רע"א 392/10 Novartis Pharma Services Inc נ. פרומדיקו בע"מ

כפי שעולה מבקשת רשות הערעור, המבקשת הינה יצרנית תרופות שמקום מושבה בשוויץ. מוצריה של המבקשת שווקו בעבר בישראל באמצעות חברת "מ. יעקובסון בע"מ" (להלן: חברת יעקובסון ). לימים רכשה המשיבה את זכויות ההפצה של חברת יעקובסון באמצעות חברת בת שלה בשם “Cure Medical Technical Supply LTD” (להלן: חברת הבת ) בעבור סכום של 10 מיליון ש"ח. ביום 29.6.1996 נחתם בין המבקשת והמשיבה הסכם לפיו תשווק המשיבה את מוצרי המבקשת בישראל (להלן: הסכם ההפצה ). במסגרת הסכם ההפצה נקבעה תניית בוררות לפיה חילוקי דעות בין הצדדים להסכם יתבררו בבוררות בפני לשכת המסחר הבינלאומי בשוויץ לפי הדין השוויצרי (להלן: הבוררות ).

ברבות הימים החליטה המבקשת לסיים את ההתקשרות עם המשיבה, והגישה ביום 30.5.2006 תביעה כנגדה לבוררות בגין כספים אשר המשיבה חבה לה לטענתה על רקע הסכם ההפצה, בגין אי תשלום בעבור מוצרים שסופקו לה.

ביום 21.9.2006 הגישה המשיבה תביעה כנגד המבקשת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בה טענה כי במסגרת רכישת זכויות ההפצה של חברת יעקובסון באמצעות חברת הבת, רכשה היא זכויות מוניטין של המבקשת, ואילו המבקשת שללה ממנה זכויות אלו ללא פיצוי מתאים. המשיבה טענה בתביעתה כי אין היא מתבססת על הסכם ההפצה אלא על הסכמה בין הצדדים לפיה הכירה המבקשת בזכויות שרכשה המשיבה מחברת יעקובסון, הסכמה שאינה כפופה לתניית הבוררות (א 2200/06).

ביום 23.11.2006 הגישה המבקשת בקשה לבית המשפט המחוזי להורות על עיכוב ההליכים בתביעתה של המשיבה ועל העברתה להתברר בפני הבוררות (בש"א 24300/06). לבקשה צורף תצהירה של הגב' גאולה פרידמן, מנהלת הכספים של חברה המייצגת את המבקשת בישראל. ביום 18.1.2007 הגישה המשיבה את תגובתה לבקשה לעיכוב הליכים, ובה הודיעה על דרישתה לחקור את גב' פרידמן על האמור בתצהירה. לנוכח זאת הודיעה המבקשת כי בקשתה לעיכוב הליכים נסמכת כולה על כתב התביעה של המשיבה ונספחיו, כך שהתצהיר צורף מחמת הזהירות בלבד. בהמשך הודיעה המבקשת על משיכת התצהיר.

ביום 29.4.2007 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' אורנשטיין) את הבקשה לעיכוב הליכים. בית המשפט קבע כי בהיעדר תצהיר, לא היה בידי המבקשת לבסס את התשתית העובדתית הנדרשת לשם הפרכת טענתה של המשיבה לפיה תביעתה לפיצוי בגין שלילת זכויות המוניטין נסמכת על מקור עצמאי, הנפרד מהסכם ההפצה, ועל כן אין התביעה נכנסת לגדרי תניית הבוררות.

על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 8216/07). ביום 19.11.2007 קיבל בית משפט זה את הבקשה והורה על ביטול ההחלטה, שכן היא ניתנה "בכובעו" של השופט אורנשטיין כרשם בית המשפט המחוזי, וככזה לא היה מוסמך לדון בבקשה לעיכוב הליכים. לפיכך הורה בית המשפט על השבת הדיון לבית המשפט המחוזי.

עוד טרם השבת הדיון לבית המשפט המחוזי הגישה המשיבה בקשה לתיקון תביעתה, באמצעות הוספת עילה נוספת. הבקשה התקבלה, ובשלב מאוחר יותר הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ההליכים בעילה זו ולהעברתם לבוררות (בש"א 19261/07).

במקביל לבקשה זו הגישה המבקשת בקשה לבית המשפט לאפשר לה לצרף תצהיר לבקשתה המקורית לעיכוב הליכים (בש"א 23340/07) וכן בקשה לעיכוב התביעה מחמת "הליך תלוי ועומד" (בש"א 10219/08).

