פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
4241/07
בפני:
כבוד השופטת ע' ארבל
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ח' מלצר
המבקש:
אופיר נחמני
נ ג ד
המשיב:
קצין התגמולים-משרד הביטחון
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.7.2007 שניתן על ידי כבוד השופטים: י' גריל, ר'
חפרי-וינוגרדוב וי' עמית
תאריך הישיבה:
ח' בשבט התשס"ט
(02.02.09)
בשם המבקש:
עו"ד איתן פלג
בשם המשיב:
עו"ד מיקי חשין
החלטה
השופט ח' מלצר:
1.
בפנינו בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' גריל (אב"ד) ,
ר' חפרי-וינוגרדוב , י'
עמית ) מתאריך 14.7.07, אשר דחה את ערעורו של המבקש על החלטת ועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט – 1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים ), לפיה לא ניתן לבסס קשר סיבתי ברור בין החבלה שנגרמה למבקש לבין
שירותו הצבאי
במשמעות סעיף 1 לחוק הנכים.
העובדות הצריכות לעניין
2.
המבקש, יליד 1978, התגייס לשירות סדיר בצה"ל בשנת 1997, והחל משנת 2000 משרת בצבא קבע כטכנאי אלקטרוניקה בחיל האוויר. בתאריך 5.8.02, לקח המבקש חלק במשחק קט-רגל, שהתקיים באולם ספורט פרטי בקיבוץ רמת-הכובש (להלן: המשחק ). הפעילות נערכה בשעות הערב, שלא בשעות העבודה, על-ידי קבוצה מאורגנת ופרטית, אשר חבריה, ובכללם המבקש, שילמו עבור החזקת האולם. במהלך המשחק מעד המבקש, פרק את ברך שמאל ונזקק לטיפול רפואי (להלן: הפציעה ). בתאריך 6.2.03, כחצי-שנה לאחר הפציעה, הגיש המבקש תביעה למשיב על-מנת שיכיר בנכותו בגין פגימה בברך, שנגרמה לטענתו, עקב שירותו הצבאי. בתביעתו ציין המבקש, כי על-אף שהמשחק התקיים בזמנו הפנוי, הרי שמטרת המשחק הייתה הכנה ל"בוחן בר-אור" שעתיד היה להתבצע ביחידתו. עוד טען המבקש כי בתחקיר הדו-שבועי שערך מפקד הגף, הומלץ לחיילים לשפר את כושרם הגופני לקראת הבוחן, אף במסגרת זמנם הפנוי.
3.
בתאריך 17.3.03 החליט המשיב לדחות את תביעתו של המבקש מן הטעם שלא מתקיים קשר בין החבלה בברכו של המבקש לבין השירות הצבאי. המשיב ציין אמנם כי אין מחלוקת שהמבקש נפגע במהלך משחק קט-רגל שהתקיים בשעות הערב בזמנו החופשי במתקן ספורט, שנבחר על-ידו בקיבוץ רמת הכובש, כהכנה למבחן בר-אור, אך הגיע למסקנה שהחבלה לא אירעה "עקב השירות", כמשמעו בסעיף 1 לחוק הנכים. המשיב הגיע למסקנה זו, בין השאר, בהתבססו על חוות דעתו של אל"מ א. ב., מפקד בסיס חיל האוויר בו משרת המבקש, אשר ציין כי: "הפציעה לא קרתה במהלך אימון גופני או ספורט אחר במסגרת היחידה. אינני רואה כל קשר בין פציעתו של הנגד לבין המידע שהועבר לנגד לגבי הכוונה לבצע בוחן בר-אור לאחר מספר שבועות..."
4.
