רע"א 4543/07 ירון אביסדריס נ. קצין התגמולים

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כבוד סגנית הנשיא א' קובו, סגנית הנשיא מ' רובינשטיין והשופטת ש' דותן), שדחה את ערעורו של המבקש על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט – 1959 [נוסח משולב] (להלן: הוועדה ו החוק , בהתאמה), אשר מצאה כי אין קשר בין מחלת הנפש בה לקה המבקש לבין תנאי שירותו במשטרת ישראל ודחתה את ערעורו על החלטת קצין התגמולים.

המבקש, יליד 1970, שירת שירות צבאי מלא. עם סיום לימודי תואר ראשון במזרחנות בשנת 1997, התגייס למשטרת ישראל כחוקר מיעוטים, וזמן קצר לאחר מכן יצא לקורס צוערים אותו סיים בהצלחה. בסיום הקורס שב לשרת ביחידתו, אולם מספר חודשים מאוחר יותר הועבר, לבקשתו, ליחידה אחרת, ולאחר כחודשיים עבר שוב ליחידה אחרת. בחודש יוני 1998, כחצי שנה לאחר שסיים את קורס הקצינים, אובחן המבקש כחולה בסכיזופרניה פרנואידית. זמן קצר לאחר מכן, בחודש אוגוסט 1998, הועבר לתחנת משטרה אחרת שם שימש כחוקר כללי ובנובמבר 1998 הועבר ליחידה אחרת בה שירת כשנתיים עד השעייתו עקב חשד למעורבות בפלילים. בחודש מרץ 2002 שוחרר משירותו במשטרה כאשר כחודשיים קודם לכן אושפז בבית חולים לבריאות הנפש.

2.

המבקש הגיש תביעה להכיר בו כנכה לפי החוק, בטענה כי המחלה פרצה עקב לחצים כבירים שחווה במהלך שירותו במשטרה. קצין התגמולים דחה את התביעה ועל כן הגיש המבקש ערעור לוועדה. בפני הוועדה טען, כי כחודשיים לאחר שובו ליחידתו כתום קורס הצוערים הוא החל לחוש חרדות, דיכאון ופחדים, בעקבות לחץ פיזי ונפשי שנגרם כתוצאה מהתנכלויות ורדיפה כלפיו מצד ממונים עליו. בין היתר, טען, הוא הועסק משך 18 שעות ביממה ונאלץ למלא מטלות "נחותות" שאינן מתפקידו. לדבריו, ההתנכלויות כלפיו באו על רקע איום שהשמיע כלפיו במסיבת הסיום של קורס הצוערים ראש המפלג כי "יסגור איתו חשבון" ביחידה, לאחר שנטען כי המבקש התלונן על צוער שהיה מעורב בתקרית בין שני אחרים בקורס.

הוועדה, בפניה הונחו חוות דעת מומחים מטעם שני הצדדים, דחתה את הערעור. הוועדה קבעה כי בתביעה שהגיש המבקש אין כל התייחסות לאמירה מאיימת שהופנתה כלפי המבקש על ידי ראש המפלג אלא נטען כי הקשר בין המחלה לבין השירות נובע "עקב לחצים כבירים בעבודה". בנוסף, בתצהיר שהגיש המבקש הוא הצהיר כי סבל כשוטר מ"התעללות פיזית ומילולית בתקופה שנמשכה כשלוש שנים". יחד עם זאת, לפסיכיאטר אליו פנה המבקש במהלך שנת 2001, הוא מסר כי מצבו הנפשי השתנה בשנת 1998 לאחר שנפרד מחברתו. הוועדה בחנה את התיעוד הרפואי שהונח בפניה ושמעה את עדותו של ראש המפלג שהכחיש כל אמירה מאיימת מצדו כלפי המבקש, וכן את עדותו של קצין אחר ביחידה, אשר מסר כי לא זכורה לו כל תקרית משמעותית הקשורה במבקש או תלונה שהעלה אודות התנכלויות או מצב נפשי ירוד. הוועדה ביכרה את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב על חוות דעתו של המומחה מטעם המבקש וקבעה כי לא הוכח שאכן הופנתה כלפי המבקש אמירה מאיימת או כי הוא סבל מהתנכלויות, הוא מסר גרסאות שונות לנסיבות פרוץ מחלתו ולסיבות לה ולא תמך גרסתו בראיות אובייקטיביות חיצוניות. לפיכך נקבע כי נראה שההתנכלויות שחווה המבקש על פי טענתו הן ביטוי למחלתו ולא הגורם לפריצתה וכי לא הוכחו תנאי שירות שיש בהם להביא להתפרצות המחלה. התביעה נדחתה אפוא.

3.

