רע"א 4524/08 חיים מימון נ. מדינת ישראל-משרד הבריאות

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא גינת והשופטות ש' שטמר ובר-זיו) מיום 6.4.08, בו נתקבל בחלקו ערעור המשיבים (ע"א 3305/06; הללו התדיינו במאוחד בערכאות קמא וייקראו להלן המשיבה ), ונדחה ערעור המבקש (ע"א 3309/06) על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (השופט שרעבי) מיום 2.3.06 בתיק א' 4374/03.

ב.

המבקש מפעיל מזנון, המצוי בחלקו במקרקעי המשיבה, במרכז הרפואי הלל יפה. בשנות ה-70 הוצב המזנון בשער הדרומי של המרכז הרפואי. במשך השנים הועתק פעמיים, ובוצעו בו עבודות שיפוץ שונות.

ג.

תביעת המשיבה לבית משפט השלום, לסילוק ידו של המבקש מן המקרקעין, נתקבלה. נקבע, כי למבקש ניתנה רשות, החל משנות ה-70, להפעיל את עסקו במקרקעין, אך כי הרשות ניתנה ללא תמורה, ועל כן בידי המשיבה להביא לסיומה. נקבע כי לא ניתנה למבקש "הרשאה בלתי הדירה" או "הבטחה שלטונית" כי יוכל להשתמש במקרקעין כל ימי חייו. כן נקבע, כי הואיל והמשיבה לא דרשה תמורה במשך השנים, אין היא זכאית לדמי שימוש בעבור מרבית התקופה הרלבנטית; אך כי זכאית היא לתשלום בעבור התקופה שחלפה מאז הגישה את תביעתה. מנגד נקבע, כי המבקש זכאי לפיצוי בגין השקעותיו בשיפוץ בניין המזנון, שכן שהייתו ארוכת השנים במקרקעין, בלי שנעשה נסיון לפנותו, "יצרו אצלו תחושה... כי הרשות נתונה לו לשהות במקרקעין לכל החיים..." (עמ' 25).

ד.

המשיבה עירערה על חיובה בפיצויים, ועל כך שהמבקש חויב בדמי שימוש בגין התקופה האמורה בלבד; המבקש עירער על ההחלטה בדבר פינויו מן המקרקעין, וכן טען כי זכאי הוא לפיצויים נוספים, בגין אבדן מקור פרנסתו. כאמור, ערעור המשיבה התקבל בחלקו, וערעור המבקש נדחה. נקבע, בתמצית, כי אין להתערב בקביעה לפיה ניתנה למבקש רשות להשתמש במקרקעין, וכי אכן היה בידי המשיבה לבטל את הרשות שניתנה. נקבע כי המבקש לא היה בעל זכות או ציפייה לגיטימית לשהייה במקרקעין כל ימי חייו, ולפיכך כי אינו זכאי לפיצויים. כן התחשב בית המשפט בכך שמרבית עבודות השיפוץ בוצעו על-ידיו לאחר שהוגשה התביעה. אשר לערעור המשיבה, נקבע כי בגדרי הליך מוקדם יותר, ה"פ (שלום חדרה) 6479/92 מימון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.8.96) – פסק-הדין לא צורף לבקשה הנוכחית – הביעה המשיבה מפורשות את התנגדותה לשימושו של המבקש במקרקעיה; לפיכך נפסקו לטובתה דמי שימוש ראויים החל ממועד שבע שנים קודם להגשתה של התביעה הנוכחית, קרי, מיום 17.11.96. לשלמות התמונה אציין, כי בקשה לעיכוב ביצוע נדחתה על-ידִי (רע"א 8247/06, החלטה מיום 8.11.06).

ה.

מכאן הבקשה הנוכחית, הערוכה בפירוט. נטען, בין השאר , כי בית המשפט המחוזי התערב שלא כראוי בממצאי עובדה של בית משפט השלום. לגבי המועד ממנו חויב המבקש בדמי שימוש ראויים, נטען כי בית המשפט התעלם מן השנים שחלפו מאז פסק הדין בה"פ 6479/92 ועד להגשת התביעה דנא. לגבי זכאותו של המבקש לפיצויים, נטען כי מרבית עבודות השיפוץ בוצעו לפני הגשת התביעה. כן נטען, כי בית המשפט התעלם מן הטענה שהמזנון מצוי רק בחלקו במקרקעי המשיבה, וכי אכן ניתנה למבקש הבטחה שלטונית תקפה, על ידי גורמים המוסמכים לכך. לבסוף, נטען כי את דמי השימוש הראויים אין לחשב לכל התקופה לפי השומות שנערכו בעת ההתדיינות .

ו.