בתאריך 15.4.03 ערער המבקש לוועדת הערר בבית משפט השלום בחיפה על החלטתו של המשיב, בהתאם לסעיף 33 לחוק הנכים. בפסק דינה מתאריך 26.12.05, החליטה ועדת הערר (כב' השופטת בדימ' ר' טובי-פרידמן , ד"ר וליש וד"ר זילברמן ) לדחות את ערעורו של המבקש ולקבל את עמדת המשיב, לפיה תקרית הפציעה לא אירעה "עקב השירות הצבאי". החלטת ועדת הערר נומקה, בין היתר, בשל כך שלא ניתן לקבוע כי המערער פעל על סמך הוראת מפקדו, וכן לא ניתן לראות בהמלצה שניתנה על-ידי המפקד – כהוראה. ועדת הערר סיכמה את החלטתה בכך שציינה: "...אנו מקבלים את עמדת ב"כ המשיב כי לא ניתן לבסס במישור המשפטי כל קשר בין פעילות ספורט מסודרת במסגרת קבוצה פרטית ומאורגנת, שמתבצעת מחוץ לכותלי היחידה שלא בשעות העבודה, ובין הצורך להתכונן לבוחן בר-אור".
5.
על החלטה זו של ועדת הערר, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. בתאריך 17.4.07 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופטים: י' גריל (אב"ד) , ר' חפרי-וינוגרדוב , י' עמית ) את ערעור של המבקש. בית המשפט הנכבד קמא ציין בפסק דינו כי לא ניתן לראות את פגיעתו הנטענת של המערער כפגיעה שאירעה עקב השירות הצבאי, וכן כי לא ניתן לראות בברכת המפקד לפעילות גופנית – משום הוראה לבצעה. בית המשפט הנכבד קמא ציין, בין השאר, במסקנתו כך: "ראיית עמדתו של המפקד במקרה זה כמצדיקה תפישת הארוע כארוע שארע עקב השירות, הינה מרחיקת לכת מדי ואין אנו רואים לאשרה".
בגין קביעה זו עותר המבקש כי תינתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשתו זו טוען המבקש כי המקרה דנא מעלה סוגיות משפטיות הראויות לליבון, כיוון שלשיטתו אין מחלוקת בדבר עובדות המקרה ובכללן בדבר כך שהמבקש נפגע מפעילות שהיוותה הכנה למבחן הבר-אור הצה"לי. לדידו, הקביעה העובדתית שהפגיעה נגרמה במהלך משחק קט-רגל, בזמנו הפנוי, כהכנה לבוחן בר-אור – יש בה כדי להביא לקשר סיבתי מספיק בין הפגיעה לבין השירות הצבאי, כנדרש בסעיף 1 לחוק הנכים. לפיכך, לטענתו, טעה בית המשפט קמא כאשר יישם בצורה שגויה את המבחן שנקבע בפסיקה בעניין זה.
דיון והכרעה
6.
דין הבקשה – להידחות . הבקשה שבפנינו מעלה בעיקרה שאלות עובדתיות וסוגיה של ישום הפרשנות שניתנה לסעיף 1 לחוק הנכים. אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור.
הקשר הסיבתי הנדרש, על-מנת לעמוד בהגדרת הביטוי "עקב השירות", כמשמעו בסעיף 1 לחוק הנכים, נקבע זה מכבר על-ידי בית משפט זה והוא יושם כהלכה על-ידי הערכאות דלמטה על עובדות המקרה שבפנינו. משכך, בקשת המבקש איננה מעוררת שאלה משפטית החורגת מהמחלוקת שבין הצדדים, ולפיכך אין לנו כאן נושא שהוא עילה ל"גלגול שלישי" (השוו: החלטותיה של חברתי, השופטת ארבל ב-רע"א 2659/05 ברקוביץ' נ' משרד הביטחון (לא פורסם, 26.7.05); יוסף נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 16.8.06); החלטתו של חברי, השופט רובינשטיין ב-רע"א 2552/06 חיים נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 13.8.06). זאת ועוד – הרף למתן רשות ערעור במסגרת חוק הנכים, צריך שיהיה רף גבוה יותר מאשר הרף שנקבע ליתר העניינים האזרחיים. ערעור על החלטת ועדת הערעור בפני בית המשפט המחוזי, מוגבל כשלעצמו ובצורה מפורשת בסעיף 34(א) לחוק הנכים – לשאלה משפטית בלבד. לפיכך, קל וחומר שכאשר מדובר ב"גלגול שלישי" – נדרשת סוגיה משפטית עקרונית, בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (עיינו: רע"א 5605/06 פלוני נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 18.3.07); רע"א 9729/05 רומנו נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 8.8.06). כאמור, לא זה המקרה במכלול שבפנינו.