המבקש הגיש ערעור על החלטת הוועדה לבית המשפט המחוזי. במסגרת הערעור ביקש בא כוחו הנוכחי של המבקש להתיר לו הגשתן של ראיות נוספות: רישומים של הפסיכולוגית נורית גורן (להלן: גורן ), וכן צילום תיקו הרפואי של המערער אצל ד"ר אלי קריצמן (להלן: קריצמן ), מסמכים שנמסרו לו לאחר שניתן פסק דינה של הוועדה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בקבעו כי הטיפול הרפואי שקיבל המבקש אצל גורן וקריצמן היה בידיעתו ובידיעת בא כוחו במהלך הדיון בפני הוועדה ותיעוד רפואי שלהם הונח בפני הוועדה. בית המשפט לא מצא להתערב בממצאי העובדה שקבעה הוועדה ובהעדפתה את חוות דעת המומחה מטעם המשיב. לפיכך, משהוכח בפני הוועדה כי לא היו בתנאי השירות של המערער תנאי לחץ שיכולים היו להביא לפרוץ המחלה, ובהיעדר קשר סיבתי עובדתי בין תנאי השירות לבין המחלה, נדחה הערעור. בית המשפט המחוזי ציין, כי גם לו היה מתיר את הגשת הראיות הנוספות, לא היה בהן כדי לשנות מהתוצאה.

4.

המבקש טוען כי בשלב מקדמי של הדיון בבית המשפט המחוזי הציע בית המשפט (כב' השופטת ה' גרסטל) לצדדים לבטל את החלטת הוועדה ולהחזיר הדיון אליה נוכח המסמכים החדשים שהוספתם מתבקשת, וככל שתידרש השלמת חקירה או העדת עדים נוספים, יותר הדבר לשני הצדדים. מאחר שהצעה זו "שונה וקוטבית", כלשונו, מכפי שנקבע בערעור, די בכך לשיטתו כדי להביא לקבלת הבקשה. עוד הוא מלין על כך שעל אף שבאת כוח המשיב היתה נכונה לדבריו להסכים לקבלת תרשומתו של קריצמן (להבדיל ממכתבה של גורן), בית המשפט המחוזי סרב לקבל כל ראיה נוספת בערעור בפניו.

בא כוח המבקש מעלה מלוא החופן טענות נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, נגד ממצאי עובדה שאישר ונגד שיקול הדעת שהפעיל, כמו גם נגד החלטת הוועדה. לדבריו, היה מקום לקבל את הראיות הנוספות בערעור. הוא מלין על כך שהמשיב נמנע מלפנות לגורמים שטיפלו במבקש על אף שהדבר היה ידוע למשיב ועל אף שהמבקש חתם על ויתור על סודיות רפואית. לביסוס טענתו כי היה מקום להתיר את הוספת הראיות האמורות, הוא מפנה לפסק דינו של בית משפט זה בע"א 105/05 דהאן נ' קסון (לא פורסם, 10.11.05) (להלן: עניין דהאן ) ועל ההחלטה בבע"מ 8818/05 פלונית נ' פלוני (לא פורסמה, 29.3.06). לדבריו, מראיות אלה עולה כי המבקש אכן הזכיר את השירות במשטרה כגורם להידרדרותו הנפשית, בניגוד לקביעות הוועדה, ואת ההתנכלויות והרדיפות להן היה חשוף במהלך השירות. לטענתו, משגורן וקריצמן לא נחקרו ואף לא הוגש תצהיר מטעמם בפני הוועדה, אין בסיס לקביעותיה.

בא כוח המבקש מדגיש עוד כי לא הוא ייצגו בפני הוועדה וכי הוא פנה לגורן וקריצמן לאחר שהוועדה נתנה את החלטתה. הוא סבור כי היה על בית המשפט להידרש לטענתו כי אין להסיק דבר מכך שלא הובאו עדויות של שוטרים וקצינים על ההתנכלות וההתעללות הנטענות, שכן אין לצפות שאלה יודו בכך.

עוד נטען כי היה מקום לפסול את חוות דעת המומחה מטעם המשיב, פרופ' קוטלר, בהיותה נטולת בסיס, ולהתייחס לשוני בין חוות הדעת שהוגשה בתיק הפלילי נגד המבקש, לפיה הוא לא היה אחראי למעשיו החל מ- 30.10.00 ועד אשפוזו בינואר 2002, לחוות דעתו של הפסיכיאטר, ד"ר גורודצקי, שקבע בפברואר ובמרץ 2001 שלא נדרשת התערבות פסיכיאטרית-תרופתית. לדבריו, בפני הוועדה היו גורמים נוספים אחרים, מעבר לאיום שהשמיע ראש המפלג כלפי המבקש, שהיו יכולים להביא להתפרצות המחלה, ואליהם לא התייחס בית המשפט. לשיטתו מערכת העובדות צריכה היתה להוביל את בית המשפט למסקנות שונות. כן מלין הוא על חיוב המבקש בהוצאות.

5.

דין הבקשה להידחות.

כידוע, הכלל לעניין הגשתן של ראיות נוספות בשלב הערעור קבוע בתקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984:

457.ראיות נוספות בערעור

(א) בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור, ואולם אם בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות.