ביום 6.7.2008 נתן בית המשפט המחוזי את החלטתו בבקשות אלו, בקבלו את הבקשה לעיכוב ההליכים בעילה הנוספת, ובדחותו את יתר הבקשות. בית המשפט קבע כי החזרת הדיון בהחלטתו של בית משפט זה אין משמעה מתן אפשרות למבקשת לבצע "מקצה שיפורים" בבקשה לעיכוב הליכים, ולפיכך לא ראה מקום לאפשר לה לצרף תצהיר מחודש לבקשה, בהיעדרן של נסיבות חדשות העשויות לאפשר זאת, ובפרט לאור היעדרו של תצהיר מהבקשה לצירוף התצהיר שיהיו בו כדי להצביע על נסיבות מסוג זה. לגופו של עניין קבע בית המשפט כי אינו רואה טעם לשנות מהחלטתו המקורית בעניין עיכוב ההליכים בתביעה, משטעמיה של החלטה זו עודם בעינם. מסיבה זו אף דחה בית המשפט את הבקשה לעיכוב הליכים מחמת "הליך תלוי ועומד", בקבעו כי ההחלטה לדחות את הבקשה לעיכוב הליכים משמעה קביעה כי הליך הבוררות המקביל אינו ישים לגבי עילות כתב התביעה. במקביל קיבל כאמור בית המשפט את הבקשה לעיכוב ההליכים בעילה הנוספת.

על החלטתו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 7985/08).

ביום 4.1.2009 דחה בית משפט זה (כבוד השופט א' רובינשטיין) את בקשת רשות הערעור, משלא מצא מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט ציין כי אמנם ייתכן וכעניין פרוצדוראלי ניתן היה לאפשר למבקשת להגיש את תצהירה במסגרת הדיון השני, תוך חיובה בהוצאות, אולם קבע לבסוף כי לגופו של עניין לא היה בתצהיר זה, שהוגש מלכתחילה לטענת המבקשת "למען הזהירות בלבד", כדי להפריך את טענת המשיבה לפיה המקור לעילת התביעה אינו בהסכם ההפצה אלא בהסכם חיצוני לו. לפיכך קבע בית משפט זה כי ההליך בפני בית המשפט המחוזי בשאלת המוניטין יוסיף להתקיים, תוך שהוא מבהיר כי על הצדדים לוודא כי ההליך המתקיים בבוררות יעשה בהתאם לקביעה זו. לבסוף הותיר בית המשפט פתוחה את השאלה האם ניתן יהיה בעתיד לאפשר למבקשת לבקש עיון מחודש בהחלטה לעיכוב ההליכים, אם תשתנה התשתית הדיונית.

בעקבות החלטה זו הגישה המבקשת ביום 30.3.2009 בקשה לבית המשפט המחוזי שכותרתה "בקשה דחופה לעיכוב הליכים", וכותרת המשנה לה הינה "בקשה לעיון חוזר בעקבות שינוי נסיבות" (בש"א 7167/09). בבקשה זו טענה המבקשת כי התקיימותם של מספר אירועים מהווה שינוי נסיבות מהותי המצדיק דיון מחודש בבקשה לעיכוב הליכים. לטענת המבקשת אירועים אלו כוללים את הצגתו של כתב המחאת זכויות בין המשיבה וחברת הבת שלה, ממנו עולה לטענת המבקשת כי ההסכם לרכישת המוניטין נעשה לשם ביצועו של הסכם ההפצה; החלטה שניתנה על ידי הבוררים ביום 19.11.2008, בה התקבלה עמדתה של המבקשת בעניין סמכות הבוררים לדון בסוגיית המוניטין; ובקשתה של המשיבה כי סוגיית הקיזוז בין חובה למבקשת הנידון בבוררות ובין חובה של המבקשת כלפיה בגין רכישת המוניטין תידון במסגרת הבוררות.

ביום 19.10.2009 הגישה המבקשת בקשה לסילוק תביעתה של המשיבה על הסף מחמת מעשה בית דין (בש"א 19809/09). בבקשתה זו טענה המבקשת כי ביום 3.8.2009 ניתן פסק ביניים בבוררות, בו הוכרעה בין היתר סוגיית המוניטין, ופסק בוררות זה מהווה מעשה בית דין המצדיק את סילוק התביעה.