7.
מעבר לנדרש נוסיף, כי מעיון בחומר שהובא בפנינו על-ידי הצדדים, נראה שקצין התגמולים והערכאות שעסקו בעניינו של המבקש התייחסו לטענותיו באופן ראוי ומעמיק. אכן ההלכה שיצאה מפי בית משפט זה היא כי ניתן להכיר בקשר בין פגיעה לבין השירות בצה"ל, גם כאשר הפגיעה התרחשה עת שהה החייל בחופשה, אך זאת רק בתנאי שהפגיעה התרחשה כתוצאה ממעשה שנועד לקדם את מטרותיו של צה"ל – ככזה, או שהפעולה הספציפית נתבקשה מהחייל אם במפורש ואם במשתמע מנסיבות שהתהוו (עיינו, למשל: ר"ע 507/82 אבו רוקון נ' קצין התגמולים , פ"ד לז(4), 212, 215 שיש בו דמיון מסוים לטענות שבפנינו). השאלות אותן יש לבחון הינן איפוא האם פעילותו של המבקש נועדה לקדם אינטרס של הצבא, והאם הפעילות הגופנית של המבקש הגיעה כתוצאה ממילוי אחר המלצה ספציפית של המפקד, או אז היא מהווה ביטוי למילוי תפקידו. לשיטתי, התשובה על שאלות אלה כאן הינה בשלילה. המבקש פעל מיוזמתו, כאשר בחר להצטרף, בזמנו הפנוי, למסגרת פרטית של משחק קט-רגל. בענייננו לא ניתן לומר כי השתתפותו של המבקש במשחק
קידמה, או נועדה לקדם – ככזו – אינטרס ישיר של צה"ל. ודוק, ייתכן והיתה צפויה לצה"ל תועלת עקיפה כלשהי משיפור כושרו הגופני של המבקש ובהחלט ייתכן שמשחק הקט-רגל היה תורם לשיפור תוצאת מבחן הבר-אור של המבקש, אך גם אם כך הדבר (ואין הדבר נקי מספקות), הרי שמכאן ועד להוכחת קשר סיבתי בין הפציעה לבין השירות הצבאי – הדרך עודנה ארוכה. זאת ועוד – למבקש, על-אף שמגרש הספורט בבסיסו הצבאי היה בשיפוצים, היו חלופות אימון נוספות בתוך הצבא, אם אכן רצה להתאמן לקראת בוחן הבר-אור הצבאי, כגון: חדר הכושר של הבסיס ומקומות נוספים אחרים בבסיס. הנה כי כן, בניגוד לפסיקה שהניח בפנינו ב"כ של המבקש, במקרה שלפנינו, לא סוכלה האפשרות של המבקש להקפיד על קיום משטר פעילות ספורטיבית בתחומי הבסיס ובשעות הפעילות של היחידה. אף תמיכת המפקד ביוזמה הספורטיבית של המבקש – איננה יכולה להיחשב כפקודה, או המלצה ממנה משתמעת חובה ספציפית להתאמן דווקא בדרך בה בחר המבקש. בנקודה זו, לא למותר לציין, כי העובדה שהמבקש אינו משרת בתפקיד אשר דורש, ככזה, רמה גבוהה של כושר-גופני, מרחיקה גם היא את הקשר הסיבתי בין חבלתו של המבקש לבין שירותו הצבאי והופכת אותו לקשר היפותטי בלבד.
9.
סוף דבר – אין מקום להתערבות בדרך שבה הלך בית המשפט המחוזי בהתייחסו למכלול, שעה שאימץ את ממצאי העובדה שנקבעו בועדת הערר, לפיהם לא הוכח משפטית קשר סיבתי בין חבלתו של המבקש לבין שירותו הצבאי. פציעתו של המבקש התרחשה כתוצאה ממשחק קט-רגל, אשר היה פרי יוזמתו והנאתו הפרטית, ללא קשר ישיר לשירותו הצבאי כטכנאי אלקטרוניקה בחיל האוויר.
10.
נוכח כל האמור לעיל – דין בקשת רשות הערעור להידחות. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.
ניתנה
היום, ט"ו שבט תשס"ט (9.2.08).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט