רע"א 4712/08 מחמד עקילי נ. בנק לאומי לישראל בע"מ-סניף כפר קאסם

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"א 2296/07 מיום 15.4.2008 (סגני הנשיא ד' ברלינר וז' המר והשופטת ת' שפירא), שקיבל את ערעור המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו מיום 31.1.2007 (השופטת נ' רביב).

1.

המבקש חתם בשנת 2002 על ערבות מוגבלת לסכום של 100,000 ש"ח להבטחת סכומים שיגיעו למשיב ( להלן: הבנק ) מחייב בשם אלעקילי אעיד עלי ( להלן: החייב ). באותו מועד חתם המבקש גם על "כתב קיזוז מיוחד", אשר מקנה לבנק זכות לקזז מכספי פיקדון שמקורם בחשבון המבקש סכום של עד 100,000 ש"ח שיגיעו ממנו לבנק, בין היתר, בקשר עם ערבויות שנתן לטובת הבנק. בשנת 2004 חתם המבקש על כתב קיזוז דומה ביחס לפיקדון בתוכנית חיסכון.

ביום 26.10.2004 הודיע הבנק למבקש כי החייב חב לבנק סכום של 371,000 ש"ח, ודרש ממנו לשלם את הסכום תוך התראה שאם הסכום לא ישולם יממש הבנק את זכויותיו לפי כתב הקיזוז המיוחד. ביום 17.12.2004 משך הבנק סכום של 100,000 ש"ח מפיקדונו של המבקש והעביר את הסכום לחשבון החייב.

המבקש הגיש תובענה כנגד הבנק, וטען כי הבנק לא היה רשאי לפעול כפי שפעל. הוא דרש את השבת הסכום שהבנק גבה ממנו בצירוף סכום של 30,000 ש"ח – מחציתו בגין נזקים עקב שבירת תוכנית החיסכון ומחציתו בגין פגיעה בשמו הטוב של המבקש.

טענתו המרכזית של המבקש היתה שהבנק נטל ממנו את סכום ערבותו בלי שמיצה קודם את הליכי הגביה מול החייב כפי שהתחייב. כך נטען, כי הבנק תפס את משאיתו של החייב, שהיתה משועבדת להבטחת ההלוואה, אולם מיד לאחר מכן שחרר אותה לידי החייב בלי להודיע על כך למבקש.

2.

בית משפט השלום קבע, כי חלק מטענות המבקש התבררו כלא נכונות. נקבע, כי בניגוד לטענות המבקש כי לא ידע על כוונת הבנק לממש את הערבות, המבקש אישר שקיבל את מכתב ההתראה מאוקטובר 2004, וידע על גובה החוב. עוד נקבע, כי שווי המשאית לא היה בו כדי לכסות את מלוא החוב, בניגוד לסברת המבקש.

עם זאת, בית משפט השלום קבע, כי יש לקבל "לפי תוכנה ורוחה" את טענת המבקש, כי הבנק התחייב שקודם כל יקחו מהחייב "מה שאפשר" ורק אחר כך יפנו אל המבקש. נקבע, כי הבנק תפס את המשאית אך אִפשר לחייב להשתמש בה ומימש את השעבוד עליה רק אחרי עשרה חודשים, ובינתיים מימש את ערבותו של המבקש מבלי שייעשה מאמץ לגבות את החוב מרכוש אחר של החייב.

בית משפט השלום המשיך וקבע, כי העיקר מבחינתו של המבקש "טמון דווקא במה שלא זכה לפירוט בכתב התביעה", והוא שעובר לחתימה על הערבות לא ידע המבקש כי לחייב יש כבר חוב בסכום לא מבוטל לבנק. בטופס "הודעה לערב יחיד" שעליו חתם המבקש מכוח הוראות חוק הערבות, התשכ"ז-1967 ( להלן: חוק הערבות ), לא סומנה המשבצת שלפיה "נכון לתאריך מכתב זה קיימים חובות של החייבים לבנק". לפי טענות הבנק, לכל היותר דווח למבקש כי לחייב חוב העולה על 100,000 ש"ח, אולם בית המשפט קבע כי זהו "דיווח חסר ובלתי הוגן, אם לא ממש מטעה".