לאחר העיון, מצאתי כי אין בידי להיעתר לבקשה. ברי, כי אין היא מעלה כל שאלה משפטית או ציבורית החורגת מדל"ת אמותיו של הסכסוך בין הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). באחת הפרשיות נזדמן לי לציין כי:

"עלי לחזור למושכלות ראשונים, שחוששני כי אינם מצליחים לחדור לתודעתם של בעלי דין חרף מאות רבות של החלטות שיפוטיות... כדי שרשות ערעור כזאת (בגלגול שלישי – א"ר) תישקל, השאלה המוצגת צריכה לחרוג מתחומם של הצדדים אל עבר עניין משפטי או ציבורי רחב יותר. דבר זה מעוגן בשכל הישר, לאחר שיומו הערעורי של הצד ניתן לו בערכאה קודמת; בית משפט זה, שמספר תיקיו בשנה התקרב זה לא כבר לתריסר אלפים, לעומת – למשל – כ-80 תיקים לשנה אצל מקבילו בארה"ב, אינו יכול להידרש כלל בגלגול שלישי למחלוקת פרטנית אם אינה עונה על התנאי האמור. זאת – למעט במקרים שבהם נגרם בלי משים עוול משווע, שעה שתחושת הצדק מכתיבה התערבות" (רע"א 5427/06 כליף נ' אבישי , פסקה ח (לא פורסם, 14.9.06)).

הדברים יפים אף לכאן, וגם ענייננו אינו מן החריגים בהם זועקת תחושת הצדק ותובעת התערבות, עם כל אי הנחת הנגרמת למבקש, שהוטל עליו תשלום.

ז.

התקשיתי להלום את טענות המבקש אף לגופן. המדובר במקרקעי ציבור, שהמבקש, בשל מחדלים כאלה ואחרים של הרשויות, שלצערנו אינם מיוחדים למקרה דנא, השתמש בהם עשרות שנים ללא תמורה; בית משפט השלום ציטט בהיקש לעניין זה מתוך רע"א 11889/04 אזברגה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.6.05), באשר למי שנהנו עשרות שנים ממחדלי רשויות, "ואם הגיעה עת ורשויות המדינה החלו פועלות, על בית המשפט לסייע למימוש האינטרס הציבורי" (וראו גם האסמכתאות המובאות ברע"א 8247/06 הנ"ל, פסקה ד(4)). לא ארבה דברים על ההרהורים הנוגים באשר לפעולתן של רשויות, שגם מי ששירת את המדינה שנים רבות מופתע הימנה מדי פעם מחדש.

ח.

בכל הנוגע לסוגיות העובדתיות שמעוררת הבקשה, בידוע שאף ערכאת ערעור בגלגול שני אינה נוטה להתערב בכגון אלו (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון בראשי , פ"ד נב(2) 582, 594; ע"א 78/84 סווילם נ' אלג'ילאני , פ"ד מב(2) 142, 145), לא כל שכן בגלגול שלישי. אוסיף, כי איני סבור שישנה סתירה עובדתית אמיתית בין קביעת בית משפט השלום באשר לרשות ללא תמורה לבין אמירתו של בית המשפט המחוזי, שקיבל תפיסה עקרונית זו, כי הרשות בוטלה בהתדיינות בין הצדדים ב-1992; דומה כי ההבדל הוא במסקנה המשפטית מן העובדות.

ט.

אכן, סוגיה שעוררה בי מחשבה, היא הטענה בדבר אופן חישובם של דמי השימוש הראויים. ואולם, לא צורפו לבקשה חוות הדעת השמאיות הרלבנטיות, ובסופו של יום אף כאן המדובר בנושא פרטני שאינו מצדיק התערבות בגלגול נוסף, וכבר נפסק כי "עצם העובדה כי בפסק-דין של ערכאת ערעור מצויים שינוי, תוספת או אף הכרעה חדשה שלא נכללה בהחלטת הערכאה הראשונה, אין בה די כדי להוציא את המקרה מגדר 'גלגול שלישי' ולהקנות זכות ערעור" (בש"א 4511/05 עיריית בת-ים נ' גני יפית חברה לבניין ולהשקעות בע"מ (לא פורסם, 17.7.05), השופט – כתארו אז – ריבלין). לכך יש להוסיף, כי בית המשפט המחוזי נמנע, לפנים משורת הדין (כפי שציין), מחיוב המבקש בריבית בגין דמי השימוש הראויים, ובכך מתאזנת לכאורה התמונה, אף אם תחשיב דמי השימוש לא נעשה על הצד המקל ביחס למבקש.

י.

כאמור, אין בידי להיעתר לבקשה.