רע"א 4092/10 רפאל פרטוש נ. קיבוץ שומריה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ר' ברקאי ) בת"א 5331/08 מיום 28.3.2010, במסגרתה התקבלה בקשת המשיב לדחות על הסף את תביעתו של המבקש לביטול פסק הבוררות שניתן על ידי עו"ד א' מימוני (להלן: הבורר ) ביום 18.2.2008 מחמת העדר סמכות עניינית.

עובדות והליכים קודמים

1.

המבקש היה חבר קיבוץ שומריה במשך שש שנים ועזב את הקיבוץ בסוף חודש מרץ 2004. בעקבות עזיבתו את הקיבוץ, פנה המבקש אל רשם האגודות השיתופיות ביום 6.3.2006, כדי שזה ימנה בורר שיכריע בסוגיות שנותרו במחלוקת בין הצדדים, בין היתר קבלת פיצויים בגין עזיבתו את הקיבוץ.

2.

סעיף 113 לתקנון האגודה השיתופית (להלן: התקנון

האגודה או התקנון ), המחייב את הצדדים, קובע כי כל סכסוך בין הקיבוץ לבין חבר לשעבר של הקיבוץ יימסר להכרעת המוסד לבוררות וגישור של התנועה הקיבוצית או, ככל שלא נתן החבר לשעבר את הסכמתו לכך, יימסר הסכסוך להכרעת רשות השיפוט בהסתדרות. עם זאת, סעיף 113(ג) לתקנון קובע כדלקמן:

"האמור בסעיף זה לא ימנע מהקיבוץ ומחבר או מהקיבוץ וחבר לשעבר למסור את ההכרעה בסכסוך לבורר אשר ימונה על ידי רשם האגודות השיתופיות על פי סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות ובהסכמת הצדדים."

3.

לנוכח פנייתו האמורה של המבקש לרשם האגודות השיתופיות התבקשה תגובתו של המשיב, אשר הודיע ביום 7.5.2006 כי אין לו התנגדות לקיים את הליך הבוררות, אף שלא מצא ממש בטענות המבקש. בעקבות הודעה זו הוציאה עוזרת רשם האגודות השיתופיות, עו"ד לאה רוזנטל, ביום 28.6.2006 הודעה לצדדים אודות מינוי בורר לפי תקנה 2א(ו) לתקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), התשל"ב-1972 (להלן: התקנות ) ולפי חוק הבוררות התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ). בכתב המינוי נכתב, בין היתר, כי מדובר במינוי בורר על פי חוק הבוררות וכי על פי תקנון האגודה, אין לרשם האגודות השיתופיות סמכות למנות בורר.

4.

ביום 31.7.2006 נחתם בין המבקש לבין המשיב הסכם בוררות בו הצהירו הצדדים, בין היתר, כי הגיעו להסכמה למסור את ההכרעה בחילוקי הדעות שביניהם לבורר יחיד ומוסכם. עוד הסכימו הצדדים כי יראו את מינויו של הבורר כאילו נתמנה מכוח סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות, כי על הבוררות יחולו התקנות וכי כל צד יהיה רשאי לערער בפני רשם האגודות השיתופיות על פסק הבוררות תוך 10 ימים מיום קבלת הפסק.

5.

במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי טען המבקש כי על פי כתב המינוי ברור כי מדובר בבוררות שיועדה להתנהל על פי חוק הבוררות וכי הסמכות לבטל את פסק הבוררות בטענה של חריגה מסמכות, כפי שטען המבקש בבקשתו לביטול הפסק, נתונה לבית המשפט המחוזי בלבד ולא לרשם האגודות השיתופיות. המשיב מצדו טען כי פניית המבקש לרשם האגודות השיתופיות הייתה למנות בורר מכוח סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות וכי הודעת המינוי שהוצאה על ידי עו"ד רוזנטל, מטעם רשם האגודות השיתופיות, הייתה אך בבחינת טעות קולמוס במובן זה שלא ערכה את כתב המינוי על גבי הטופס המתאים לכך ועשתה שימוש בטופס שגוי המשמש כתב מינוי בוררים בסכסוכים של מושבי עובדים.

6.

בית המשפט המחוזי קבע כי טעות קולמוס, לרבות שימוש בטופס שגוי, אינה יכולה לאיין "את הבסיס העקרוני המשפטי וההסכמי המחייב בין הצדדים, המעוגן בתקנון האגודה המפנה להוראת סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות". בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמבקש עצמו, בפנייתו אל רשם האגודות השיתופיות, ביקש מינוי בורר בהתאם לתקנון האגודה ועל כך שבהמשך, על אף כתב המינוי השגוי, חתמו הצדדים על הסכם בוררות בו הצהירו מפורשות כי הם מסכימים לראות במינוי הבורר כאילו נעשה מכוח סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות. נקבע, כי בחתימתם על הסכם הבוררות הסכימו הצדדים להכפיף את עצמם להוראות תקנון האגודה ולהוראת סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות וכי "בכך אף ניתן לומר כי אשררו בדיעבד את מינוי הבורר כמינוי על פי הוראת סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות". משקבע בית המשפט המחוזי כי הבוררות התנהלה בפועל מכוח סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות, נפסק כי הסמכות להכריע בבקשה לביטול פסק הבוררות נתונה לרשם האגודות השיתופיות ותובענתו של המבקש נדחתה.