בית משפט השלום קבע כי העלאת הטענה בדבר אי קיום חובת גילוי לפי סעיף 22 לחוק הערבות אינה מהווה הרחבת חזית אסורה. נפסק, כי הרחבת החזית היתה בלתי נמנעת עקב התנהלות הבנק, כיוון שמ דובר

בעובדות שהיו בידיעת הבנק, ושלא היתה לו כל סיבה להניח שהן מצויות בידיעת המבקש. יתרה מכך נקבע, כי הבנק הוא שהביא על עצמו את הטענה בעניין אי הגילוי, וכי הבנק היה מודע לכך שטופס ההודעה לערב לא מולא כנדרש ועל כן הבנק לא יכול לשים עצמו כמופתע מכך שהדבר חלחל לתוך ההליך.

בהסתמך על סעיף 23 לחוק הערבות קבע בית משפט השלום כי המבקש יופטר מערבותו, ועל הבנק להשיב לו את כספו. בית המשפט דחה את טענות המבקש באשר לסכומים הנוספים שתבע, ופסק כי הבנק ישלם לו 100,000 ש"ח בתוספת ריבית והפרשי הצמדה, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ש"ח.

3.

הבנק ערער על פסק הדין, ובית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי מ דובר בהרחבת חזית אסורה. נקבע, כי לכל המאוחר עם קבלת מכתב הדרישה מאוקטובר 2004 נודע למבקש גובה החוב של החייב, וזאת בניגוד לטענת המבקש בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית כי לא ידע על דבר החוב אלא לאחר הגשת התביעה. בית המשפט ציין, כי המבקש ידע מה נאמר לו, ולכן ידע גם מה הוסתר ממנו ואיזה חלק מהמידע שנמסר לו היה שקרי, ואין כל סיבה לכך שהמבקש לא ציין עובדות אלה בכתב התביעה.

בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש, שלפיה כלולה בכתב התביעה התייחסות להפרת חובת הגילוי לפי סעיף 22 לחוק הערבות. המבקש אף לא ביקש בשום שלב את תיקון כתב התביעה כך שיוספו לו העובדות המקימות את העילה של אי גילוי, ועד שלב מאוחר בהליך ביסס את עילת תביעתו על סדר מימוש הבטוחות. עוד נקבע, כי אף בסיכומי המבקש לא הועלתה הטענה כי עד הגשת התביעה לא נודעו לו עובדות אי הגילוי.

בהמשך קובע בית המשפט קמא, כי אי אפשר לראות בהתנהגות הבנק כהסכמה מכללא להרחבת חזית. בא כוח הבנק הביע במפורש ובאופן מיידי התנגדות להרחבת החזית, ותצהירו של הפקיד שהחתים את המבקש על הערבות הוגש לאחר שהמבקש הכחיש את עצם החתימה על הערבות.

בית המשפט המחוזי עבר לבחון את טענת המבקש בדבר אי מיצוי הליכים כנגד החייב. מאחר שחוק הערבות אינו דן בשאלה זו (אלא לגבי "ערב מוגן" שאינו מענייננו), יש לבדוק אותה במסגרת דיני החוזים הכלליים. אם נקבע, כי הבנק הפר את החוזה כלפי המבקש, אזי לפי הוראת סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה), התשל"א-1971 המבקש זכאי לפיצויים "בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה". נקבע, כי המבקש לא הוכיח שנגרם לו נזק.

4.

בבקשה שלפניי טוען המבקש, כי מפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי עולות גישות שונות בנוגע לסוגיית "הרחבת החזית". לטענת המבקש, משמנע הבנק מהערב את המידע הרלבנטי לגבי מצבו של החייב בטרם החתמתו על כתב הערבות, והעובדות לאשורן נודעו לערב רק במסגרת ההליך המשפטי, אין לאפשר לבנק ליהנות מפרי עוולתו, ואין לשמוע אותו בטענת "הרחבת חזית". לשיטתו, עמדה זו מתיישבת עם הפסיקה הענפה שעוסקת בחובות המוגברות החלות על תאגיד בנקאי.

