רע"א 4223/06 פנחס כץ נ. ציפורה גוטליב

1.לפני בקשה מטעם המשיבה למחיקה על הסף של בקשת רשות הערעור נשוא ההליך שבכותרת, ובקשת המבקשים להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור דנן. עניינו של ההליך בהשגה על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 11.4.06 (להלן: ההחלטה). בהחלטה התקבלה טענת ההתיישנות שהעלתה המשיבה לעניין החזר הוצאות שהוציאו המבקשים בגין השבחת מקרקעין מסויימים, אשר הזכויות בהם היו בבעלות משותפת של המשיבה והמבקשים. זאת, בניגוד להחלטת בית משפט השלום מיום 3.2.05. מכאן בקשת רשות הערעור. לאחר הגשת ההליך בקשה המשיבה את מחיקתו בשל איחור בהגשתו. המבקשים בקשו לדחות בקשה זו ולהאריך את המועד להגשת ההליך שבכותרת. אדון בטענות הצדדים יחדיו.

2.המבקשים בהליך שבכותרת טוענים כי אין ממש בבקשת המשיבה למחיקת ההליך ולכן יש לדחותה. לטענתם, בהזדמנויות שונות לאחר שהתקבלה החלטת בית המשפט קמא, הצהירו על כוונתם להגיש את בקשת רשות הערעור בעניין הנדון. אין אפוא פגיעה באינטרס ההסתמכות של המשיבה. המבקשים מוסיפים כי הטעם לאיחור בהגשת בקשת רשות הערעור דנן הינו טעות שבתום לב בסדרי הדין. ההחלטה נתנה כאמור ביום 11.4.06. את 30 הימים עד להגשת בקשתם כדין מנו המבקשים בתוספת ימי פגרת הפסח, ובשגגה לא הוסיפו למניין הימים גם את יום העצמאות שהינו יום שבתון. באופן זה עמד המועד על פי חישוב המבקשים עד יום 19.5.06, יום שישי בשבוע, ועל כן הוגשה הבקשה ביום ראשון שלאחריו. לאור זאת טוענים המבקשים כי בקשתם הוגשה באיחור של יום אחד בלבד, ועל כך מוסיפים הם, כי מחלתה של באת-כוחם ועומס עבודתה בזמנים הרלוונטיים ממילא היו מונעים את הגשת הבקשה במועד כדין. המבקשים טוענים כי סיכויי הבקשה להתקבל טובים מאוד מאחר ומדובר בשאלה משפטית רבת חשיבות שטרם נדונה על-ידי בית משפט זה ובעניינה ניתנו החלטות סותרות על-ידי שתי הערכאות דלמטה. לאור כל זאת טוענים המבקשים כי יש להאריך את המועד כמבוקש.

3.המשיבה טוענת כי בשל האיחור בהגשת בקשת רשות הערעור יש למחקה על הסף, וכן כי אין להיענות לבקשת המבקשים להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור דנן. לטענתה, המועד האחרון להגשת ההליך כדין היה יום 17.5.06, כשלושים ימים מיום מתן ההחלטה ובתוספת ימי פגרת הפסח. המשיבה טוענת כי המבקשים מציינים שאיחורם בהגשת הבקשה נבע מכך שסברו כי אין להביא את יום העצמאות במניין הימים להגשת הבקשה על פי סדרי הדין האזרחי, למרות שיום זה אינו קבוע כפגרה על-פי תקנות בתי המשפט וההוצאה לפועל (פגרות), התשמ"ג-1983. בקשת רשות הערעור דנן הוגשה ביום 21.5.06, ולכן טוענת המשיבה כי יש לראותה כאילו הוגשה באיחור של חמישה ימים מהמועד הקבוע בדין, ואת בקשת הארכת המועד כאילו הוגשה כשלושה עשר ימים לאחר שחלף המועד להגשת בקשת רשות הערעור דנן. המשיבה טוענת כי אפילו טעו המבקשים טעות שבדין, ואפילו מדובר בטעות בתום לב, אין בכך כדי להצדיק את האיחור בהגשת הבקשה דנן, בייחוד לאור הפגיעה באינטרס ההסתמכות של המשיבה בסופיות ההליכים. המשיבה ציפתה שהמבקשים יגישו את בקשתם במועד, ומשלא עשו כן הסיקה כי ויתרו על זכותם. המשיבה הוסיפה כי המבקשים אינם עומדים במועדים המוקצבים להם בדין כדרך קבע, ומעכבים בכך את ההליך באופן שיטתי. לבסוף טוענת המשיבה, כי סיכויי ההליך קלושים שכן אין מניעה בדין לטענת ההתיישנות שהעלתה. המשיבה מוסיפה, לעניין מחלתה של באת כוחם של המבקשים ועומס עבודתה כנטען, כי יכולה היתה באת הכוח להיעזר בצוות משרדה ולהגיש את הבקשה במועד. לפיכך טוענת המשיבה כי יש לדחות את בקשת המבקשים להארכת המועד, וממילא למחוק את ההליך כולו.

