פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
4388/17
לפני:
כבוד הרשם גלעד לובינסקי זיו
המבקש:
יצחק פלד
נ ג ד
המשיבים:
1.
מוריס ביטון
2. איריס ביטון
3. יעל פלד
בקשות מיום 6.6.2017
החלטה
בתגובה להחלטתי מיום 4.6.2017 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור, ככל שהיא נוגעת להחלטות מיום 22.3.2017 ומיום 3.4.2017, תוך שציין כי ביחס להחלטה מיום 8.5.2017 בכוונתו להגיש הליך מתאים לבית המשפט המחוזי. משכך, אין לי אלא להסיק כי הוא מקבל את הקשיים הדיוניים אשר צוינו בהחלטתי האמורה.
כפי שעולה מהחלטתי הקודמת, "דרך המלך" הדיונית היא מחיקת בקשת רשות הערעור והגשת הליך נפרד שעניינו בקשה להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות הערעור (והכוונה היא להליך אשר ייפתח כבש"א ויקבל מספר סידורי נפרד). עם זאת, למען היעילות ומשהמבקש כבר הגיש את בקשת הארכה במסגרת ההליך דנן, ראיתי להכריע בה לגופה.
שתי ההחלטות מושא בקשת הארכה עוסקות במתן רשות לתיקון כתב התביעה בכפוף לתשלום הוצאות: במסגרת ההחלטה מיום 22.3.2017 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המבקש לתקן את כתב התביעה מטעמו, אך התנה את התיקון בתשלום הוצאות בסך 7,500 ש"ח (להלן: ההחלטה הראשונה ). במסגרת ההחלטה מיום 3.4.2017 דחה בית המשפט בקשה לעיון חוזר בהחלטה הראשונה, אך פרס את תשלום ההוצאות ל-10 תשלומים שווים ורצופים (להלן: החלטת העיון החוזר ). המבקש לא ציין בבקשת הארכה מהו מועד ההמצאה של החלטות אלה לידיו, ומשכך אין לי אלא לצאת מנקודת הנחה שהדבר אירע בסמוך לאחר נתינתן. ואכן, בדיקה שנערכה במערכת "נט המשפט" מעלה כי מיד לאחר נתינתה של החלטת העיון החוזר הגיש המבקש בקשה נוספת, שלישית במספר, בגדרה ביקש כי תשלום ההוצאות האמורות ייעשה מתוך סכום העירבון (בסך 75,000 ש"ח) אותו הפקיד להבטחת נזקי המשיבים כתוצאה מן הסעד הזמני שניתן לטובתו. בקשה זו נדחתה ביום 8.5.2017 על ידי כב' הרשמת י' בלכר (להלן: ההחלטה השלישית ). כעולה מן האמור לעיל, לא מתבקשת הארכת מועד ביחס להחלטה השלישית. בקשת רשות הערעור שלפניי הוגשה ביום 29.5.2017.
כידוע,
הכלל הוא כי עצם הגשתה של בקשה לעיון חוזר אינה מאריכה את המועד להגשת הליך ערעורי על ההחלטה המקורית, וגם אינה מהווה בהכרח "טעם מיוחד" למתן ארכה. משמעות הדבר היא שבעל דין הבוחר להגיש בקשה לעיון חוזר לערכאה המבררת תחת פנייה לערכאת הערעור בתוך המועד - נוטל על עצמו סיכון דיוני שהדרך להשיג על ההחלטה המקורית תיחסם בפניו (למשל, בש"א 3731/14
דדון נ' כונס הנכסים הרשמי (11.8.2014). לעניין השיקולים הרלוונטיים ביחס להארכת מועד להגשת הליכים ערעוריים ראו באופן כללי, בר"מ 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013)).
אפילו אלך כברת דרך לקראת המבקש ואמנע מלזקוף לחובתו את פרק הזמן אשר חלף ממועד מתן ההחלטה הראשונה ועד למועד מתן החלטת העיון החוזר, לא יהיה בכך כדי להועיל לו. כך, שכן משעה שניתנה ההחלטה בבקשה לעיון חוזר, היה על המבקש לשקול צעדיו ולפעול להגשת בקשת רשות ערעור, ככל שהיה מעוניין בכך. ברי כי לא ניתן לראות בהגשת בקשה נוספת (שלישית), שאינה אלא "בקשה נוספת לעיון חוזר על החלטה בבקשה לעיון חוזר" (כדברי בית המשפט בהחלטה השלישית), משום "טעם מיוחד" למתן ארכה. אם תאמר כן, הרי שיהיה בכוחו של בעל דין להאריך שוב ושוב את המועד להגשת הליך ערעורי באמצעות הגשת בקשות חוזרות ונשנות לעיון חוזר (ראו, רע"א 1268/08 לוי נ' קצין התגמולים , פיסקה 5 (2.9.2008) (להלן: עניין לוי ); בש"א 599/14 דנקנר נ' כונס הנכסים הרשמי , פיסקה 4 (2.2.2014)). לא למותר להזכיר בהקשר זה את דבריה של כב' הרשמת (כתוארה דאז) ג' לוין בעניין לוי , ולפיהם " בעל דין הפועל על דרך הויכוח ושב וחוזר על בקשותיו בפני בית המשפט, אינו יכול לצפות, אגב כך, ליתרונות דיוניים ".
לדברים האמורים לעיל מתווסף הנתון - שבנסיבות העניין יש ליתן לו משקל ממשי - ולפיו סיכוייה הלכאוריים של בקשת רשות הערעור אינם תומכים במתן הארכה המבוקשת, מה גם שלא ניתן לומר כי משך האיחור זניח.
נוכח כלל האמור לעיל, הבקשה להארכת מועד נדחית וכתוצאה מכך אני מורה על מחיקתה של בקשת רשות הערעור. ממילא מתייתר הצורך להידרש לבקשה מטעם המשיבים למחוק את בקשת רשות הערעור מטעמים אחרים.
ניתנה היום, י"ז
בסיון התשע"ז (11.6.2017).
גלעד
לובינסקי זיו, שופט
ר
ש ם