עוד טוען המבקש, כי המקרה דנן מעורר שאלות באשר להיקפה ותחולתה של טענת "הרחבת החזית", כגון האם תישמע הטענה מקום בו נטענה על ידי הערב טענה כללית לגבי הפרת הוראות חוק הערבות, מצג שווא ותרמית, או האם הטענה תישמע מקום בו הצדדים התדיינו על טענה מסוימת והציגו בפני בית המשפט את כל טענותיהם והמסמכים הרלבנטיים שברשותם באותה סוגיה.

המבקש מוסיף וטוען כי המקרה מעורר את שאלת חובות התאגיד הבנקאי, כאשר היוזם של החתמת הערב על כתב הערבות הינו הבנק עצמו באמצעות שלוחו.

טענה נוספת שבפי המבקש היא כי מאחר שהוא ערב להלוואה בסכום של 100,000 ש"ח, אזי אכיפת ההסכם בינו לבין הבנק מחייבת את הקביעה כי במימוש המשאית של החייב, ששווייה עולה על סכום החוב הנערב, נפרע החוב והמבקש מופטר מערבותו. לטענת המבקש, לאור הוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשל"א-1981 אין נפקות לשאלת הסתמכות הערב על מצגי הבנק והתחייבויותיו או לשאלת קיומם של נזקים הנובעים מהפרת הבנק את הסכם הערבות.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה החלטתי כי דין הבקשה להידחות מבלי לבקש את תגובת המשיב.

הרשות לערעור שני ניתנת במשורה ורק בעניינים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים להליך [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. המבקש מנסה אמנם לעטות כסות משפטית עקרונית על טענותיו, אולם הן תחומות כל כולן לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, ואין הן מעוררות כל שאלה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים ומצדיקה דיון בגלגול שלישי.

עיקר טענותיו של המבקש נוגעות כאמור לקביעת בית המשפט המחוזי כי מדובר היה בהרחבת חזית אסורה. כלל יסודי בדיון האזרחי הוא הכלל האוסר על הרחבת חזית, אשר על פיו:

"לעולם לא יתן בית המשפט לתובע פסק דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה, אלא אם גילה הנתבע בפירוש או מכללו של דבר את הסכמתו לכך" [י' זוסמן סדרי הדין האזרחי

סעיף 120 (מהדורה שביעית, 1995)].

על פני הדברים, איני סבור כי נפלה טעות באופן בו פירש בית המשפט המחוזי הלכה זו, שכן מעיון בכתב התביעה שהגיש המבקש עולה כי לא כלולה בו הפרה נטענת של חובת הגילוי הקבועה בסעיף 22 לחוק הערבות. זאת על אף שבית המשפט המחוזי קבע כי בעת הגשת כתב התביעה היה המבקש מודע לגובה החוב של החייב, וכי ודאי היה מודע לכך שהבנק לא מסר לו מידע מלא בגין חוב זה. בנוסף, איני מוצא מקום להתערב בקביעת בית המשפט קמא, כי הבנק לא הסכים במפורש או מכללא להרחבת החזית.

יתרה מכך, אף אם שגה בית המשפט המחוזי באופן בו יישם את ההלכות הנוגעות להרחבת חזית – ואיני קובע כי כך הם פני הדברים – הרי שאין הדבר מקים עילה להתערבות בית משפט זה, וודאי שלא בגלגול שלישי של ההליך [ראו לדוגמה רע"א 4356/06 נביל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (טרם פורסם, 18.6.06); רע"א 1887/08 דוד נ' סאיג (טרם פורסם, 7.8.08)].

אי לכך, הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תגובת המשיב איני עושה צו להוצאות.