רע"א 4453/13 אלביליה מנחם נ. מקור אומני הפח אילת בע"מ

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.5.2013 (כב' השופטים י' נועם , כ' מוסק ו- מ' בר-עם ; ע"א 49261-10-12), בגדרו התקבל באופן חלקי ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים מיום 5.8.2012 (כב' השופט ג' ארנברג ;

ת"א 13549/06 ), שבמסגרתו חויבו המשיבות 2-1 בפיצוי המבקש בגין נזקים שנגרמו לו בתאונת עבודה.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקש, יליד 1959 (בפסק הדין של בית משפט השלום נאמר כי המבקש יליד 21.4.1956, זאת, כנראה, בעקבות נתון שגוי שהוזכר בסיכומי המבקש, ובניגוד לאמור בתצהיר המבקש הנוקב בתאריך 5.8.1959), נפגע ביום 15.3.2004 בתאונת עבודה עת עבד אצל המשיבה 1 בביצוע עבודות שיפוץ במלון באילת. למבקש נגרמה נכות צמיתה לאחר שנפל ממתקן הרמה בגובה 4 מטרים שקרס. בגין אירוע זה הגיש המבקש תביעת פיצויים לבית משפט השלום נגד המשיבה 1, מעסיקתו של המבקש בעת התאונה, המשיבה 2, מבטחתה, והמשיבה 3, שהיא משיבה פורמאלית בערעור, החברה ממנה נטען כי נרכש מתקן ההרמה.

3.

בפסק דינו של בית משפט השלום נקבע כי המשיבה 1 התרשלה כלפי המבקש, שכן הפעילה את מתקן ההרמה מבלי שנערכו בדיקות וטיפולים על ידי מהנדס בטיחות מוסמך וללא מתן הוראות בטיחות לעובדיה בכל הנוגע להפעלתו. לצד זאת, בית משפט השלום ייחס למבקש רשלנות תורמת בשיעור 15 אחוזים. לעניין זה נקבע כי המבקש היה אחראי על הצוות שעבד עימו, והוא אשר קבע את אופן ביצוע העבודה, בלי שקיבל הנחיות מפורשות מהמשיבה 1. עוד נקבע כי אין להטיל אחריות על המשיבה 3 משלא הוכח כי מתקן ההרמה נרכש אצלה. על יסוד חוות דעתם של מומחים רפואיים שמונו על-ידי בית המשפט נקבע כי בעקבות התאונה הוחמרו נכויותיו של המבקש, שהיו קיימות עוד קודם לה. בתחום הנפשי נקבע כי הנכות הכוללת עומדת על 30%, מהם 10% עקב התאונה. בתחום האורתופדי נקבע כי למבקש נכות כוללת בשיעור 20%, מחציתה בגין התאונה. אשר לנזקים, נקבע שיש להביא בחשבון את העובדה כי עובר לתאונה המבקש לא עבד במהלך מרבית שנות כושר עבודתו מסיבות שאינן קשורות לתאונת העבודה וכי למבקש אף מגבלות רפואיות נוספות שאינן קשורות לתאונה. בית משפט השלום ציין כי שכרו של המבקש ערב התאונה עמד על 5,000 ש"ח. בנסיבות אלה נקבע כי את הפיצוי בגין אבדן ההשתכרות והפגיעה בכושר ההשתכרות יש לפסוק באופן גלובאלי. בגין אבדן השתכרות נקבע פיצוי בסך 100,000 ש"ח; בגין פגיעה בכושר ההשתכרות נקבע פיצוי בסך 80,000 ש"ח; בגין כאב וסבל נפסקו למבקש 150,000 ש"ח; עבור עזרת צד ג' והוצאות שונות נפסק סכום של 20,000 ש"ח. בסך הכול חייב בית משפט השלום את המשיבות 2-1 לשלם למבקש פיצויים בסך 350,000 ש"ח (לפני ניכוי רשלנותו התורמת של המבקש ותגמולי המל"ל).

כלפי פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בו השיג על הקביעה כי יש לזקוף לחובתו רשלנות תורמת ועל גובה הפיצויים שנפסקו לו בראשי הנזק השונים. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש בסוגיית הרשלנות התורמת, אך קיבל באופן חלקי את ערעורו על גובה הפיצויים, והגדיל את סכום הפיצוי הכולל לסך של 400,000 ש"ח (לפני ניכוי רשלנותו התורמת של המבקש ותגמולי המל"ל).

מכאן הבקשה שלפני.

הבקשה

4.