4.לאחר שבחנתי את הבקשה ואת טענות הצדדים נחה דעתי כי דין בקשת המשיבה למחיקה על הסף להידחות ואילו דין בקשת המבקשים להארכת המועד להתקבל. המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא הינו 30 ימים מיום מתן ההחלטה, כשעל מניין ימים זה יש להוסיף את שבעת ימי פגרת הפסח (תקנות 399 ו-529 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). על-פי סעיף סעיף 10(א) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הפרשנות"), יום מתן ההחלטה לא יבוא במניין ימים אלו. על-כן, המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור דנן היה יום 18.5.06. לפיכך, בקשת רשות הערעור אשר הוגשה בעניינינו ביום 21.5.06, הוגשה באיחור של שלושה ימים למעשה. יום העצמאות שחל ב-3.5.06, ואותו לא הביאו המבקשים במניין הימים, הינו ככלל יום שבתון (חוק יום העצמאות, תש"ט-1949). ברם, סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות קובע מפורשות כי במניין ימי התקופה הקצובה להגשת הליך יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה. מכאן עולה כי היה על המבקשים להביא את יום העצמאות, שלא חל בעניינינו ביום האחרון בתקופה הקצובה, במניין הימים להגשת ההליך.

5.אכן, טעותם של המבקשים היא טעות שבנקל ניתן היה להימנע ממנה על ידי עיון פשוט בדין, ובייחוד שעה שמדובר בבעל דין מיוצג. אולם, בנסיבות מסויימות מכירה הפסיקה בטעות שבדין כ"טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד ביחוד מקום בו צד שכנגד לא הסתמך על עמדה זו. (השוו רע"א 9073/01 יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תק-על 2002 (1), 746 ). בעניינינו, מגלה החומר לפני כי המבקשים הודיעו למשיבה עם תום ההליך שהתנהל בבית המשפט קמא על כוונתם להגיש את בקשת רשות הערעור דנן. על כן אין בידי לקבל את הטענה לעניין סופיות ההליך ובפרט משהאיחור איננו, בסופו של יום, בעל השלכות משמעותיות בנסיבות העניין, ושעה שמדובר באיחור שאינו ניכר. לגופו של הליך, הרי שרשות ערעור נועדה לתת מענה למקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות והשלכות כלליות, החורגת מעניינם הפרטני של בעלי דין (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123). מעיון בחומר שלפני עולה לכאורה בבקשת המבקשים שאלה משפטית בה ניתנו הכרעות שונות, ולפיכך ניתן לקבוע כי סיכויי ההליך מצדיקים גם הם את הארכת המועד. על כן, ובשים לב למהות העניין הנדון כמו גם לעמדת המשיבה, שוכנעתי כי בנסיבות העניין יש בטעותם של המבקשים כדי להוות טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד המבוקשת. בנסיבות אלו אין בידי להיעתר לבקשת המשיבה למחיקת בקשת רשות הערעור על הסף בשל האיחור בהגשתה.

6.התוצאה היא כי דין הבקשה לדחייה על הסף להידחות, ודין בקשת המבקשים להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור להתקבל. אין צו להוצאות בהליך זה.