(ב) התיר בית המשפט שלערעור הבאת ראיות נוספות, ירשום את הטעמים לכך ויפרש את הענינים שבהם יש לצמצם את הראיות.

כאשר נוגעות הראיות הנוספות לאירועים שהתרחשו לפני מתן ההחלטה השיפוטית המבקש הוספתן של ראיות בשלב הערעור נדרש להראות כי הראיה לא הובאה בפני הערכאה הדיונית מסיבות שאינן תלויות בו ולשכנע כי הוא תם לב. יחד עם זאת, ישנם מקרים בהם תותר הבאת ראיות נוספות בשלב הערעור על אף שמחדלו של בעל הדין המבקש הוא שהביא לאי הגשתן בפני הערכאה הדיונית (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, 2005) 616 – 617 וההפניות שם). יחד עם זאת, מקום שמחדלו של בעל דין הוא שהביא לאי הגשת הראיות בשלב הדיוני הנכון, תותר הגשת הראיות הנוספות לערכאת הערעור "...רק באותם מקרים בהם ניכר כי לראיות שהגשתן מתבקשת תהא חשיבות ניכרת לעניין ההכרעה בפסק הדין" (עניין דהאן , פסקה 4).

במקרה דנן דומה כי אין חולק כי הראיות שהגשתן מתבקשת עתה יכולות היו להיות מוגשות כבר בעת הדיון בערכאה הדיונית ועל כן מבקש בא כוחו של המבקש להיבנות מהאמור בעניין דהאן . אלא, שעצם קיומו של פתח להגיש ראיות נוספות בשלב הערעור גם כאשר הסיבה לאי הגשתן לערכאה הדיונית נעוצה במחדלי בעל הדין המבקש הוספתן, אין משמעו כי הדבר נעשה בכל מקרה. את פסק הדין בעניין דהאן יש לראות כבקיע צר דרכו תעבורנה רק אותן ראיות שקיימת חשיבות ניכרת להגשתן לצורך הכרעה בערעור. מ דובר בחריג לכלל. ברי אם כן כי למחדלו של בעל הדין שנמנע מלהגיש את אותן ראיות יש ליתן הסבר טוב ומשכנע. הסבר שכזה לא נמצא במקרה שלפניי, וודאי שאין בעצם חילופי עורכי הדין שייצגו את המבקש כדי לבסס הסבר שכזה. הגשת ראיות נוספות בשלב הערעור אינה יכולה להפוך דרך לעריכת מקצה שיפורים לטעויות שנעשו לשיטת עורך הדין הנוכחי, על ידי עורך הדין הקודם.

בית המשפט המחוזי נדרש לראיות הנוספות ומצא כי גם לו היה מתיר הגשתן לא היה בכך כדי לשנות מהתוצאה הסופית. עמדתו מקובלת עליי, כפי שמקובלת עליי גם החלטתה המנומקת והמפורטת של הוועדה. בסופו של יום נדחה ערעורו של המבקש בפני הוועדה על בסיס העובדות כפי שקבעה אותן הוועדה, לאחר ששמעה עדים והתרשמה כי המבקש שינה גרסתו באשר לסיבות ולנסיבות שאפפו את פרוץ המחלה. בממצאים אלה לא מצאתי גם אני להתערב. גם לו היו מסמכיהם של גורן וקריצמן מוגשים, עדיין דומה כי נותרת בעינה הקביעה באשר להיעדר ראיות לאותה אמירה מאיימת שהמבקש טען לה, כמו גם הגרסאות השונות שסיפק המערער באשר לנסיבות פריצת המחלה. יוצא שהגשת הראיות הנוספות האמורות, שהאמור בהן כללי באופיו, בהתייחס לנקודה שבמחלוקת, אין בה כדי לשנות מהתוצאה הסופית גם לו היו ראיות אלה מוגשות. אוסיף כי בא כוח המבקש ניסה לספק הסברים שונים להיעדרן של ראיות כאלה ואחרות, אולם הסברים אלה אינם יכולים להוות תחליף לעמידת המבקש בנטל ההוכחה שעל כתפיו, נטל בו לא עמד.

בדומה, גם הטענות שעניינן חוות דעת המומחים אינן כאלה המצדיקות התערבותה של ערכאת הערעור, לא כל שכן ערכאת ערעור שניה.

אזכיר כי ככל שהתערבותה של ערכאת ערעור שניה הינה מצומצמת בהתאם לעקרונות שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982), הרי כאשר מ דובר בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור על פי החוק, תהא ההתערבות מצומצמת עוד יותר נוכח הוראתו של סעיף 34א לחוק המגביל את הערעור בפני ערכאת הערעור הראשונה לנקודה משפטית בלבד. עניין משפטי שכזה אין בעניין זה, ומשכך דין הבקשה להידחות.

משלא נתבקשה תגובה, אין חיוב בהוצאות.