ביום 22.12.2009 דן בית המשפט המחוזי במאוחד בשתי הבקשות ודחה אותן. בית המשפט קבע כי המבקשת לא הוכיחה כי נוצרו נסיבות חדשות מאז החלטתו הקודמת, המצדיקות עיון מחודש בה. בכל הנוגע לכתב המחאת הזכויות קבע בית המשפט כי מדובר במסמך אשר לא הייתה כל מניעה בפני המבקשת מלהציגו במסגרת בקשתה המקורית. כן גם לא ראה בעמידת המשיבה על כך שטענת הקיזוז תידון במסגרת הבוררות משום שינוי נסיבה, כאשר אף לגופו של עניין קבע שאין מדובר בטענה החותרת תחת סמכות בית המשפט הישראלי או מעניקה סמכות לבוררים בסוגיית המוניטין לגופה. עוד דחה בית המשפט את הטענה לפיה החלטות הבוררים מהוות שינוי נסיבות, משהחלטות אלו עומדות בסתירה מפורשת להחלטתו של בית משפט זה ברע"א 7985/08. בהמשך דחה בית המשפט את הבקשה למחיקת התביעה על הסף, בעמדו שוב על כך שבקשה זו מהווה ניסיון לחתור תחת החלטתו האמורה של בית משפט זה.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

במסגרת בקשתה שבה המבקשת ופורשת באריכות רבה יריעה רחבה של טענות, אשר רק בחלקן נוגעות ישירות להחלטה נשוא הבקשה. טענתה העיקרית של המבקשת הינה כי הדין הבינלאומי ההסכמי מחייב את בתי המשפט בישראל להכיר בהחלטות שניתנו בבוררות בינלאומית כמחייבות, אף כאשר קיימת סמכות מקבילה לבתי המשפט בישראל, כשבעניין זה טוענת המבקשת בהרחבה כי הבוררים קנו סמכות הן מתוקף הדין השוויצרי והן מתוקף הסכמת הצדדים. עוד טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי התעלם מהודית המשיבה כי הבוררים היו מוסמכים לפסוק בשאלת סמכותם בסוגית המוניטין ובמקביל התעלם מחובת הבוררים לקבוע את סמכותם על פי הדין השוויצרי, ומהימנעות המשיבה מלערער על הכרעתם בסוגיה זו. לבסוף טוענת המבקשת כנגד תוקפה המחייב של החלטתו של בית משפט זה ברע"א 798508 בכל הנוגע לענייננו. רק בשולי בקשתה מעלה המבקשת טענות כנגד החלטת בית המשפט המחוזי לגופה, בטענה כי שגה בית המשפט משקבע כי אין מקום לעיון מחודש בהחלטה שלא לעכב את ההליכים בתביעה.

ביום 16.2.2010 הגישה המבקשת הודעה, בה נמסר כי ערעור כנגד פסק הבוררות מיום 3.8.2009 שהגישה המשיבה, נדחה על ידי בית המשפט העליון בשוויץ.

מנגד טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, משאין היא מגלה כל טעם להתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענת המשיבה, החלטתו של בית משפט זה ברע"א 7985/08, אשר מסיימת את הדיון בסוגיית הסמכות, מונעת מהמבקשת מלהעלות את מרבית טיעוניה. אף לגופו של עניין טוענת המשיבה כנגד תקפותו של פסק הבוררות בישראל ודוחה את טענת המבקשת בעניין.

ביום 25.2.2010 הגישה המבקשת בקשה למתן רשות להגשת תגובה קצרה לתשובת המשיבה. לא מצאתי כל מקום להיענות לבקשה זו, משלא מצאתי בה כל טעם שיצדיק הוספה על בקשת רשות הערעור המונה 75 עמודים וארבעה כרכי נספחים עבי כרס.

דין בקשה רשות הערעור להידחות.