לטענת המבקש, בפסקי הדין של בתי המשפט קמא לא נבחנה כראוי מידת אשמו לגרימת התאונה ועל כן שגו כשנקבעה רשלנות תורמת מצידו. לשיטתו, הייתה נהוגה אצל המשיבה 1 שיטת עבודה מסוכנת, והטלת רשלנות תורמת לגרימת התאונה עומדת בניגוד לפסיקתו של בית משפט זה בדבר ייחוס אשם תורם לעובד. אשר לקביעת הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות נטען כי חרף הקשיים שהיו למבקש עוד לפני התאונה, הוא עבד ותפקד היטב בעבודה. תוספת הנכות שנגרמה עקב התאונה היא בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל", ויש להתייחס למצבו הקודם, שעל אף קיומו היה המבקש מסוגל לעבוד, כאל "גולגולת דקה". לאחר התאונה איבד לחלוטין את כושר העבודה וההשתכרות שלו. לטענתו, חוות הדעת הרפואיות שהוגשו בענייננו תומכות במסקנה זו. בעניין זה מפנה המבקש, בין היתר, לחוות הדעת הפסיכיאטרית שלפיה "כתוצאה מהתאונה הופר האיזון העדין שאפשר [למבקש] לתפקד במשך מספר שנים ואינו חזר [כך במקור, צ.ז.] לתפקוד הקודם". בנוסף לכך, נטען כי היה על בית המשפט להביא בחשבון גם את מכלול הנתונים הקשים של המבקש, ובכלל זה הליקוי האישיותי וההשכלה הדלה. לטענתו, מאפיינים אלו, הובילו לכך שהעבודה היחידה בה היה מסוגל לעבוד היא עבודה פיסית, וכושרו לבצע עבודות מסוג זה אבד לחלוטין בעקבות התאונה.

דיון והכרעה

5.

לאחר העיון בבקשה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להורות על הגשת תשובה. בית משפט זה חזר ושנה, כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית החורגת מהעניין שיש לצדדים הישירים בהליך (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). לטעמי, המבקש לא הצליח להראות כי בעניינו יש שאלה כאמור. ענייננו בהערכת האשם התורם, הנזק והפיצויים במקרה קונקרטי על-פי עקרונות מקובלים, מבלי שהדבר הצריך לחדש הלכות או להתמודד עם מצבים עובדתיים או משפטיים שטרם נדונו. גם אם ניתן היה להגיע לתוצאה שונה משהו, אין זו עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

6.

ככלל, הנטייה היא שלא להטיל אחריות על עובד הנפגע בתאונת עבודה בשל רשלנותו שגרמה לתאונה, אלא לדקדק עם המעביד בכל הנוגע לייחוס האחריות (ראו: ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו , פ"ד לו(2) 592, 604 (1982) ; ע"א 3769/97 דהן נ' דני , פ"ד נג(5) 581, 588-587 (1999 ) ; ע"א 4446/06

וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי – חיפה , פסקה 7 (23.12.2009)). יחד עם זאת, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, שמא התנהגותו הרשלנית של העובד צריכה להילקח בחשבון במישור האחריות (ע"א 9721/07 איסכור שירותי גילוון בע"מ נ' גוזלן , פסקה 10 (12.9.2010)). לענייננו, בית משפט השלום מצא כי המבקש קבע בעצמו את אופן ביצוע העבודה וכי מדובר בעובד שהפעיל שיקול דעת עצמאי. קביעה זו נטועה בעובדות הקונקרטיות של המקרה דנא, ואין מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בה אלא במקרים חריגים, לא כל שכן ב"גלגול שלישי" (רע"א 4107/12 קפון נ' בניסטי (11.7.2012)).

7.

עוד אוסיף, כי אף טענות המבקש לעניין קביעת הנזק ופסיקת הפיצויים אינן מעוררות שאלה החורגת מעניינם של הצדדים בהליך זה. נזכיר, כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בקביעות הערכאה הדיונית שעניינן שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות. קביעות מכגון דא, מצויות בלב שיקול הדעת של הערכאה הדיונית (ראו: רע"א 6423/12 אוסטרובסקי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע''מ , פסקה 9

(19.12.2012)). בענייננו, טענות המבקש בעניינים אלו הועלו ונתבררו בפני הערכאה הדיונית אשר קבעה את שקבעה לאחר בחינת הראיות שהיו בפניה. לעניין זה הוכח כי עוד קודם לאירוע המבקש לא התמיד בעבודה מסיבות שונות ומגוונות (תקופות מאסר אותן ריצה, שימוש בסמים, בעיות אישיות ומשפחתיות ועוד). כך, למשל, המשיבות 2-1 הראו כי מתוך 274 חודשי דיווח לביטוח הלאומי טרם התאונה דווח המבקש כעובד רק במשך 66 חודשים. נתונים אלה עומדים בניגוד מסוים לאמור בחוות הדעת הפסיכיאטרית לפיו המבקש הצליח לתפקד קודם לתאונה. ברי כי במיוחד בנסיבות אלה, בקביעת סכומי הפיצוי יש להביא בחשבון נתונים שקשה לכמתם במדויק והדבר נתון במידה רבה לשיקול דעת. לפיכך, גם אם קיימת אפשרות שהפיצוי שנפסק הוא על הצד הנמוך, אין הדבר מצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה.

נוכח האמור, אני דוחה את בקשת רשות הערעור. משלא נתבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.