נימוקי הבקשה

7.

במסגרת בקשתו טוען המבקש כי מינוי הבורר על ידי עו"ד רוזנטל, מטעם רשם האגודות השיתופיות, נעשה בחוסר סמכות ועל כן דינו להתבטל. לחלופין מבקש המבקש מבית משפט זה להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בבקשתו לביטול פסק הבוררות או לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי ולהעביר את הדיון לרשם האגודות השיתופיות על מנת שידון בערעור שיגיש המערער על פסק הבורר, לרבות לעניין עצם מינוי הבורר.

8.

לדברי המבקש, אין מדובר בטעות קולמוס גרידא בכתב המינוי אלא ב"טעות משפטית של ממש". לטענתו, כוונתה של עו"ד רוזנטל הייתה למנות בורר שלא לפי סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות אלא לפי חוק הבוררות, אך לרשם האגודות השיתופיות לא הייתה סמכות למנות בורר לפי חוק הבוררות. לטענת המבקש, "העובדה שלאחר שנעשה מינוי לבורר לפי חוק הבוררות החליט אותו בורר 'למנות עצמו' להיות בורר לפי סעיף 52(2) לתקנות האגודות השיתופיות" אינה יכולה לרפא את הפגם שנפל בכתב המינוי, שכן רק לרשם האגודות השיתופיות נתונה הסמכות למנות בורר לפי סעיף 52(2) לפקודה "והסכמת הצדדים לא תועיל כאן", שכן מדובר ב"בוררות סטטוטורית".

9.

המבקש טוען עוד כי עו"ד רוזנטל כלל לא הייתה מוסמכת לפעול בהתאם להוראת סעיף 113(ג) לתקנון האגודה, שכן על פי האמור בהוראת סעיף 113(א) לתקנון, מקום בו לא הושגה הסכמה לפעולתו של המוסד לבוררות וגישור של התנועה הקיבוצית, יימסר הסכסוך "באופן אוטומטי" להכרעת רשות השיפוט בהסתדרות.

תגובת המשיב

10.

לטענת המשיב, המקרה דנן אינו מצדיק מתן רשות ערעור, שכן "הוא אינו מעורר כל שאלה עקרונית או כללית והוא אינו מעורר עניין כלשהו מעבר לעניינם של בעלי הדין". לגופו של עניין טוען המשיב כי הבורר מונה כדין ופעל כדין, אף אם נפלה טעות בכתב המינוי. לטענת המשיב, הפגם, ככל שהיה, תוקן כאשר הצדדים אשררו את מינוי הבורר בהסכם הבוררות שנחתם ביניהם. המשיב מדגיש כי המבקש לא העלה בשום שלב במהלך התנהלותה של הבוררות טענה כלשהי כנגד סמכות הבורר ואף פנה לרשם האגודות השיתופיות בבקשות שונות וראה בו את הגורם המהותי המוסמך להתערב בהליכי הבוררות. המשיב מוסיף וטוען כי הטעות בכתב המינוי הייתה טעות טכנית, שעניינה עריכת כתב מינוי הבורר על טופס שגוי, ולא טעות משפטית.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

12.

כידוע, רשות ערעור על החלטת בית משפט בענייני בוררות ניתנת אך במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת, או כאשר נגרם עיוות דין המחייב את התערבותה של ערכאת הערעור [ראו, למשל: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ , פ"ד נז(6) 605 (2004); רע"א 1066/06 ארסד בע"מ נ' רונן (לא פורסם, 27.3.2006); רע"א 1192/10 סטלמן נ' דליות (לא פורסם, 27.5.2010)]. אף שבמקרה שלפניי מתעוררת שאלה שייתכן שיש בה כדי לחרוג מעניינם הפרטי של הצדדים, איני סבור כי מדובר בסוגיה משפטית או ציבורית המצדיקה מתן רשות ערעור. כן איני סבור כי במקרה דנן נגרם למבקש עיוות דין, המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

13.