כפי שנקבע לא פעם, הלכה היא כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות אינה ניתנת אלא במקרים יוצאי דופן, בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה או כאשר נדרשת התערבותה של ערכאת הערעור מטעמי צדק ומניעת עיוות דין (רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז (6) 605 (2003); רע"א 2766/06 סבג נ' רחמים

(לא פורסם, 21.1.2008); רע"א 9119/07 א.ב. גרוסמן בע"מ נ' לבל (לא פורסם, 11.2.2008)). יתרה מכך, כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור המבקשת להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בשאלת עיכוב הליכים בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות, תינתן הרשות במקרים נדירים בלבד (ראו למשל רע"א 254/88 קיבוץ קדרים נ'

מורד

ואח' , פ"ד מ"ב(3) 74 (1988); רע"א 9652/04 הירשפלד נ' סודאי

(לא פורסם, (21.3.2005)); סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל (מהדורה רביעית, 2005), בעמ' 353). חרף טענות המבקשת, עניינה של הבקשה אינו מעלה שאלה משפטית עקרונית, וכל כולה נטועה בנסיבותיו העובדתיות של המקרה הפרטני. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. חרף היקפה הנרחב של בקשת רשות הערעור אין בשלל הטענות אותן מעלה המבקשת כדי להתמודד עם העובדה שסוגיית סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בתביעה הוכרעה בהחלטתו של בית משפט זה ברע"א 7985/08, בה נקבע מפורשות כי המבקשת לא עמדה בנטל העובדתי להוכיח כי התביעה שהוגשה על ידי המשיבה בישראל בסוגיית המוניטין נובעת מהסכם ההפצה ועל כן חלה בעניינה תניית הבוררות. משמעות הדברים הינה כי כל עוד לא ישתנו הנסיבות באופן שיהיה בו כדי לשנות מקביעה עובדתית זו, תמשיך התביעה להתברר בפני בית המשפט המחוזי. בהתאם נקבע בהחלטה כי על הצדדים לפעול לשם מניעת המשך הדיון בבוררות בסוגיית המוניטין, המתבררת כאמור בישראל. ברי על כן כי אין בהחלטות של הבוררים בסוגית המוניטין כדי לשנות מקביעה מפורשת זו, בין אם מדובר בהחלטה שניתנה בעקבות הפרה של הצדדים את הוראתו של בית משפט זה ובין אם מדובר בהחלטה שניתנה מסיבה אחרת. ודוק, בין כך ובין אחרת, סוגיית סמכותו העקרונית של בית המשפט המחוזי להוסיף ולדון בתביעה הוכרעה על ידי בית משפט זה, וכל טענות המבקשת בעניין מהוות למעשה ניסיון לערער באופן עקיף על הכרעה זו, וברי שזאת אין לאפשר.

לפיכך, כל שנותר הוא לבחון האם אכן חל שינוי נסיבות אשר יש בו כדי לשנות מהמסקנה העובדתית אליה הגיע בית המשפט המחוזי בהחלטתו המקורית, לפיה המבקשת לא עמדה בנטל להראות כי תביעת המשיבה אינה נובעת ממערכת נסיבות עצמאית ונפרדת, אלא נסמכת אף היא על הסכם ההפצה. התשובה לשאלה זו הינה בשלילה. בצדק שב וקבע בית המשפט המחוזי, כעניין שבעובדה, כי כל אותן הטענות הנטענות בבקשה לעיון מחודש בהחלטתו הינן טענות שאינן חורגות מהטענות אותן טענה המבקשת עובר להחלטתו המקורית, או כאלו שהיה בידיה להעלותן בשלב זה, ואיני מוצא מקום להתערב בקביעתו זו. ודוק, יש להבחין לעניין זה כאמור בין טענותיה העובדתיות של המבקשת, אשר בית משפט זה הותיר פתח לשם העלאתן במסגרת החלטתו ברע"א 7985/08, ובין הטענות המשפטיות, המהוות את עיקר בקשת רשות הערעור הנוכחית, ובהן אף הקביעות המשפטיות שנעשו על ידי הבוררים, אשר אין כל מקום לשוב ולדון בהן. לפיכך, כפי שנקבע, דין תביעתה של המשיבה להוסיף ולהידון בבית המשפט המחוזי.

אוסיף ואבהיר, בהמשך להחלטה ברע"א 7985/08, כי ככל שבמהלך ניהול התביעה תתגלינה עובדות שיש בהן כדי לשנות ממסקנתו העובדתית הראשונית של בית המשפט המחוזי כי התביעה נשענת על רגליה שלה, הרי שנותרת בידיו הסמכות להורות בהמשך הדרך על עיכוב ההליכים. עם זאת, יש לצפות כי להבא תעשה המבקשת שימוש ראוי ומושכל באפשרות זו, שלא מתוך ניסיון לשוב ולעורר התדיינויות שהוכרעו באופן סופי ומפורש.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקשת תישא בשכר טרחת עורכי דין של המשיבה, בסך 20,000 ש"ח.