רע"א 4570/21 דקל גבאי נ. רשות מקרקעי ישראל

1.

המבקש מתגורר עם משפחתו בבית שבנה במושב גפן (המשיבה 2). הבית ניצב במגרש בבעלות המשיבה 1 שמיועד לשטח פרטי פתוח (שפ"פ). לפי תקנון התכנית, הוא מיועד לנטיעות, למתקני משחקים, למעברים להולכי רגל, למתקני ספורט וכדומה. המבקש נכנס לשטח זה ללא זכות שבדין. כעבור שנים מספר הגישה המשיבה 1 נגדו ונגד המשיבה 2 תובענה לסילוק יד ולתשלום דמי שימוש. בהסכמת המשיבות נמחקה התביעה נגד המשיבה 2. המבקש לא היה מיוצג בידי עורך דין בדיוני בית המשפט. עם זאת, בדיון ביום 5.11.2020 הציע בית המשפט לצדדים הצעת פשרה, והמבקש ביקש "להתייעץ עם עורך הדין שלי" (עמ' 31, ש' 16 לפרוטוקול הדיון מאותו יום). ביום 24.11.2020 הודיע המבקש כי הוא "מקבל את הצעת בית המשפט לפינוי מרצון", ביקש "אורכה" כדי להתפנות בחודשי הקיץ והביע את עמדתו בעניין דמי השימוש.

ביום 21.12.2020 נתן בית משפט השלום (כב' השופטת ק' מילר ) פסק דין בתובענה. בעקבות הסכמת המבקש התקבלה התובענה לסילוק יד. "למעלה מהדרוש" ציין בית המשפט כי גם לגוף העניין היה מקום לדחות את טענות המבקש לאכיפה בררנית של המשיבה 1 בעניין זה, משום שלא הוכח שקיים מקרה דומה לזה של המבקש שהיא לא טיפלה בו. עוד צוין כי טענות דומות כלפי המשיבה 2 שמורות לו, אולם בית המשפט לא שוכנע כי הן הוכחו. בשל הנסיבות האישיות של המבקש נקבע מועד הפינוי ליום 15.6.2021. אשר לדמי שימוש, נמצא שהמבקש לא טען נגד עצם חיובו בהם, אולם בשל התנהלות המשיבה 1 נקבע כי יש לקבל את התובענה רק בחלקה, לגבי התקופה מיום הגשת התובענה ועד ליום מתן פסק הדין. המבקש חויב לשלם למשיבה 1 62,426 ש"ח ב-12 תשלומים החל מיום 1.2.2021; 12,000 ש"ח שכר טרחת עורך דין; והוצאות משפט. לשלמות התמונה יצוין כי ביום 3.2.2021 הודיע המבקש כי טרם קיבל לידיו את פסק הדין. בית המשפט הורה באותו יום להמציא למבקש את פסק הדין וצוין כי מניין הימים להגשת ערעור יתחיל בעת ההמצאה. ביום 13.4.2021 ביקש המבקש – שבאותו שלב היה מיוצג בידי עורך דין – לעכב את ביצוע פסק הדין והודיע כי בכוונתו לערער על פסק הדין. באותו יום קבע בית המשפט כי את בקשת העיכוב יש להגיש לבית המשפט המחוזי לצד הערעור.

2.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בירושלים על פסק הדין של בית המשפט השלום. בד בבד עם הגשת הערעור, הוא ביקש לעכב את ביצוע פסק הדין. המשיבה 1 הגישה תגובה לבקשה זו, ובה התייחסה לסיכויי הערעור ולמאזן הנוחות. ביום 27.4.2021 הודיע בית המשפט (כב' השופט ר' וינוגרד ) כי הערעור נקבע לדיון לפני הרכב; כי לאחר עיון בערעור סבור ההרכב שיש לדחות את חלקו שנוגע לסילוק יד גם בלי לבקש תשובה, וכי "קביעה זו תנומק בפסק הדין, אם אכן יעמוד [המבקש] על הערעור בסוגייה זו". בית המשפט אפשר לצדדים להידבר ביניהם בנוגע לדמי השימוש, והורה להם למסור הודעה משותפת עד ליום 10.5.2021. כמו כן, נקבע כי עד לאותו מועד יודיע המבקש אם הוא עומד על ערעורו בעניין סילוק היד; וכי אם לא יוגשו הודעות כאמור עד לאותו יום, יבחן בית המשפט אם לבקש תשובה בסוגיית דמי השימוש, ויינתן פסק דין בסוגיית סילוק היד או בערעור כולו. עוד ביום 27.4.2021 נתן בית המשפט החלטה ב"פתקית" על תגובת המשיבה 1 לבקשה לעיכוב ביצוע והפנה את תשומת לב הצדדים להחלטתו הקודמת מאותו יום. ביום 4.5.2021 הודיעה המשיבה 1 כי הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה בסוגיית דמי השימוש.

באותו יום דחה בית המשפט (כב' השופטים ר' וינוגרד , ש' ליבוביץ ו ת' בר-אשר ) את הערעור גם בלי לבקש תשובה, בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנה 138 ). נקבע כי ההוראה לסילוק יד "היתה מחוייבת המציאות" משום שהמגרש נועד לשפ"פ, המבקש נכנס אליו ללא זכות בדין ואף הודיע שהוא מסכים לפנותו מרצון. נפסק כי טענת המבקש כי הסכמתו ניתנה "לא מרצון חופשי" ובלי הבנת משמעותה, אינה משתלבת עם טיב הודעתו ואינה משנה את המסקנות כי אין לו זכות במקרקעין, וכי לא הוכיח את טענותיו על מדיניות הפינוי של המשיבה 1; וממילא גם אם בעבר לא פינתה פולשים, אין בכך משום הכשר למבקש לפלוש למגרש ולבנות בו. בעניין דמי השימוש צוין כי בית משפט השלום "עשה כברת דרך של ממש לקראת" המבקש; כי אם המבקש דחה הצעות פשרה נמוכות יותר, אין לו להלין אלא על עצמו; וכי אין עילה להתערב בקביעות "על הצד השמרני והבטוח" בעניין זה.