דין הבקשה להידחות אף לגופה. ראשית, אין בידי לקבל את טענת המבקש בדבר חוסר סמכותו של רשם האגודות השיתופיות לפעול בהתאם לסעיף 113(ג) לתקנון האגודה ולמנות בורר מכוח סעיף 52(2) לתקנות האגודות השיתופיות. סעיף 113(ג) מורה מפורשות כי האמור בסעיף 113 – לרבות סעיף 113(א) המורה על העברת סכסוך בין הקיבוץ לחבר לשעבר להכרעת רשות השיפוט בהסתדרות ככל שלא תתקבל הסכמה לפעולת המוסד לבוררות וגישור של התנועה הקיבוצית – לא ימנע מן הצדדים לפנות לרשם האגודות השיתופיות בבקשה למינוי בורר מכוח סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות. דהיינו, הפרשנות המוצעת על ידי המבקש, כאילו היה על רשם האגודות השיתופיות להודיע לצדדים כי הוא אינו מוסמך למנות בורר מכוח סעיף 52(2), אינה מתיישבת עם האמור בתקנון. יתר על כן, המבקש עצמו פעל כאמור בסעיף 113(ג), כאשר פנה מיוזמתו אל רשם האגודות השיתופיות ביום 6.3.2006 וביקש לנהל את הליכי הבוררות בינו לבין המשיב "בפיקוחו של רשם האגודות השיתופיות". לפיכך טענתו בהקשר זה נראית תמוהה.

14.

לעניין טענות המבקש באשר לכתב המינוי שהוצא לבורר על ידי עו"ד רוזנטל, אציין כבר עתה כי אין בדעתי להידרש כלל לשאלה האם הפגם שנפל בכתב המינוי הינו פגם טכני או מהותי ולשאלה האם היה בהסכם הבוררות שנחתם בין הצדדים כדי לרפא פגם זה. אני סבור כי לנוכח התנהלותו של המבקש במהלך הליך הבוררות כולו, הוא מנוע מלהעלות טענות נגד מינויו של הבורר [ראו והשוו: בג"ץ 1914/08 אטיאס נ' רשם האגודות השיתופיות (לא פורסם, 5.5.2008) (להלן: עניין אטיאס )]. פנייתו של המבקש אל רשם האגודות השיתופיות בבקשה לנהל את הליך הבוררות בין הצדדים נעשתה כאמור ביום 6.3.2006. כתב המינוי לבורר נערך על ידי עו"ד רוזנטל ביום 28.6.2006 והסכם הבוררות בין הצדדים – בו נכתב מפורשות כי הצדדים יראו את מינויו של הבורר כאילו נתמנה מכוח סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות וכי על הבוררות יחולו תקנות האגודות השיתופיות – נחתם ביום 31.7.2006. מאז התנהל הליך הבוררות במשך כשנה וחצי, עד ליום 18.2.2008, אז ניתן פסק הבוררות. בכל אותה תקופה לא העלה המבקש, אשר היה מיוצג על ידי עורך דין, כל טענה בעניין סמכותו של הבורר להכריע במחלוקת שבין הצדדים או בעניין פגם שנפל במינויו. מפסק הבוררות עולה כי המבקש לקח חלק בישיבות הבוררות שהתקיימו במסגרת ההליך, השמיע את טיעוניו, הציג מסמכים והגיש כתבי טענות. לנוכח התנהלות זו של המבקש, איני סבור כי יש לאפשר לו להעלות טענות נגד סמכותו של הבורר בשלב זה. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו על ידי השופט א' גרוניס בעניין אטיאס הנ"ל:

"ברי, כי במהלך הליכים אלה פעלו הצדדים האחרים להליך הבוררות והשקיעו משאביהם מתוך אמונה כי הבורר הוא בעל הסמכות להכריע במחלוקת שבין הצדדים, ואילו העותר מצידו לא העלה במהלך ההליכים כל טענה בעניין. רק עתה, לאחר שהתקבלה החלטה הדוחה את טענת העותר, מוצא הוא לנכון להעלות את טענת חוסר הסמכות. ניתן אך לשער כיצד היה פועל העותר, לוּ

החלטותיהם של הבורר ושל המשיב היו שונות." (פסקה 4 לפסק הדין)

התנהלותו של המבקש במקרה דנן מעלה את החשש כי מקורן של הטענות המועלות על ידו לעניין סמכות הבורר הינו בחוסר שביעות רצונו מתוכנו של פסק הבוררות שניתן. חוסר שביעות רצון מעין זה, כשלעצמו, אינו מהווה הצדקה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי.

15.

לנוכח כל האמור, איני סבור כי יש מקום ליתן רשות ערעור ולבטל החלטתו של בית המשפט המחוזי ואת פסק הבוררות ואף איני סבור כי יש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בבקשת המבקש לביטול פסק הבוררות. באשר לבקשתו, לחלופי חלופין, של המבקש לאפשר לו לערער על פסק הבוררות לפני רשם האגודות השיתופיות, המשיב מציין בתגובתו כי במהלך ההליכים בבית המשפט המחוזי הציע למבקש לקיים הליך ערעור לפני רשם האגודות השיתופיות בלא שהמשיב יטען לאיחור בהגשת כתב הערעור, כפי שעולה ממכתבו של המשיב לבא כוח המבקש מיום 22.2.2010 (מצורף כנספח 3 לתגובת המשיב), אך נראה כי המבקש סירב להצעה. משכך איני רואה הצדקה להתיר לו להגיש את הערעור האמור.

16.

לפיכך, הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך 3,000 ש"ח.