תוגש עד יום 18.7.2022".

14.הסכמה כאמור – לא הושגה. גם לאחר דיון שהתקיים לפנַי, ביום 23.10.2022, לא הגיעו הצדדים להבנות. משכך, הגיעה עת הכרעה.

דיון והכרעה

15.לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובתגובות המשיבים, ושקלתי את טענות הצדדים, בכתב ובעל-פה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות. טענותיה המרכזיות של נור, נוגעות להעדר הסמכות של בית משפט השלום לדון בתביעה, ולקיומו של מעשה בית-דין, אשר חוסם את עלי מלהעלות טענות שעניינן בקיום פסק הבורר. אדון בטענות אלה כסדרן.

16.תחילה אבהיר, כי סוגיית האפשרות של בית משפט לדון בשאלה המתעוררת עקב צורך בהשלמת פסק בוררות, נדונה על-ידי בית משפט זה, לא פעם ולא פעמיים, והוכרעה בחיוב (ראו למשל: רע"א 4448/16 ארלנגר נ' היכל שלמה המרכז למורשת היהדות בירושלים, פסקה 10 (26.12.2016); רע"א 1904/17 ורגס נ' זינקובר, פסקה 7 (24.12.2017)). אם כן, אין מדובר בשאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ואשר יש בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי'. אף לגופם של דברים, אין לקבל את טענותיה של נור בעניין זה. כאמור, פסק הבורר לא כלל התייחסות למקרה שבו שני הצדדים לא יקיימו במועד את החיוב שהוטל עליהם. משכך, ומשתרחיש זה התממש בסופו של דבר, נדרשת השלמה של הפסק, בדמות הכרעה במערך החובות והזכויות של הצדדים, בנסיבות שנוצרו. לאחרונה, עמד בית משפט זה על המסלולים הפתוחים לפני בעלי הדין, במקרה שבו פסק בוררות טעון השלמה (רע"א 1672/22 אוסטרוביצקי נ' מ.פ. עמית בניה ויזום בע"מ, פסקאות 22-20 (27.11.2022) (להלן: עניין אוסטרוביצקי)). מסלול אחד, הוא המסלול הקבוע בסעיף 22(א)(1) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות), שלפיו רשאי הבורר, על-פי פניית בעל-דין, לתקן או להשלים את פסק הבוררות, אם נפלה בו 'השמטה'. תיקון או השלמה כאמור, יכולים להתבצע אף על-ידי בית המשפט הדן בבקשה לאישור הפסק או לביטולו (סעיף 22(ד) לחוק הבוררות). מסלול זה, איננו רלבנטי בענייננו, שכן נקבע בפסיקה, כי סמכות זו אינה חלה, מקום שבו ההשלמה הנדרשת מחייבת הפעלת שיקול דעת ומחשבה מחודשת (ראו למשל: רע"א 1285/05 אלון כהן בע"מ נ' פרומודקס בע"מ, פסקאות ה(7) ו-ה(8) והאסמכתאות שם (14.5.2006)).

17.מסלול נוסף שבו יכול לצעוד בעל דין המבקש להשלים פסק בוררות שניתן בעניינו, הוא המסלול הקבוע בסעיף 24(5) לחוק הבוררות, שלפיו רשאי בית המשפט, בין היתר, להשלים את פסק הבוררות, במידה ו"הבורר לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו". בקשה כאמור, ניתן להגיש עד 45 יום מיום מתן הפסק, ולחלופין, במועד מאוחר יותר, "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (סעיף 27(א) לחוק הבוררות). בנסיבות העניין דנן, מסלול זה, אף הוא, אינו המסלול המתאים להשלמת פסק הבוררות. מעיון במסמכים שהגישו הצדדים במסגרת ההליך שבגדרו ניתן פסק הבוררות, עולה כי הפסק הומצא להם ביום 20.1.2015. הבקשה לאישור פסק הבוררות הוגשה על-ידי עלי ביום 3.2.2015, וההתנגדות לאישור הפסק הוגשה על-ידי בני המשפחה ביום 15.3.2015, כחודש לפני מועד החיוב של עלי. בעת ההתדיינות אודות אישור פסק הבורר, לא יכלו אפוא הצדדים לדעת כי מצב הדברים יהיה כזה, שבו אף אחד מהם לא קיים את חיובו במועד, ולא ניתן לבצע את פסק הבורר. הדברים אף מקבלים משנה תוקף, נוכח העובדה שרשם ההוצאה לפועל, בהחלטה מיום 29.12.2015, סבר כי ניתן לבצע את הפסק. הצדדים היו מודעים להיווצרות הנסיבות האמורות, אם כן, אך בשלב מאוחר יותר – זמן רב לאחר סיום ההתדיינות בבקשה לאישור פסק הבורר – משנקבע על-ידי בית משפט השלום בחדרה, כי מאחר שעלי לא ביצע את התשלום במועד שנקבע בפסק הבוררות, לא ניתן להוציא לפועל את פינוי בני המשפחה. בשלב זה, לא ניתן היה לדון בבקשה לביטול פסק הבוררות, לפי סעיף 24(5) לחוק הבוררות, שכן בית המשפט אינו מוסמך להידרש לבקשת ביטול שהוגשה לאחר אישור פסק הבוררות (סעיף 27(ג) לחוק הבוררות; זאת, למעט החריג הקבוע בסעיף 27(ד) לחוק הבוררות, אשר אינו מתקיים בענייננו).