ביום 5.5.2021 הגיש המבקש תגובה ובקשה לביטול פסק הדין ולקביעת מותב אחר. לטענתו, היה מקום להמתין לתגובתו בעניין הערעור על סילוק יד, בהתאם להחלטה מיום 27.4.2021, ולאפשר לו לממש את זכות הטיעון. על כן, כך נטען, פסק הדין בטל, ויש להעביר את הדיון למותב אחר שאינו משוכנע בדבר ההכרעה בערעור. באותו יום דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה וציין כי פסק הדין ניתן מכוח הסמכות לדחות ערעור ללא צורך בתשובה.

3.

מכאן הבקשה שלפניי לרשות לערער, ובסופה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית משפט השלום. נטען כי בית המשפט המחוזי נתן את פסק דינו בטרם חלף המועד שהקציב למבקש להודיע אם הוא עומד על ערעורו בעניין סילוק היד. עוד טוען המבקש נגד תוקפה של תקנה 138, ולחלופין סבור הוא כי לא היה מקום לפעול לפיה במקרה זה תוך פגיעה בזכות הטיעון, בחובת ההנמקה של בית המשפט ובזכות למשפט הוגן לאחר שמיעת הצדדים וגידור המחלוקות ביניהם. לגוף העניין המבקש טוען כי הסכמתו בבית משפט השלום לפינוי המגרש מבוטלת משום שהייתה לא מרצון חופשי: הוא היה בלתי מיוצג ו"נתון ללחצים נפשיים כבדים" בשל ההליך המשפטי ותוצאותיו האפשריות ולא הבין את תוצאות הסכמתו. לגישתו, המשיבה 2 דחתה את ניסיונותיו להסדיר את הבית שבנה, הפרה את חובות תום הלב, השוויון וההגינות, ולא היה מקום למחוק את התובענה נגדה; ושתי המשיבות נהגו באכיפה בררנית ונמנעו מלפעול נגד אחרים שפלשו לחלקות אחרות במושב. עוד נטען כי חישוב דמי השימוש מבוסס על תחשיב שגוי שערכה שמאית, וכי הסכום הראוי אינו אמור לעלות על 500 ש"ח לשנה.

4.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, מקום שבו הבקשה מעוררת שאלה עקרונית כללית החורגת מעניינם של הצדדים או במקרים שבהם הימנעות ממתן רשות לערער תגרום למבקש עיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982); רע"א 3334/17 גרנות נ' רשות הפיתוח – רשות מקרקעי ישראל , פסקה 4 (11.5.2017)). הבקשה שלפניי אינה עומדת באמת המידה האמורה. אף אם היה ראוי כי בית המשפט המחוזי ימתין עד לתום המועד שקצב לתשובת המבקש, בנסיבות המקרה דנן לא מצאתי כי נגרם למבקש עיוות דין. כאמור, בית המשפט ציין בהחלטתו מיום 27.4.2021 כי החליט לדחות את הערעור בסוגיית סילוק היד, והמבקש נדרש רק להודיע אם הוא עומד על ערעורו, שאז ינמק בית המשפט את החלטתו. בפסק הדין מופיעים נימוקי בית המשפט המחוזי לדחיית הערעור בסוגיה זו, כלומר הוא נהג כאילו המבקש הודיע שהוא עומד על הערעור, וממילא דן בערעור לגופו. המבקש לא הסביר במה נגרע חלקו כתוצאה מכך. אשר לתוקף תקנה 138, תחילה אציין כי המבקש נמנע מלהעלות את טענותיו בבקשתו לביטול פסק הדין, ולכן אין מקום לדון בהן לראשונה בערכאת הערעור (רע"א 7246/20 כהן נ' האגודה לשמירת זכויות הפרט (24.5.2021)). די בטעם זה כדי לדחות את בקשת הרשות לערער בנושא זה על הסף. בנפרד מהאמור אעיר כי בנסיבות העניין לא הופרו זכות הטיעון של המבקש (שפירט את כל טענותיו בכתב) וחובת ההנמקה (משום שבית המשפט נימק את החלטתו, כאמור, ובהיקף מספיק. ע"א 668/89 פאר נ' חברת בית פרישמן 38 בע"מ (בפירוק מרצון) , פ"ד מד(4) 693, 697-696 (1990)). טיעוני המשיבה עמדו לנגד עיני בית המשפט המחוזי, לפחות בחלקם, בפירוט טענותיה לעניין סיכויי ההליך בתגובתה לבקשה לעיכוב ביצוע (אזכיר כי גם לפני קבלת התקנות החדשות היה אפשר להכריע בערעור לפי טיעונים בכתב בלבד. תקנה 448(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 69/77 הלפרין נ' גולדברג , פ"ד לב(3) 701 (1978). ראו היום תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). יתר טענות המבקש נטועות בדל"ת אמות המקרה ואינן מעלות שאלה עקרונית כלשהי או חשש לעיוות דין.

הבקשה לרשות לערער נדחית אפוא. הבקשה לעיכוב ביצוע – שהוגשה בחלוף המועד שנקבע לפינוי – התייתרה. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.