רע"א 4299/07 משה ציון נ. אליהו חברה לביטוח בע"מ

המבקש נפגע בתאונת דרכים ועניינו הובא בפני ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי. זו נדרשה לעניינו ומצאה כי לא נותרה לו נכות צמיתה. ההליך במוסד לביטוח לאומי המשיך להתגלגל – אל הועדה הרפואי

לערעורים, אל בית הדין לעבודה ושוב לוועדה הרפואית לעררים, על-מנת שזו תתייחס למסמכים נוספים. בסופו של דבר נותרה על כנה המסקנה בדבר היעדר נכות צמיתה. ביני לביני, החלה להתברר התביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. המבקש עתה כי ימונו מומחים רפואיים בתחומים מסוימים (ראומטולוגיה ופסיכיאטריה) ולחלופין – כי יורשה לו להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי. בית משפט השלום לא נעתר לבקשה אך ביקש את התייחסות בעלי-הדין לשאלת הצורך במינוי מומחה בתחום הכאב – זאת לאור קיומה, לכאורה, של תשתית לכך שהמבקש סובל מתסמונת כאב כרונית. בעלי-הדין התייחסו ולאחר מכן הורה בית המשפט על מינוי מומחה בתחום הכאב.

על החלטת בית משפט השלום הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. הבקשה התקבלה וכך גם הערעור. בית המשפט ציין: "ספק בעיני אם נושא הכאב, שהוא סימפטום הכרוך בפגיעה אורתופדית בגבו של המשיב, יכול שייחשב, לצורך הדין הנוכחי, כתחום רפואי נפרד (שעליו הוועדה הרפואית לא נתנה דעתה) מהתחום הרפואי האורתופדי". מכל מקום, כך נפסק, הוועדה הרפואית שמעה את טענות המבקש בדבר כאביו – כך עולה מן הפרוטוקול – והתייחסה אליהן; כך בוודאי במסגרת הדיון השני בפני הועדה הרפואית לעררים (שהמבקש נמנע מלעדכן אודותיו בית משפט השלום בעת שזה האחרון נתן את החלטותיו).

המבקש מלין על ההחלטה הזו. קראתי בעיון את טענותיו, וכן את התשובה, ובאתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כעניין שבעיקרון, אין לפסול את האפשרות למנות מומחה בתחום הכאב. מקובלת עלי העמדה שבמקרים מתאימים יש להתייחס לכאב כנושא העומד בפני עצמו, שכן ללא ספק, מ דובר בעניין שיש לו לעיתים השפעה מרחיקת לכת על האדם-הסובל, על איכות-חייו ועל אפשרויות ההסתגלות והתפקוד שלו לאחר התאונה. יחד עם זאת, ברי כי לא בכל מקרה שבו קיימת תלונה על כאב, יש למנות מניה וביה מומחה ייחודי לתחום זה; ניתן לא אחת להסתפק בהתייחסות של המומחים בתחומים הרלבנטיים, או במסלול של סעיף 6ב לחוק הפיצויים – בהתייחסות של הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי. גם המבקש אינו חולק על כך, אך הוא טוען שבעניינו מ דובר בתסמונת של כאב כרוני, המצדיקה מינוי מומחה. בית המשפט המחוזי, כערכאת ערעור, סבר אחרת, ולא ראיתי להתערב בשיקול דעתו. אדגיש כי במקרה זה אכן ניכר שתלונותיו של המבקש, בעניין הכאבים שהוא סובל מהם, הועלו בפני הועדה הרפואית וזכו להתייחסותה, וכי המבקש עצמו לא ביקש למנות מומחה נפרד בתחום הכאב.

יצוין כי לא ראיתי להתערב גם בהחלטת בית המשפט המחוזי כי בקשת רשות הערעור שנדונה בפניו לא הוגשה באיחור.

הבקשה נדחית. המבקש יישא בשכר טרחת עורך-הדין של המשיבה בסכום של 5,000 ש"ח.