18.הדרך האחרונה שבה יכול לפעול בעל דין להשלמת פסק בוררות, היא לנקוט בהליך חדש, שבו יתבררו הסוגיות שלא הוכרעו על-ידי הבורר (עניין אוסטרוביצקי, פסקה 21 והאסמכתאות שם). סמכותו של בית המשפט שאליו הוגש ההליך, לדון בסוגיות שלא הוכרעו על-ידי הבורר במסגרת פסק הבוררות, הוכרה בפסיקה, כמפורט לעיל; אם כן, בענייננו, לא היתה כל מניעה כי בית משפט השלום ידון בתביעה. ממילא, בנסיבות שנוצרו, היתה זו האפשרות היחידה להשלים את הלאקונה שבפסק הבורר. אציין עוד, כי אף אם אניח, לטובת נור, כי אכן, כפי שנטען על-ידה, בנסיבות העניין, נדרש היה לדון במחלוקת המקורית, ללא תלות בפסק הבורר – לא יהיה בכך כדי להועיל לה. כפי שנקבע על-ידי בית משפט השלום, ואושר על-ידי בית המשפט המחוזי, בהתאם לטענה שהועלתה על-ידי נור ובני משפחתה, נור ועסמאת היו קטינים בעת החתימה על ההסכם לרכישת הנכס, מה שהופך את החוזה לבטל. משכך, בלאו הכי, אף במסגרת דיונית זו, אין לנור כל זכות בנכס, ועליה לפנות את החזקה בו.

19.אשר לטענת נור לקיומו של מעשה בית-דין – דין הטענה להידחות. כפי שנקבע על ידי בית משפט השלום, כמו גם על-ידי בית המשפט המחוזי, פסק הדין של בית משפט השלום בחדרה, בערעור על רשם ההוצאה לפועל, עסק בשאלה אם ניתן להוציא לפועל את פינוי נור ובני משפחתה מהנכס, בהתאם לפסק הבורר. לעומת זאת, ההליך דנן עסק בשאלה כיצד על הצדדים לנהוג, בהינתן שהחיובים שנקבעו בפסק הבורר לא קוימו במועד, ובפרט, אם ניתן לראות בעלי כמי שקיים את החיוב שהוטל עליו, חרף האיחור בהעברת התשלום. מדובר אפוא בשתי שאלות שונות בתכלית, ועל כן, לא מצאתי מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה אין בקביעתו של בית משפט השלום בחדרה, כדי להקים מעשה בית-דין ביחס לשאלה הנדונה בהליך דנן. בין כה ובין כה, אף אם היה ממש בטענתה של נור בעניין זה, הרי שמדובר בסוגיה הנוגעת להחלת הדוקטרינה של מעשה בית-דין, על נסיבות המקרה הקונקרטי; מובן, כי אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור, ב'גלגול שלישי' (ראו למשל: רע"א 5897/22 פלוני נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, פסקה 4 (30.10.2022)).

20.בשולי הדברים אציין, כי גם בטענת בני המשפחה, שלפיה העובדה שעלי לא העביר את רישום הזכויות בנכס על שמם, מהווה "הפרה יסודית של פסק הבורר", שבו נקבע "כי עליו לעשות כן תוך 6 חודשים" – לא מצאתי ממש. בסעיף 4 לפסק הבוררות נקבע כך: "על [בני המשפחה] ביחד ולחוד לשלם ל[עלי] באמצעות בא כוחו את הסכום 250,000 ₪ (מאתיים וחמשים אלף ₪) לא יאוחר מ-30 יום מהיום, בא כוחו של [עלי] ישמור את הכספים בנאמנות ו[עלי] יפעל לרישום הנכס על שם [בני המשפחה] תוך 6 חודשים". ברי אפוא, כי לפי פסק הבוררות, לא נדרש עלי להעביר את רישום הזכויות בנכס, במקרה שבו בני המשפחה לא מילאו את חלקם, והעבירו לו את הסכום הנדרש.

21.סיכומם של דברים: אין הצדקה ליתן רשות ערעור. הבקשה נדחית אפוא בזאת.