רע"א 3909/18 חיים טויבר נ. מוחמד אבו בכר

1.

כעולה מפסק הדין של בית המשפט המחוזי, המבקשים הם בעליה הנוכחיים של תת חלקה 15 ששטחה 7 מ"ר (להלן: הדירה ) בבית משותף בעיר עפולה שנרשם בפנקס הבתים המשותפים בשנת 1961 (להלן: הבית המשותף או הבית ) . בבית מחסן בשטח של 60 מ"ר (להלן: המחסן ) אשר כעולה מצו רישום הבית המשותף (להלן: צו הרישום ) והתשריט שצורף לו, הוצמד לתת חלקה 15 וסומן "15א". עם זאת, הצמדת המחסן לדירה לא נרשמה במרשם המקרקעין בעת רישום הבית המשותף בפנקס הבתים המשותפים.

2.

ביום 18.4.2016 פנו המבקשים לרשם המקרקעין בנצרת בבקשה לתיקון הטעות האמורה כך שתירשם הצמדת המחסן לדירה (להלן: הבקשה לתיקון טעות ). הבקשה הומצאה לבעלי הדירות בבית המשותף, והמשיבים 3-1 (להלן: המשיבים ) , הם בעלי הזכויות בתת חלקה 14, התנגדו לה. כעולה מהחומר שלפניי, הדיון בבקשה לתיקון טעות הועבר למפקח על רישום מקרקעין בנצרת (להלן: המפקח ) , משהתברר כי אפשר שהתיקון המבוקש ישנה זכות מהותית של מי מהצדדים הנוגעים לעניין. ביום 8.3.2017 דחה המפקח (כב' המפקח י' וסרקרוג ) את הבקשה לתיקון טעות. בהחלטה נקבע, כי אף בשים לב לכך שבצו הרישום הוצמד המחסן לדירה, פרק הזמן הארוך שחלף מיום רישום הבית המשותף ועד למועד הגשת הבקשה לתיקון טעות אינו מאפשר להיעתר לה; כי הטעות ברישום ההצמדה לא נעשתה בשלב הסבת הרישום הידני למחשב; כי שטחו של המחסן אינו זניח, בהתחשב בשטח הדירה; וכי נוכח חלוף הזמן לא ברור אם המחסן אכן קיים בפועל בשטח, כך שהתיקון המבוקש עלול לפגוע במהימנות המרשם. בנתון לאמור נקבע כי אין לערוך את התיקון המבוקש במסגרת הליך מינהלי, אלא בגדרו של הליך שיפוטי שיאפשר לברר את טענות הצדדים ולשמוע את ראיותיהם.

3.

סגנית הממונה על מרשם המקרקעין (כב' סגנית הממונה א' יעקב ; להלן: סגנית הממונה ) קיבלה ערר שהגישו המבקשים על החלטת המפקח. בהחלטה נקבע כי ממכלול מסמכי היסוד של הבית המשותף עולה בבירור כי המחסן הוצמד לדירה; כי הצמדת המחסן לדירה נשמטה מהרישום באורח מקרי; כי האפשרות להגיש בקשה לתקן טעות ברישום לפי תקנה 95 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), התשע"ב-2012 (להלן: תקנות המקרקעין ) אינה מוגבלת בזמן, ולכן לא חל שיהוי בענייננו; וכי הזכות לקיום הצמדת המחסן לדירה לא התיישנה, מכיוון שטענות להתיישנות לא חלות על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים. אשר לטענת המשיבים כי ברכישת זכויותיהם בתת חלקה 14 הסתמכו על נסח רישום מפנקס הבתים המשותפים – שהצמדת המחסן לדירה לא נזכרה בו – נקבע כי המשיבים לא עיינו במסמכי היסוד של הבית המשותף, ומשכך אינם יכולים להיחשב כמי שהסתמכו בתום לב על הרישום. בהחלטה אף צוין כי סגנית הממונה ערכה ביקור בבית המשותף, ומצאה כי מחסן בשטח 60 מ"ר משמש את המבקשים, המשכירים אותו לגורמים שונים, מזה שנים. אף מטעם זה נקבע כי אין לראות במשיבים כמי שהסתמכו בתום לב על הרישום.

4.

ביום 15.4.2018 קיבל בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' הנשיא א' אברהם ) ערעור שהגישו המשיבים על ההחלטה האמורה. נפסק כי הגם שהטעות שבה עסקינן היא "טעות סופר" כמשמעותה בתקנה 95 לתקנות המקרקעין, סמכות הרשם לפי תקנה זו היא סמכות שבשיקול דעת, אשר בעת הפעלתה רשאי הרשם לשקול, בין היתר, גם את אורכו של פרק הזמן שחלף ממועד קרות הטעות. בהתאם, קבע בית המשפט כי בנסיבות העניין, שבהן חלפו כ-55 שנים מיום הרישום השגוי ועד הגשת הבקשה לתקן טעות, לא היה מקום לתקן את הטעות מכוח תקנה 95 לתקנות המקרקעין; וכי בצדק קבע הרשם כי העניין יתברר במסגרת הליך שיפוטי אזרחי שבו יוכלו הצדדים להעלות את כלל טענותיהם. לפיכך נקבע גם כי אין צורך להידרש בשלב זה לטענות המשיבים בדבר התיישנות ושיהוי וכי אלו תוכלנה להתברר בהליך שיפוטי כאמור לעיל.

מכאן הבקשה שלפניי. בבקשה נטען כי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נפלו שגיאות המצדיקות מתן רשות לערער לבית משפט זה ובהן: קביעת בית המשפט כי רישום הצמדת המחסן מצריך הכרעה בזכויותיהם המהותיות של הצדדים, בניגוד לקביעותיה העובדתיות של סגנית הממונה; והקביעה – הפוגעת במהימנותו של המרשם – שלפיה חרף קיומה של טעות סופר, אין לתקן את הרישום. בנוסף, המבקשים טוענים כי קביעת בית המשפט המחוזי תוחמת בזמן את הסמכות לתקן טעויות שקרו ברישום לפי תקנה 95 לתקנות המקרקעין, ובכך למעשה מרוקנת אותה מתוכן; וכי קביעה זו מנוגדת ללשונה של תקנה 95 לתקנות המקרקעין.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן מקום שהבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982) ). הלכה זו כוחה יפה אף בבקשת רשות לערער על פסק דין של בית משפט מחוזי הדן בערעור על החלטת הממונה על מרשם המקרקעין לפי סעיף 122 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 ( רע"א 3461/11 עזבון המנוח אהרוני נ' עופר מרכזים בע"מ , פסקה 6 (16.11.2013) ). הבקשה שלפניי אינה עומדת באמת המידה האמורה. טענת המבקשים שלפיה רשאי רשם המקרקעין להתחשב בשיקול בדבר חלוף הזמן בעת הפעלת סמכותו לפי תקנה 95 אינה מעוררת שאלה עקרונית שטרם נידונה בפסיקתנו. על שיקול דעתו המוגבל של הרשם בהפעלת סמכויותיו עמדנו כבר בפסיקתנו (ראו והשוו, רע"א 5631/17 גבאלי נ' הממונה על המרשם , פסקה 12 (12.9.2017); ע"א 3507/14 ציפורה נ' ג'רוס , פסקה 10 (11.10.2015); ע"א 467/14 דול

שטינברג נ' חברת לילינבלום 13 בע"מ , פסקאות 47-46 (9.9.2015) (להלן: עניין דול שטינברג ; רע"א 7060/12 מדינת ישראל נ' unitet israel appeal inc , פסקה 8 (30.04.2015) (להלן: עניין unitet ). במסגרת שיקול הדעת האמור על הרשם לבחון, בכל מקרה לפי נסיבותיו, אם בגדר הפעלת סמכותו הוא יידרש לקבל הכרעה שיפוטית באופייה החורגת מתפקידו המינהלי (עניין unitet , פסקה 8; השוו לעניין דול שטינברג , פסקה 46 ). במקרה שכזה על הרשם להימנע מלהפעיל את סמכותו. בית המשפט המחוזי אך יישם את ההלכה האמורה כשקבע כי במקרה דנא – שבו חלפו 55 שנים ממועד קרות הטעות ועד הגשת הבקשה לתיקונה – יש מקום לתקן את הטעות במסגרת הליך שיפוטי, ולא בגדר סמכותו של רשם המקרקעין לפי תקנה 95 לתקנות המקרקעין. לפיכך טענות המבקשים לעניין זה מופנות ליישום הדין בנסיבותיו הפרטניות של המקרה, ואינן מצדיקות רשות לערער לפנינו (רע"א 794/18 גורמן נ' אנגל , פסקה 4 (9.4.2018) ). אף טענות המבקשים, שלפיהן פסק הדין של בית המשפט המחוזי מנוגד לקביעותיה העובדתיות של סגנית הממונה ופוגע במהימנותו של הרישום, נטועות בדל"ת אמות המקרה ואין בהן כדי לעורר שאלה משפטית כללית.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.